ספיר (30) ועוז (32) סמבל מהוד השרון התחתנו לפני שנתיים, ומיד אחרי החתונה ידעו שהם רוצים להביא ילדים לעולם. הם לא הצליחו להיכנס להיריון באופן טבעי, וקיבלו עזרה רפואית. לצד ההיריון ה"פיזי" שעבר חלק וטוב, ההיריון האחר, הרגשי, היה סוער. וגם הלידה הייתה מלאת תהפוכות.
ספיר נטלה כדורים שמטרתם להעלות את הסיכוי לביוץ, עברה אולטרסאונד שמטרתו לעקוב אחר הזקיקים המתפתחים, וקיבלה גם זריקה עם הוראות מדויקות לתזמון יחסי המין אחריה. ארבעה חודשים אחרי החתונה הם קיבלו את הבשורה המשמחת - יש היריון.
להיות מורה, ובהיריון
ספיר, מורה לחינוך מיוחד, הרגישה טוב פיזית במהלך כל ההיריון, לא חשה בחילות ולא סבלה מהקאות, ובכל זאת היא מספרת שהתקופה הייתה מלווה בחששות. "חייתי מבדיקה לבדיקה, ממש גרתי אצל הרופאה", היא אומרת בחיוך. "כנראה שיש קשר הדוק בין הקושי להיכנס להיריון לבין החששות והדאגות שליוו אותי בו".
בזמן ההיריון ספיר ועוז החליטו להיעזר בדולה תומכת לידה והחלו את ההתקשרות איתה, בשיחות ובהדרכות שעזרו להם להתכונן ללידה. "להיות מורה בהיריון זה מאוד קשה. יש מיתוס שאומר שמורה הוא מקצוע טוב לאימא, אבל ברגע שאת נכנסת להיריון את צריכה להתאים את עצמך למערכת, שאין בה גמישות. בשלבים מתקדמים של ההיריון את כבר בקושי מצליחה לדבר, ובשיעורים עצמם את צריכה להשליט סדר בכיתה, להתפנות לצרכים הרגשיים והחברתיים של התלמידים, ובערב לדבר בטלפון עם ההורים. רגשית, היה לי קשה מאוד. הרגשתי שכל כולי נשאבת לעבודה, במקום להתפנות להיריון שלי.
"הייתי מסיימת שיעורים, הולכת לשירותים לבכות ומבקשת מהתינוק שלי סליחה, סליחה שהתעצבנתי, שלקחתי אנרגיות מהתינוק שלי לתלמידים. בתא השירותים הייתי בוכה, מנגבת את הדמעות וחוזרת לכיתה. למורה יש הרבה אחריות, ואת לא יכולה להתפנות לגמרי לתינוק שלך. ההיריון היה רגוע פיזית, אבל סוער רגשית".
לידה ושישיית בקבוקי מים
הלידה של ספיר החלה בשבוע 38+6: "היינו אצל ההורים של עוז בשבת בצהריים, עוז לא הרגיש כל כך טוב והלכנו הביתה. בערב הוא עדיין לא הרגיש ממש טוב, אבל הוא רצה לצאת עם חברים. הצעתי לו לא לצאת, כי הלידה קרבה וכדאי שהוא ינצל את הזמן למנוחה. למרות זאת, הוא החליט לצאת וכשהוא חזר הוא הרגיש מאוד לא טוב. הכנתי לו תה והצעתי לו תרופות. בזמן הזה התחלתי להרגיש כאבים שדמו לכאבי מחזור, כאב מציק כזה, שבא והולך, ואז התחיל גם דימום".
בשעה 05:30 בבוקר הדימום התגבר, זה הפחיד את ספיר והיא העירה את עוז כדי ללכת לבית החולים. "הייתי כאובה, בקושי התלבשתי, ועוז שאל אותי מלא שאלות - להביא את התיקים? לא להביא את התיקים? להתקשר לדולה, לא להתקשר לדולה? דבר אחד היה ברור לי, שלחדר לידה אני צריכה להביא מים, לכן לקחנו איתנו שישייה של בקבוקי מים שהוכנה מראש. הייתי עם צירים, מסתבר שגם עם פתיחה, וסחבתי שישיית מים עם הקלסר של ההיריון, דידיתי לי לבית היולדות".
קראו עוד:
לאורך כל זמן ההתארגנות היה ברור לשניהם שהם לא יילדו היום, שהנסיעה לבית החולים היא רק כדי לבדוק את הכאבים והדימום. עוז אפילו החנה את הרכב הרחק מהכניסה למיון הנשים והם הלכו את הדרך הזו ברגל, כמובן עם שישיית המים.
"עלינו למחלקה ובמעלית ירדו לי המים, כמו בסרטים", היא מספרת, כמו בלון חם שיוצא ממני וכל הרגל נרטבה. הבנתי שלא נחזור היום הביתה אפילו שעוז מאוד רצה", היא אומרת. בנוסף לירידת המים, הייתה לספיר גם פתיחה של 1.5. מכיוון שהיא רצתה לידה טבעית, העבירו אותה למחלקה להיריון בסיכון, כדי שהלידה תתפתח באופן טבעי.
