אסיפת הורים
"אם אמרתי משהו לא בסדר, אבא היה שובר לי קנקן על הראש": על פגיעות בילדים | #21
46:56
כשהייתי בת שמונה רציתי שההורים שלי יתגרשו. חלמתי על רגע הפרידה הזה בלילות. התפללתי לאלוהים שיקשיב לרצון הכי גדול שלי. הייתי מוכנה לוותר על הבגדים היפים שהם קנו לי, על הבית המעוצב שבו גרנו, ועל הדבר הזה שנקרא "משפחה". רק שייפרדו. רק שיהיה שקט, רק שיהיה אפשר לחיות באמת, כי החיים בבית שבו גדלתי היו הכי עצובים בעולם.
לחיות עם אבא אלים זה הדבר האחרון שילד מאחל לעצמו בעולם הזה. ואני, אני לא איחלתי לעצמי מציאות כזו, אלא נולדתי אליה בעל כורחי. כבר מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני גדלה במקום שאינו ראוי לי. אבא שלי, שהיה מורה ובעל תואר שני בחינוך, כפה עלינו חיי גהינום באלימות שהופנתה כלפיי, כלפי אחים שלי וכלפי אימא שלי, שהייתה אז סגנית מנהלת בית ספר.
אני זוכרת בבירור את הרגעים שחזרתי הביתה מהלימודים או מחוג, הם היו רגעי האימה שלי. דלת הכניסה לבית שלנו הייתה מעבר אל עולם רווי אלימות, התעללות נפשית, השפלות, פחד מוות וסיוטים. אסור היה לנו להביע דעה או לחלוק רגשות. חיינו בטרור יומיומי, בטירוף ובמתח מתמשכים ובדריכות - למכות הבאות, לחניקות הבאות, לאיומים ברצח על אימא שכמעט התממשו.
ילדה עם חור בלב
לאט-לאט הפכתי לילדה עם חור ענק בלב, עם אישיות שהייתה טמונה עמוק בנבכי הנשמה שלי. מסתתרת מהעולם, מפוחדת ומלאת בושה. הדבר היחיד שהציל אותי הייתה המחברת שלי. שם, כתבתי כל מה שעלה בליבי, בראשי ובנפשי. הצלחתי לבטא בה את כל מה שאני מרגישה בלי שאף אחד יגיד לי שזה לא בסדר, בלי שאף אחד יצמיד וימעך אותי לקיר, או יקלל אותי, או יחנוק אותי. שם, בין המילים הכתובות, הרגשתי מנצחת.
קראו עוד:
כך חייתי עד גיל 20. אם אפשר לקרוא לזה חיים. שלוש שנים אחרי, זה קרה. החלום שלי מגיל שמונה התגשם. כשהייתי בת 23. ההורים שלי התגרשו. סופסוף. אבל אם חשבתם שהסוף הגיע, חשבו שוב, כי כשהמכות פוסקות, ההתמודדות האמיתית עם החיים עצמם רק מתחילה.
הנפש שנפצעה במשך שנים, לא יכולה להירפא כך פתאום. שינוי של הרגלי חיים מעוותים שנרכשו במשך שני עשורים, מחייב עבודה עצמית תמידית. אחרי הטראומה מגיעה פוסט-טראומה והיא יכולה להכאיב בכאב שמחזיר אותך רגשית לאותו מקום אפל ואלים.
עד שהבנתי שאני בסדר
הלב של הילדה בת ה-12 שאבא שלי פצע, הוא אותו הלב שיש לי היום. וזה אותו גוף וזו אותה נשמה. הזמן הוא אולי סוג של מרפא, אבל נותרות צלקות עמוקות שלא ניתן להסיר. לקח לי שנים להבין שאני לא מכוערת, לא בהמה, לא כלבה, ולא אפס - כמו שהוא היה אומר לי. לקח לי שנים להאמין שמה שאני מרגישה זה בסדר. שאני לא צריכה לבטל כל מחשבה או דעה שלי. לקח לי שנים להצליח ליצור חברויות, לדבר מול אנשים ועם אנשים ולהאמין ביכולות שלי.
"הלב של הילדה בת ה-12 שאבא שלי פצע, הוא אותו הלב שיש לי היום. וזה אותו גוף וזו אותה נשמה. הזמן הוא אולי סוג של מרפא, אבל נותרות צלקות עמוקות שלא ניתן להסיר"
הצלחתי להרים את עצמי על ידי עבודה עצמית יומיומית של כתיבה, קריאה של ספרי העצמה ומודעות וטיפולים פסיכולוגיים ואלטרנטיביים. ועם זאת, אני עדיין מוצאת את עצמי בהתמודדויות שאולי לאחרים נראות פשוטות וחסרות משמעות, אבל עבורי הן טריגרים שמעלים זיכרונות לא פשוטים. תחושת האפסיות נמהלת בתחושת ההצלחה, שאותה לימדתי את עצמי להרגיש.
התחושה שלא רואים אותי כלל ושאני "שקופה", מול התגובות המעצימות שאני מקבלת על דברים שאני כותבת או אומרת. פירגון שאני מקבלת מאנשים, מול החשד וחוסר האמון שמשהו פה לא אמיתי. התקפי חרדה. רגעי ייאוש שלאט-לאט הפכו מימים לדקות. ולמרות הכול, את עשרים שנות השתיקה והכאב הנורא שבהן חייתי, הפכתי לייעוד חיי - להשמיע את קולם של כל ילדה וילד שחוו אלימות בביתם או חווים זאת ברגע כתיבת שורות אלה.
מאיה אנג'לו, סופרת ואחת הדמויות החשובות בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, אומרת: "אין סבל גדול יותר מאשר לשאת סיפור שלא סופר בתוכך". המשפט הזה הולך איתי תמיד, למרות האתגר העצום שהוא מציב.מהיום, אני מרצה על סיפור חיי וגאה בעצמי על שהשתיקה כבר אינה חלק ממני. היום אני יודעת שכוח השיתוף מוביל למקום שמאיר לבבות. ועדיין, עם כל הכוחות שבי, יש לילות שבהם לפני השינה הילדה הקטנה שבתוכי מבקשת לשמוע משפט אחד מאבא, לפחות פעם אחת בחיים: "אני אוהב אותך, ילדה שלי". וזה, לצערי, לעולם לא יתגשם.
