מתברר שהשאלה הרלוונטית היא לא מתי או למה לא העירו את נתניהו ב-7 באוקטובר, אלא איך הוא בכלל הצליח להירדם.
ראש הממשלה נתניהו
(צילום: דוברות ראש הממשלה)
עם כל כך הרבה התראות, מכל כך הרבה מקורות, כשעל האחרונה ביניהם פורסם השבוע ב"הארץ", בתחקיר של שלומי אלדר ורות יובל. לפי הפרסום, נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, התקשר בסוף ספטמבר 2023 לנתניהו, שוחח איתו 45 דקות, והזהיר אותו שסינוואר מכין לו הפתעה מארץ ההפתעות. נתניהו, על פי התחקיר, הרגיע אותו שעיקר הסכנה היא בגדה המערבית וישראל ערוכה לכל תרחיש, וכשסגר את הטלפון שכח פרט שולי, כמו לספר על השיחה לראש השב"כ, לראש המוסד ולרמטכ"ל.
אין ויכוח שמדובר בסיפור ענק, אולי הגדול ביותר בתקופת הבחירות הזאת. אנחנו עדיין לא יודעים אם השיחה התקיימה או לא, אבל אני במקום נתניהו הייתי מודאגת, אחרי שמול הכחשתו המוחלטת, לא קיבלנו הכחשה מעברו השני של הקו. שמענו לעומת זאת על כך שהם לא מתייחסים לשיחות מדיניות, אבל יש העברת מודיעין שוטפת בינם לבין ישראל. איך לומר? הכחשה זה לא. אם זה לא נכון, ולא הייתה שיחה כזאת, למה לא לומר במפורש? "לא", היה מספיק במקרה זה.
התשובה של האמירתים מעוררת חשד. ביקשו מהאמירויות הכחשה שתנקה את נתניהו, וקיבלו תשובה דיפלומטית מושלמת: הם לא רצו להכחיש; הם לא רצו לאשר; הם לא רצו להיות מעורבים בקטטה הפנימית הזאת. מי שבאמת לא דיבר – מכחיש בכל פה. מי שעונה כך – פשוט לא רוצה לשקר.
השאלה הרלוונטית היא לא מתי או למה לא העירו את נתניהו ב-7 באוקטובר, אלא איך הוא בכלל הצליח להירדם
אם יתברר שזה נכון, ונתניהו, ביהירותו, באטימותו, בחשדנותו, לא טרח ליידע בכך איש, הרי שהמחדל שמדובר בו גדול פי כמה מכפי שחשבנו ואחריותו של ראש הממשלה לטבח עצומה פי כמה. האם ידיעה כזאת - לא הערכה כללית, לא אזהרה שבאה מהאקדמיה, אלא התראה מהשליט האמירתי, שבין היתר מסתובב עם מוחמד דחלאן, מקור עזתי מהמעלה הראשונה – לא מחייבת את הבאתה לידיעתו לפחות של ראש אמ"ן? אם זה היה קורה, זה עשוי היה להביא לכך שהמערכת הישראלית הייתה בודקת את עצמה, מכפילה את מספר החיילים בכוננות ואולי זה כשלעצמו היה מביא לביטול המבצע של חמאס. רק לחשוב מה מרגישים היום בני משפחותיהם של הנרצחים והנרצחות באותו יום ארור. הרי תחושת המחדל רק מתעצמת כשמבינים את גודל ההפקרות שהייתה פה ואיך ניתן היה בקלות להימנע מכך.
מה יש ללשכת נתניהו למהר?
יממה לקח ללשכת ראש הממשלה להגיב. כי מה יש למהר? בסה"כ מדובר בפרסום שאם יובהר כנכון – עשוי לשנות את פניה של מערכת הבחירות. אבל התגובה התגלגלה במהירות לתביעת דיבה נגד עיתון "הארץ" ונגד העיתונאים, כי כשאין תשובות טובות תמיד יישארו לנו ההפחדה וההסתה. ותביעת דיבה – מי כמו נתניהו מכיר את הדרך שהיא עוד תעבור, ומתי אם בכלל תגיע לבית המשפט. ועד אז כבר יהיו בחירות, סבב אחד, או שניים או שלושה.