"במחלקה הכאבים הלכו והתגברו, בכל פעם שבדקו אותי הפתיחה שלי התקדמה", היא מספרת, "הכאבים של הצירים היו משהו שלא יכולתי לעמוד בו. זה מין כאב כזה ששואב את האנרגיות בגוף, את מרגישה שלא נשארה בך נשמה. ישבתי על כדור פיזיו שמאוד עזר לי, הדולה הציעה שאלך למקלחת, והרגשתי שאין לי את הכוחות לעמוד על הרגליים וללכת לשם. הנחתי את הראש על המיטה ועברה בי מחשבה שעדיף למות מאשר לעבור את הדבר הזה. הבנתי שאני במצב לא טוב, שאני במקום לא טוב עם עצמי. אז פשוט הרמתי את הראש, בפעם ראשונה מאז 07:00 בבוקר ואמרתי שאני רוצה את האפידורל עכשיו".
עוז והדולה התפלאו מהבקשה של ספיר, שמאוד רצתה לידה טבעית. אבל ספיר דבקה בהחלטתה לקבל אפידורל ולכן העבירו אותה לחדר לידה. תוך 20 דקות הגיע מרדים. "בחדר לידה חיברו אותי למוניטור וראו האטות בדופק, אז השכיבו אותי על צד שמאל ואיך שזה קרה שמעו דופק. בכל פעם שהרגשתי ציר, הגיעו האטות בדופק. משעה 12:00 בצהריים התחילו לדבר על קיסרי".
פחדת מאותן האטות בדופק?
"זה לא הלחיץ אותי, כי למרות העייפות הגדולה שהרגשתי, אני הבנתי שההאטות מגיעות אחרי כל ציר, וכשהוא מסתיים כך גם האטת הדופק. השלווה שבה קיבלתי את זה, במיוחד לאור החששות בהיריון, הפליאה אותי. הייתה לי הרגשה שיהיה בסדר, סמכתי על העובר. הבנתי שזה עניין שחוזר על עצמו אז הרגשתי פחות לחוצה. הייתי גם מאוד עטופה, בצוות, בבעלי ובדולה, וכל הזמן היו רופאים בחדר. זה העניק ביטחון והוריד את מפלס הלחץ".
הזמן בחדר לידה חלף, והמיילדת עדכנה את ספיר שהיא "רואה את השערות שלו". היא שאלה אותה אם היא תרצה להרגיש את הראש, וספיר ענתה - לא! אני רוצה שתוציאי אותו.
"הרופאה התחילה לדבר על ניתוח קיסרי ורצתה להחתים אותי על הטפסים, כי הייתי בפתיחה מלאה והעובר לא נכנס לתעלה. כשראו אותו באולטרסאונד, הפנים שלו היו כלפי מעלה והוא לא יכול היה למשוך את עצמו מטה. בנוסף, חבל הטבור הסתובב ובכל פעם שהוא ירד למטה הוא חזר למעלה. ממש הרגשתי לחץ בכל פעם שהיה ציר, שהוא מנסה לצאת ואז יש האטות בדופק, ואז הוא מסתדר".
למרות הלחיצות של ספיר וטיפול השיאצו שהיא קיבלה בחדר הלידה, הוחלט להעביר אותה לחדר הניתוח. הרופאים הבטיחו לה שהם ינסו ניסיון אחרון, ליילד אותה עם ואקום, וכך היה. "לפני שהם התחילו, תפסתי לרופא את היד ושאלתי אותו - 'אתה לא יכול להוציא אותו החוצה?', והוא אמר 'ננסה'. חיברו אותי למיטה, נתנו לי אפידורל, רופא אחד הפעיל ואקום, רופא אחר לחץ עם היד שלו על הבטן, אני לחצתי, ואחרי שלוש לחיצות הוא יצא".
דניאל נולד כשהוא לא נושם ולא בוכה. "לקחו אותו ממני וממש נלחצתי, ביקשתי מהאחות שתבדוק אם הוא נושם. ביקשתי ממנה - 'אל תשקרי לי', ואז קול הבכי של דניאל, התינוק הקטן והבריא, מילא את החדר".
הלידה שלא ציפיתי לה
זו לידה שספיר לא ציפתה לה, לא בזמן שהיא הגיעה ולא באופן שבו היא התפתחה: "מלידה טבעית כמעט הגעתי לניתוח, שלפניו הסתיים בוואקום".
איך את מתייחסת לפער הזה, בין הרצון לבין המציאות?
"לקחתי בחשבון שהרבה דברים יכולים לקרות ולהשתבש, באתי בהבנה שדברים יכולים להשתנות. ולא, אין לי איזו גמישות מחשבתית יתרה, אני דווקא אדם עקשן שדבק בתוכניות. התהליך שעשיתי עם הדולה לפני הלידה היה ללמוד לשחרר שליטה, והוא מלווה אותי גם לאורך האימהות שלי. למשל, מאוד רציתי להניק אבל זה לא עבד לי. זה גרם לי לחוסר נוחות וגם לא ידעתי אם הוא אכל מספיק. לא ויתרתי עד שהחלטתי לא להילחם בזה. כשאת אימא את חייבת שיהיה לך את השחרור הזה, את צריכה לחשוב גם על הנפש שלו שמושפעת מהנפש שלך".
בהקשר הזוגי ספיר משתפת: "גיליתי את העוצמות של עוז, בן הזוג שלי, הוא חשש מהלידה אבל בסופו של דבר הוא לא עזב אותי וממש גיליתי את הכוח שלו להיות שם בשבילי. בסופו של דבר זה חיזק אותנו כזוג, כי אני אחת כזו שסומכת רק על עצמי והבנתי שיש לי על מי להישען. בכלל, כדאי להביו שאחרי הלידה הזוגיות משתנה. צריך ללמוד לחיות את הזוגיות החדשה, להבין שגם הבעל משתנה - ולתת לזה מקום".
מיכל גרי היא דולה לאחר לידה ומאמנת אישית, מנהלת בית הספר למקצועות ההורות
