ישראל נמצאת בצומת אסטרטגי מורכב. מחד, ההערכה בצה"ל היא שאיראן לא זנחה את שאיפותיה הגרעיניות ואת המאמצים לשקם את יכולותיה הצבאיות. מנגד, הנשיא האמריקני ממשיך לשדר מסרים סותרים: מצד אחד איומים והפעלת לחץ צבאי ותגבור כוחות באזור, ומצד שני נכונות לבחון הסכם ולהגיע להבנות עם טהרן. הכדור נמצא אצל טראמפ. רק אצלו. השאלה היא לא רק אם הוא יחליט לתקוף את איראן, אלא גם מה תעשה ישראל אם יחליט שלא.
האיומים האיראניים מחריפים
בזמן שנשיא ארה"ב מדבר על האפשרות להגיע להסכם עם איראן, הוא במקביל משדר מסרים אחרים והורה לוואנס לעזוב את המו"מ עם איראן: "לא צריך הסכם איתם". זאת ככל הנראה לאחר שהבין שאין בכוונת האיראנים לנהל משא ומתן על הגרעין.
מתחת לפני השטח האיומים האיראניים על ארה"ב מחריפים, והם כבר אינם מסתכמים בהצהרות של בכירים בטהרן. מטוסי תדלוק ומסוקים אמריקניים הועברו מבסיס חיל האוויר מילדנהול בבריטניה, לאחר דיווחים על איום איראני. זאת לאחר שבספטמבר הוצאו מפציצים אמריקנים מבסיס פיירפורד בעקבות חשש מפעילות טרור. במקביל, שר האוצר האמריקני סקוט בסנט הועבר מביתו בוושינגטון למגורים בבסיס צבאי מאובטח בעקבות איומים על חייו שיוחסו לאיראן.
חוסר ההלימה בין המגעים הדיפלומטיים לבין ההתנהלות בשטח מעלה שאלה מרכזית: האם טראמפ באמת חותר להסכם עם טהרן, או שהמשא ומתן הוא גם חלק מהפעלת לחץ ומהכנת הקרקע לאפשרות של פעולה צבאית נוספת? ייתכן שמדובר במהלך הונאה, ולכן לקחת בחשבון את ההיערכות האמריקנית ואת האיומים שמגיעים מטהרן. ייתכן שטראמפ מבקש לשפר את עמדת המיקוח שלו, וייתכן שהוא משאיר לעצמו את האפשרות הצבאית פתוחה עד הרגע האחרון.
בצה"ל מעדיפים לצאת למערכה נוספת מול איראן לצד ארה"ב, אבל עם הסכמה רחבה ולא בממשלת מעבר, וטוענים כי אין דחיפות לפעולה כעת.
תקיפה בטהרן. ארכיון
(Atta Kenare/AFP)
זו לא רק העדפה מבצעית, אלא גם חלק מההבנות בין ירושלים לוושינגטון, שעליהן פרסמנו בעבר. שיתוף הפעולה בין הצבאות, התיאום המודיעיני והיכולת לרכז מאמץ צבאי משותף מעניקים לישראל יתרון משמעותי. אלא שכעת מתחדדת השאלה החשובה ביותר: מה יקרה אם דונלד טראמפ יחליט שלא לתקוף?
אי-ההסכמה בין הדרג המדיני לצבאי, ככל שהיא קיימת, הופכת את ההחלטה למורכבת עוד יותר. ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך להציג קו תקיף מול איראן, בעוד שצה"ל נדרש לבחון לא רק את היכולת לתקוף אלא גם את העיתוי.
מבחינת ישראל, הסכם שלא יטפל באופן יסודי בתוכנית הגרעין, ביכולות הטילים וביכולת השיקום של איראן עלול להתברר כהפוגה זמנית בלבד. אלא שההחלטה אם לצאת למערכה אינה נמצאת רק בירושלים. טראמפ הוא כיום הגורם המרכזי שיקבע אם תהיה תקיפה אמריקנית, באיזה היקף ומתי.
להיערך לכל תרחיש
בישראל מבינים שמערכה מוגבלת, שתסתיים בלי פגיעה משמעותית ביכולות האיראניות, עלולה רק לדחות את העימות הבא. טראמפ, לעומת זאת, עשוי להסתפק בהישג צבאי מוגבל או בהסכם שיוכל להציג כהצלחה. בצה"ל נערכים בהתאם. המערכת הצבאית ערוכה הגנתית והתקפית, אבל יכולת צבאית אינה בהכרח החלטה מדינית. השאלה היא האם ישראל תהיה מוכנה לצאת למהלך משמעותי גם ללא ארצות הברית, ובעיקר אם וושינגטון תתנגד לו.
זו אינה שאלה תיאורטית. פעולה ישראלית ללא גיבוי אמריקני מלא תדרוש התמודדות עם השלכות מדיניות, צבאיות וכלכליות. היא עלולה לפגוע ביחסים עם הממשל, להקשות על קבלת סיוע ותמיכה בינלאומית, ובעיקר להשאיר את ישראל לבדה מול התגובה האיראנית והאפשרות להרחבת המערכה. גם הצבא וגם הדרג המדיני מעוניינים כמובן בפעולה משותפת.
לכן, בירושלים יצטרכו להבחין בין מצב שבו טראמפ אינו מעוניין להשתתף בתקיפה, לבין מצב שבו הוא מתנגד באופן אקטיבי למהלך ישראלי. אלה שני תרחישים שונים לחלוטין. במקרה הראשון, ישראל תצטרך לבחון את חופש הפעולה שלה ואת המחיר של פעולה עצמאית. במקרה השני, ההחלטה תהיה מורכבת הרבה יותר.
אבל יש שאלה נוספת שכמעט אינה מקבלת מספיק מקום בדיון: מה יקרה ביום שאחרי? ישראל אינה יכולה להסתפק בשאלת התקיפה. היא צריכה לדעת מהי התוצאה האסטרטגית שאותה היא מבקשת להשיג. פגיעה בגרעין ובתעשיית הטילים נכונה וחשובה לקיזוז היכולות, אבל מעבר לכך ההבנה בישראל שרק הפלת המשטר היא ההישג הנדרש.
המצב הנוכחי מחייב את הדרג המדיני בירושלים לנהל שיח מפוכח עם הממשל האמריקני. בסופו של דבר, ישראל מעדיפה לפעול לצד ארה"ב, ולא במקומה. אבל אסור שההעדפה הזאת תהפוך לתלות שתשלול ממנה את היכולת לקבל החלטות הנוגעות לביטחונה הלאומי. הגרעין, הטילים וכמובן הפלת המשטר הם אינטרסים עליונים, ואם ארה"ב לא תצטרף נראה כי ביום שאחרי טראמפ ספק רב אם גם זה יתאפשר.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.11.26
