ב-4 באוקטובר 2021, בפתיחת כנס החורף של הכנסת, הודיע ראש הממשלה דאז נפתלי בנט על "מבצע מורכב, רחב ממדים ונועז" של המוסד, לאיתור רון ארד. "פדיון שבויים הוא ערך יהודי שהפך לאחד מערכיה המקודשים ביותר של מדינת ישראל", אמר. הוא השאיר את פרטי הפעולה ואת תוצאותיה מחוץ לנאום. לישראלי ששמע אותו בבית, זו הייתה הודעה מוזרה. גם לרוב האיראנים, לו הקשיבו, היו הדברים נראים מוזרים, בטח לא קשורים אליהם.
נאום בנט בכנסת ב-2021
(צילום: ערוץ כנסת)
אבל לא אלה ולא אלה, ניתן לשער, היו קהל היעד לדברים שביקשו לתחום את המבצע כאירוע הומניטרי שמטרתו איתור נעדר ותו לא. לאנשים במודיעין של משמרות המהפכה, שהיו מטרת הנאום, ואשר ביקשו להבין מה קרה לגנרל איראני בכיר שנעלם בדמשק כמה שבועות קודם לכן, היה די בשתי מילים שם כדי להבין על מה מדובר - רון ארד. בנט ניסה לומר להם: זה לא חלק ממלחמת הצללים. הגנרל לא נשאל ולכן גם לא דיבר – ולכן גם לא תצטרכו לרצוח אותו כשישוב – על שום דבר זולת העניין ההומניטרי הבודד הזה.
חוקריו של הגנרל עבדאללה סאברי אכן שאלו אותו רק על ארד, לפי גורמים איראנים ששוחחו עם ה"ניו יורק טיימס" (במסגרת תחקיר שבו היה שותף גם הח"מ). בנט והמוסד, אז תחת דוד ברנע, ניהלו בתבונה את סיומו של מבצע שכל צד יכול היה לקרוא כעוד מכה במלחמת הצללים. אחרי ששוחרר בדרום אפריקה, סאברי עבר חקירה קשה מאוד במשמרות המהפכה שאכן התלבטו אם לחסל אותו כי שיתף פעולה, והחליטו שלא כשהתברר שהוא נשאל רק על רון ארד וענה בהתאם. הוא חזר לאיראן, זכה לקבלת פנים מכובדת, וסיפר על החטיפה באירועים במרכז התרבות בעיר הולדתו.
אבל הדרך המוצלחת שבה ניהלו בישראל את החטיפה, החקירה, ולאחר מכן את סיומו של המבצע, רק מחדדת את השאלה מדוע נדרש מלכתחילה. כשסאברי נחטף, לקהילת המודיעין היו כבר שנים סיבות טובות לחפש את התשובה במקום אחר.
עדויות רחוקות מאוד מאקדח מעשן
כמעט ארבעה עשורים היה רון ארד אחד התיקים הכמוסים ביותר של המודיעין הישראלי. מיטב האנשים עבדו עליו, במשאבים עצומים. המודיעין התחלף, מפקדים התחלפו, והמסקנה שרדה: איראן לקחה את רון ארד. מרגע שההשערה הזאת עמדה בבסיס ההחלטה לצאת למבצע, המבצע עצמו העניק לה עוד משקל. קשה לבוא בתום פעולה מסוכנת ולומר שהטעות הייתה בשאלה שבגללה יצאנו לדרך. קשה יותר לעשות זאת אחרי עשר פעולות.
באוקטובר 1986 נפל נווט חיל האוויר רון ארד - שנאלץ לנטוש את מטוס הפנטום שבו יצא לגיחת תקיפה בלבנון - בשבי אמל, ארגון שיעי מתון בהרבה מחיזבאללה. לישראל היה חלון זמן לנהל משא ומתן על שחרורו, והוא נסגר למרות שאפשר היה לשחרר אותו במחיר זעום יחסית.