נדמה לי שהשבוע הוכחה מעל לכל ספק נחיצותה של ועדת חקירה ממלכתית, והימנעותו של נתניהו להקים אותה מובנת יותר על רקע הפרסום. היעדרותה של ועדה כזאת גורמת לכך שכשידיעה קריטית מועלת ע"י עיתונאים מכובדים ומהימנים, שביצעו בדיקות קפדניות של החומרים שברשותם, אין לנו שום כלי לברר אם זה נכון.
ואיך זה שציבור גדול מאמין יותר לשייח' מאשר ללשכת ראש הממשלה? זה קל: אמון זה כמו חשבון בנק. הוא מצטבר. הוא נשחק. מי שהתרגל לשכתב מציאות, מגלה ברגע האמת שהאשראי שלו התרוקן. תשאלו בבנק: שם לא מכירים חשבון שממלא את עצמו מחדש, בלי הפקדות. וכשמול זה ניצב שייח' מהמפרץ, שאין לו שום סיבה להפליל את שותפו להסכמי אברהם – הלב והבטן מכריעים לבד.
והנה לכם פרדוקס: ככל שנתניהו בורח מ-7 באוקטובר, כך הוא נשאב אליו. זה כמעט מקאברי איך חודש וחצי לפני הבחירות, כל העיסוק הוא באותו יום שנתניהו מנסה לברוח ממנו. כאילו מדובר בחור שחור. כל סדר יום חלופי, כל האשמה של הצבא, כל ניסיון לקמפיין נבלע מול עוד מסמך, עוד עדות, עוד גילוי, עוד תזכורת. כאילו הבריחה עצמה מבטיחה את החזרה לשם.
האם תהיה לכל זה השפעה על הבחירות? לא בטוח. מה שכן יכול להשפיע זה שבשבועות האחרונים מתגלה ה"הקוסם", האשף", זה שתמיד נמצא כמה צעדים לפני כולם, כקוסם דמיקולו. לפני שבוע עם הריאיון של שרה בערוץ 14, והשבוע מכה נוספת עם הכותרת על ההתראה והפדיחה עם השריונים.
האיש שהסביר את ההיפוך האידיאולוגי שלו ב"התפכחתי", מצטרף עכשיו למפלגה שמנהיגה אחראי לאסון הנורא שנפל על הקיבוצים, למפלגה שהטון הכללי שלה היה זלזול בחטופים ובבני משפחתם
ואיך הוא נלחם על השריונים, ומכל השמות שרצה להביא - דרמר, כחלון, דנילוביץ', אשכנזי, ביבס - נשארנו בסוף עם ברדוגו. איזו קלאסה. איזו אלגנטיות. לפחות אפשר להתנחם בכך שמספר 11 ברשימה, הולך להוציא את הנשמה למספר 3, יריב לוין.
ההתפכחות
אה, ושכחתי את אלי גולדשמיט. אולי מגיעות כמה מילים לעילוי נשמתה של הבדיחה הזאת, אלי שלנו, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה, שכיהן גם כיו"ר סיעת העבודה בכנסת, נציגה של התנועה הקיבוצית, שגילה לעת בגרות באיזה צד מרוחה החמאה.
האיש החייכן, שכל כך חיבבנו פעם בגלל הנימוס, והעדינות, האיש שאחרי 7 באוקטובר פנה לנתניהו בסרטון שלא היה מבייש את גדול מבקריו של ראש הממשלה והאשים אותו באירועי הטבח, עשה היפוך מרשים ועבר להיות אחד מחברי פאנל מכונת הרעל של ערוץ 14.
לא ברור איך עיני נתניהו צדו אותו, ואיך ועדת הביקורת, זאת שמכתירה ראשי מוסד ודרכה עוברים בסך כל המועמדים למשרות בכירות, פספסה את הסרטונים האלה של גולדשמיט נגד בעלה, שבוודאי יחגגו שוב ושוב בקמפיין הבחירות של מחנה השינוי. איך נתנה לשריון הזה לעבור, ובגלל מה זכה בו, במקום שבו אנשים ששכבו על הגדר בשבילה ובשביל בעלה, נזרקו לצידי הדרך.
האיש שהסביר את ההיפוך האידיאולוגי שלו ב"התפכחתי", מצטרף עכשיו למפלגה שמנהיגה אחראי לאסון הנורא שנפל על הקיבוצים, למפלגה שהטון הכללי שלה היה זלזול בחטופים ובבני משפחתם.
איך הוא לא מתבייש?
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.26
