יום המשפחה היום. בעיניי, מדובר בחג שראוי לחגוג בענק. יותר ענק מכל חגי תשרי, פסח ושבועות ביחד. לחגוג את המשפחה, את העוגן והחום, את קיום האנשים האלה, שלא משנה איזה תואר למדת, לא משנה מה מידת הג'ינס שלך, לא משנה כמה יחידות מתמטיקה עשית, לא משנה לאיזו עבודה התקבלת - הם אוהבים ויאהבו אותך תמיד. הם הטלפון הראשון בטוב, ובפחות טוב הם הביטחון.
לילדים מוכים אין את הביטחון, את האהבה והחום או את העוגן הזה. החג הזה, שבעיניי ראוי לחגוג אותו בענק, היה סבל טהור בילדותי.
קראו עוד:
כל הילדים היו מגיעים למסיבת יום המשפחה בגן, ובהמשך גם בבית הספר, עם ההורים שלהם. לפעמים גם עם הסבים והאחים. רק אני עמדתי שם לבד, בעיניים נפוחות מדמעות ועם לב שבור. הסתכלתי עליהם וכל כך רציתי גם אבא ואימא וסבים. כבר בגיל חמש, בגן, הבנתי שאבא לא יהיה כאן, כי כמה שנים קודם ראיתי אותו משסף לאימא את הגרון ודוקר אותה. בשנה הקודמת הוא הגיע לגן שלי אבל הגננת הייתה ערנית, הרימה אותי מהר מארגז החול ורצה איתי לגן. ואז באו שוטרים ואני לא הבנתי מה הם רוצים, רק הבנתי שלאבא אסור להיכנס לעיר שלנו (שנים אחר כך הבנתי שזה נקרא "צו הרחקה"). אני עמדתי שם לבד, ראיתי את כל הילדים עם המשפחות שלהם, ואמרתי לעצמי 'טוב, אז בלי אבא, אבל למה גם אימא לא באה?'.
ואז נזכרתי שבאותו בוקר היא שוב העירה אותי בצעקות - "את כלום, מאיפה יצאה לי ילדה כזאת מכוערת", והבנתי למה היא לא באה. למה לה לבוא בשביל כלום? המשכתי לעמוד מול כל הילדים והמשפחות שלהם, ולקוות שבכל זאת יום אחד אימא תבוא. כי איזה חג מופלא זה, יום המשפחה.
שנים אחר כך הצלחתי להגשים את החלום שלי, ורצתי את המרתון הראשון שלי. לאורך כל המסלול חברים ואנשים שעקבו אחריי ברשתות עודדו אותי. על קו הסיום חיכו לי עוד המון חברים, ואני חציתי את אותו לתוך חיבוק המוני. אפילו מנהלים מהעבודה חיכו לי, חברים מהצבא ומהעבר הרחוק, חברים שצברתי לאורך המסע שלי, כולם שם חיכו לי בקו הסיום. ורק אימא לא באה.
כמה שנים קדימה, והנה אני מקימה את מרכז אופק לשיקום נשים מוכות וילדים מוכים, כדי לתת את כל מה שאימא שלי לא קיבלה כאישה מוכה, את כל מה שאני לא קיבלתי כילדה מוכה. המרכז כבר גדל להיות עמותה רשומה, ובערב חלוקת פרסים בתחרות ארצית גדולה, פתאום קראו בשמי. "חביבת הקהל", המיזם שקיבל את מירב ההצבעות מהקהל. הילדה הקטנה שעמדה תמיד לבד בגן ובכיתה וחיכתה לאימא, הילדה הקטנה שאף פעם לא מצאה תשובה לשאלה אם אימא אוהבת אותה, הילדה הקטנה שנושאת על גופה עד היום צלקות מסיגריות שכובו עליה ומחפצים שנופצו עליה, מנצחת עם מיזם שהקימה כדי שנשים כמו אמא שלה ינצחו.
אני עמדתי על הבמה, ניסיתי לומר מילות תודה, אפילו שהגרון חנוק מדמעות ובסוף הדמעות מנצחות, ובמקום מילים בכיתי מול המיקרופון והקהל מחא כפיים. לקחתי אוויר ובעיניים דומעות מהתרגשות הצלחתי לומר שהזכייה הזו היא בכלל לא שלי, אלא של נשים כמו אימא שלי ושל ילדים כמוני, ושעם הסכום שהעמותה מקבלת כפרס היא תמשיך לשקם נשים וילדים.
בקהל יש נציגות מבנק גדול, מארגוני נשים שעושים כאן עבודה חשובה, משדולת הנשים הנפלאות. גם מנהלת המחלקה המשפטית של העמותה מגיעה, אימא בעצמה שיודעת להיות אימא, וברגע שהכריזו את שמי כזוכה היא צילמה הכול ומכל כיוון. כמו שאימהות עושות בדרך כלל במסיבות בגן של הילדים. הנייד התפוצץ מהודעות מפרגנות, והאינסטגרם השתולל עם תיוגים מהקהל, מנשים שאני לא מכירה אפילו. ירדתי מהבמה וקיבלתי חיבוק ענק מכולם. ורק אימא לא באה. צלמים, תקשורת, אנשים זרים, כולם שם. ורק אימא לא באה.
אני עומדת על במות בהרצאות, בכנסים, בימי עיון. אני שמה את הנפש החבולה, את הלב העצוב של הילדה הקטנה על שקפים במצגת שמוקרנת על מסך לקהל, ובסוף תמיד מוחאים כפיים כל כך חזק עד שהרעש הזה, שכולו ביטוי של חמלה של טוב ושל אהבה, מבהיל אותי. האוזניים שלי לא רגילות למילים טובות, ואני מכבה את מכשירי השמיעה מבהלה.
והקהל מתקדם לבמה לחבק, ותמיד יש לאנשים שם מילים שמעסות את הלב השבור, שמחממות ומלטפות אותו, וחיבוק ועוד חיבוק, ותמיד בסוף כל הרצאה יש תור של אנשים מרגשים שמחכים כמו בתור של סופר - סופר של חיבוקים ומילים טובות. והם אומרים לי שקמתי כמו עוף החול ושניצחתי. אבל אימא לא שם, אז האם ניצחתי?
ואז מגיע גיל שאני מבינה. אימא כבר לא תבוא. אבל אני עטופה באנשים שאוהבים אותי ושדואגים לי כמו שהיא מעולם לא אהבה אותי ודאגה לי, ואני מודה על המזל הטוב שלי להיות מחובקת ולהרכיב לעצמי משפחה מאנשים שבחרתי בעצמי. אני מקווה שטוב לאימא, אפילו שהיא אף פעם לא אהבה אותי. ואני מבטיחה לרעות הילדה הקטנה שבי, שיום אחד היא תקים משפחה, ולילדים שלה היא תעשה פסטיבל שלם, קרנבל ענק, בכל שנה מחדש ביום המשפחה.
רעות אפק היא מייסדת ומנכ"לית עמותת אופק, מרצה על סיפור חייה "אבא שלי רוצח"