לפי מוסטפא דיראני, קצין הביטחון של אמל ש"לקח" את הנווט השבוי כשהתפצל מהארגון, השומרים של ארד בנבי שית עזבו את הבית בליל קרב מיידון ב-1988, כדי לבדוק מה קרה לבני משפחותיהם. כשחזרו, ארד נעלם. בישראל הגיעו למסקנה שהאיראנים הם שלקחו אותו בין לבין. רמי איגרא, שעמד בראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד, לא קנה את הגרסה הזו. איגרא שאל איך ידעו האיראנים מראש שהבית יתרוקן? או מי היה מודיע להם על כך באותו לילה ומדוע? ואם איראן או חיזבאללה החזיקו בקלף המיקוח היקר הזה, מדוע במשך שנים לא הציגו אפילו הוכחה אחת שתאפשר להם לגבות את המחיר שישראל הייתה מוכנה ללא ספק לשלם? איגרא העריך שאת התשובה צריך לחפש במה שקרה לארד באותו לילה בנבי שית.
ב-1992 המוסד מצא רופא איראני שטען שטיפל בארד בלבנון ובטהרן. בדיקות הפוליגרף שלו לא היו חד-משמעיות ואיגרא סבר שהוא שיקר תמורת כסף, אבל למרות זאת הידיעה המשיכה לשמש יסוד לקביעה שארד הועבר לאיראן. כשישראל חטפה ב-1994 את מוסטפא דיראני, שכבר איבד את ארד לפני שנים, הוא סיפר בחקירתו ששמע מפי בכיר איראני שארד מוחזק בטהרן.
היה כנראה בכיר כזה, שאמר משהו, אבל לאותו בכיר היו אינטרסים משלו לדרבן את הסיפור וגם עם עדותו של דיראני, עדיין מדובר על עדויות במעגל רחוק מאוד מאקדח מעשן. על אף זאת הן החלו לקבוע את סדר היום של המודיעין, ובהמשך גם את סדר יומה של המדינה.
ב-2004, בעסקה שהחזירה את אלחנן טננבוים ואת גופות שלושת לוחמי צה"ל שנחטפו בהר דב, בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד ז"ל, ישראל הותירה את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר בכלא, והתנתה את שחרורו בקבלת תשובה על ארד. חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה דאז, התחייב לשחררו וגייס את איראן לחיפושים.
"במהלך התקופה הזו אני התרשמתי שהם, חיזבאללה והאיראנים, מנסים באמת בכל הכוח לאתר את הגופה. נסראללה ידע שהוא יכול לקבל כל מחיר עבורו, גם אם מדובר באדם מת, ולכן רצה לאתר אותו", סיפר גרהרד קונראד, איש הביון הגרמני שתיווך בעסקה. פעם אחת נסראללה היה משוכנע שהעביר לישראל את העצמות הנכונות. כשקונראד הודיע לו שבדיקת הזיהוי חזרה שלילית, הוא חשד שהישראלים מנסים לסחוט ממנו מידע נוסף.
החקירה האיראנית-לבנונית הגיעה למסקנה שארד מת ככל הנראה ב-1988 בנבי שית, הכפר הלבנוני שבו הפקיד אותו מוסטפה דיראני אצל אנשיו. הגנרל סאברי (ההוא מהנאום של בנט), שהוצב בלבנון מטעם משמרות המהפכה באותה תקופה, היה האיש שטהרן שלחה לסייע בחיפושים. הגרמנים ראו בכך אות רצינות לכוונות חיזבאללה ואיראן. באמ"ן ראו את עצם הגעתו כראיה נגד איראן. ב-2005 קבע דוח ישראלי שארד נלקח לטהרן, הוחזר ללבנון ומת שם כעבור שנים. כך עבדה הקונספציה.
אפילו כשהאיראנים חיפשו את ארד בלבנון, החיפושים שלהם חיזקו בישראל את האמונה שהם ידעו כל העת מה עלה בגורלו. "העובדה שגנרל איראני חשוב ביותר טס ללבנון מטהרן כדי להביא מטען ידע ייחודי ולעזור לחיזבאללה לאתר את הקבר, רק הוסיפה לשכנוע העמוק אצלנו, שאיראן עומדת גם מאחורי האירוע הזה", הסביר ד"ר רז צימט, שהיה חבר בוועדה באמ"ן. "בדיעבד", הוא אומר, "הפרשנות הייתה כנראה שגויה, ואולי נובעת גם מנטיית הלב להפיל הכל על המשטר בטהרן".
נסראללה ראה שעסקת שחרורו של קונטאר תקועה. ביולי 2006 חטף חיזבאללה את לוחמי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, כדי לכפות עסקה נוספת, כשהוא קורא בטעות יהירה את ישראל כאחת שלא תגיב בכוח אדיר על הפעולה. אלא שהחטיפה הובילה להחלטה הישראלית לצאת למלחמת לבנון השנייה, מלחמה שרק העצימה את חיזבאללה והשפעת מנהיגו על האיזור. שנתיים לאחר מכן שחררה ישראל את קונטאר במסגרת עסקת השבת גופותיהם של רגב וגולדווסר. ההחלטה להמשיך להחזיר את קונטאר כקלף מיקוח בתיק ארד, הייתה חוליה בשרשרת שהובילה למלחמה.
לאן נעלם הגנרל האיראני עסכרי?
יובל דיסקין, בעת כהונתו כראש השב"כ, התנה את מעורבות השירות בכך שאנשיו יעברו בעצמם על חומר הגלם. ב-2006 בחן צוות בראשות יצחק אילן, ראש אגף החקירות בשירות, את התיק מן היסוד. "אחרי שעברנו על הכל, ידיעה ידיעה, ובחנו את כלל המקורות ואת אמינותם ואת דרך קבלתן, הגענו למסקנה", אמר דיסקין, "שכל הניתוחים שנעשו על בסיס הידיעות שעל פיהם רון ארד הועבר או הגיע לאיראן בשלב כלשהו, לא היו נכונים והתבססו על טעויות קשות בקריאת המודיעין שנאסף, או על מידע לא אמין או שגוי. ההערכה שלנו באותה עת הייתה שפתרון תעלומת ההיעלמות של רון נמצא בכפר נבי שית, בקרב אותם אנשים שהחזיקו בו. פעולות שונות חיזקו בהמשך את ההערכה המודיעינית הזו".
"הבנתי עוד לפני המבצע שהפתרון בכלל לא נמצא שם", סיפר לנו אילן לפני מותו ב-2020. יואב לימור תיאר בספרו "החוקר" את חלקו של אילן בסדרת מבצעים. באחד מהם נחקר במשך כחודש אדם שנחשב חשוב לתיק, עד שהתברר שאין לו תשובה על ארד. זהות הנחקר נותרה עלומה בספר. על גורלו של הגנרל האיראני עלי רזא עסכרי שמע ה"ניו יורק טיימס" מבכירים אמריקנים לשעבר, ששימשו באותה תקופה ואחריה בתפקידים רלוונטיים מרכזיים. לדבריהם, המוסד חטף את הגנרל האיראני באיסטנבול, חקר אותו במשך שבועות, הגיעו למסקנה שאין לו קשר לארד, והרג אותו. ישראל הכחישה במשך השנים מעורבות בהיעלמותו.
בינתיים עסכרי נעשה גיבור של תחקירים, סרטי תעודה ואפילו סדרות בדיוניות בנטפליקס. אמרו שמסר מידע על הכור הסורי, שהעיד בהאג בפרשת ההתנקשות ברפיק אל-חרירי או בבואנוס איירס בחקירת הפיגוע בבניין אמיה, שניהל התובע אלברטו ניסמן, שבעצמו נמצא מת זמן קצר לאחר מכן. היה מי שידע לספר שקיבל זהות חדשה ובית ליד מטה ה-CIA. העולם, ואולי גורמי השפעה שרצו להסתיר את האמת, המציא לגנרל שנעלם חיים שלמים. לפי העדויות האמריקניות ששמענו, הוא נהרג שבועות אחרי שנעלם.
האיראנים האמינו כנראה בתחילה שיד האמריקנים בהיעלמות, וחודשים אחריה נחטף באיראן רוברט לוינסון, איש FBI לשעבר שעבד עבור ה-CIA. במסגרת המשא ומתן בין ארה"ב ואיראן ב-2013 לקראת חתימת הסכם הגרעין, נציגי ה-CIA בצוות ביקשו לנצל את הרוח הטובה וניהול המשא ומתן החשוב לשני הצדדים ופנו לאיראנים לברר מה קרה לו. האיראנים החליטו לנצל את ההזדמנות מצידם ודרשו תחילה מידע על עסכרי. האמריקנים מצאו את עצמם מואשמים בהיעלמותו של הגנרל והחלו לתהות בעצמם מה קרה לו, שהרי הם ידעו שאיננו ברשותם. הם פנו לישראל, ולפי בכיר אמריקני לשעבר שהיה מעורב במגעים, נמסר להם שעסכרי מת. הראיות שבידי ה-FBI מצביעות על כך שלוינסון מת בשבי האיראני. אפילו כשמניע החטיפה עדיין שנוי במחלוקת, די באופן שבו איראן כרכה את שני התיקים כדי להבין איך תיק נעדר אחד יוצר מנופי לחץ בתיק נעדר אחר.
המבצע הנועז, שלא הביא מידע חדש
סגן-אלוף (מיל') אבי כאלו היה קצין צעיר ביחידת הנעדרים של אמ"ן כשכתב כבר ב-2004 הערכה שהטילה ספק במעורבות איראן, אבל לא זכתה לקשב של ממש. כעבור עשור, כמפקד היחידה, התעקש ובדק שוב את החומר. בסוף 2016 הביא למפקדיו, ובראשם ראש אמ"ן דאז אלוף הרצי הלוי, ואחר כך לשר הביטחון משה יעלון ולראש הממשלה בנימין נתניהו את מסקנתו שלפיה ארד מת ככל הנראה בנבי שית ב-1988. כאלו היה קצין בפורום המפקדים הבכיר של אמ"ן, והוא עמד על שלו באומץ בסיטואציה לא פשוטה מול מערכת מקובעת שכבר השקיעה שנים בכיוון האיראני. "זו הייתה נקודת עיוורון קולקטיבית", אמר. כשפרש ב-2019 חשב שהכיוון האיראני מוצה, שיש לחזור להתחלה ולמצוא את הפתרון בכפר נבי שית. אבל דעתו נבלעה מול הקונספציה, וכעבור שנתיים נחטף סאברי.
ראש המוסד דוד ברנע תיאר את מבצע חטיפתו של סאברי כאמיץ ונועז, אבל הודה שהמבצע נכשל בנקודה שלשמה הוזנק - להביא מידע חדש על רון ארד. ואת זה, הגנרל עבדאללה סאברי לא יכול היה להביא כי הוא לא היה ברשותו. אבל מתוך הכישלון גם נולדה מסקנה של ממש. אחרי המבצע אמר ברנע בדיון בנושא שמבחינתו אפשר לזרוק למגרסה את החומר שעליו נשענה ההערכה בתיק במשך עשורים. ברנע היה ראש המוסד הראשון שהסכים להודות שהמטבע לא נפל מתחת לפנס האיראני והורה למקד את החיפושים בנבי שית, בדיוק היכן שאיגרא, יצחק אילן, יובל דיסקין, אבי כאלו, והדוח של איראן וחיזבאללה, אמרו שצריך להתמקד שנים רבות קודם לכן.
אפשר שהחיפוש שם הוביל בדצמבר אשתקד לחטיפתו, כפי שדווח בלבנון, של אחמד שוכור, בן משפחתו של בעלי הבית שבו הוחזק ארד, שיצא לסייע לאנשי חיזבאללה באותו לילה דרמטי במאי 1988 ושאחיו, מצא את מותו באותו קרב. במארס השנה פשטה יחידת שלדג, יחידת החי"ר המובחרת של חיל האוויר, שנבחרה למשימה כדי לסגור מעגל מול טייס של החייל, על בית הקברות של הכפר, ופתחה קבר אחד מסוים, ונטלה ממנו דגימות. העובדה שלא פורסמה ידיעה מטעם צה"ל כי זוהו שרידיי הגופה היא כנראה הוכחה שהחקירה עדיין נמשכת.
השורה התחתונה של מה קרה לרון ארד חשובה. אבל חשוב לא פחות הלקח שלא הופק, בידי הוועדה שלא הוקמה, לגבי כשל קונספציה מודיעיני חמור, רב עשורים ועתיר משאבים. בכל אחד מן השלבים האלה היו אנשים שהעזו לחזור אל הידיעות ולשאול מה הן באמת אומרות. איגרא עשה זאת במוסד, דיסקין ואילן בשב"כ, כאלו באמ"ן. מי שמכיר כישלונות מודיעיניים אחרים יזהה את האופן שבו ארגון יכול לשמור דעה חולקת בתיק, ולהמשיך לקבל החלטות כאילו מעולם לא נשמעה. בתיק רון ארד, החלטות כאלה סיכנו חיי אדם, הזינו פעולות תגמול ותרמו להידרדרות למלחמה. ועל השאלה שבשמה התקבלו – מה קרה לרון ארד? – ישראל עדיין חייבת תשובה.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.11.26







