גיל 25 הוא לרוב מצוין לשחיין מקצועני. יש לו כבר די ניסיון שנרכש במהלך הזמן וגם המצב הפיזי, בדרך כלל, בשיאו. ב-2002, איתן אורבך התכונן לעוד עונה אינטנסיבית. הוא היה בן 25 עם שני גמרים אולימפיים בעברו, השחיין הישראלי היחיד שעשה זאת פעמיים. ואז, באחד האימונים שלו במכון וינגייט, תוך כדי השחייה הסיזיפית שבה רואים רק את תחתית הבריכה, והספורטאי נמצא רק עם עצמו, הוא החל לחשב מסלול מחדש.
כשיצא מהבריכה, אמר בפסקנות למאמנו ליאוניד קאופמן, שאצלו גם התחיל את הקריירה: "ליאוניד, זהו, סיימתי עם השחייה". ככה בכמה מילים. אבל קאופמן לא הופתע: המאמן היה היחיד שהכיר את השחיין הישראלי על כל מעלותיו ומגרעותיו. "ליאוניד הבין מיד", אומר אורבך. "זה היה אופייני לחשוב במים תוך כדי אימון, והגעתי למסקנה שכבר מימשתי כל מה שרציתי בשחייה, ואין לי סיכוי להתקדם ליעדים חדשים, כמו מדליה אולימפית שהיא הדבר האמיתי. אז למה להתענות באשליות?". כך נפרדה השחייה הישראלית מהאיש שעשה היסטוריה והיה לשחיין כחול-לבן הראשון בגמר אולימפי ליחידים, רק שנתיים קודם לכן, בסידני 2000.
איתן אורבך היה השחיין הכי מסוקר בתקשורת הישראלית. כמעט על בסיס שבועי התפרסמו ידיעות על אימוניו, במיוחד ב"ידיעות אחרונות". הוא קיבל את תשומת הלב של קבוצת כדורגל שלמה, חריג מאוד לענף שלו. היו לכך סיבות טובות: בצד המקצועי, הוא היה פורץ דרך ויצר כמה פרקים יוצאי דופן בהיסטוריה של השחייה הישראלית, ומצד שני נחשב לאישיות ססגונית, שימש פרזנטור של מספר חברות מסחריות בתקופה שבה הדבר היה פחות נפוץ ונהג לומר ישר ולעניין את אשר על ליבו בהתבטאויות שההגדרה "שגרתיות" מהן והלאה.
"מי שניסו להדביק לי תוויות של 'דוגמן' או 'נער מסיבות' עשו זאת על אחריותם האישית", הוא אומר כיום בגיל 49, 24 שנים אחרי הבריכה האחרונה במכון וינגייט. "במילים פשוטות, הייתי שחיין משקיע שנתן הכל עד הטיפה האחרונה, תשאל את המאמן שלי שעד היום מאמן את הנבחרת".
"איתן היה אגדה"
אורבך חשב להתחיל את המסע הספורטיבי שלו דווקא כשחקן כדורסל במכבי חיפה. "לרוע המזל, איחרנו לאימון הראשון והבנתי מיד מהמנהלים בחוג שכדורסלן כבר לא אהיה", הוא מספר. "ההורים חיפשו תחליף ובחרו בחוג לשחייה. מכבי חיפה הייתה אז אגודה מובילה בענף. אני ממשיך לכבד את הכיוון שההורים נתנו לי בחיים". איתן, בנם של רופא הנשים ד"ר יעקב אורבך ואסתר שהייתה אחות במקצועה, היה אז כבן 12. "אמא אפילו בחרה לעבוד במשמרות לילה, כדי לקחת אותי ואת אחותי מיכל שהצטרפה לחוג לבריכה. בהמשך התחלנו לקום ב-5:30 בבוקר כדי להגיע לאימונים. זו תהיה השעה שתלווה את הקריירה שלי. ואז התחילו להבחין שיש במבנה הגוף שלי כישרון מסוים לשחייה".
הוא החל להתחרות בתחרויות ארציות, וקאופמן קלט את הפוטנציאל שלו. "בגיל 16 הוזמנתי למכון וינגייט, והוחלט שאצטרף לפנימיית השחייה. זו הייתה תקופה משמעותית עבורי, כי לראשונה עזבתי את הבית. כפי שהתברר בהמשך, גם לא חזרתי", הוא אומר.
"איתן היה אגדה, ולא רק משום שהיה השחיין הישראלי היחיד בשני גמרים אולימפיים", מספר כיום קאופמן. "הוא לא היה לא שחיין רגיל, אלא אחד שצריך לדעת להגיע אליו, בטח לא שחיין שמסוגל לשחות ולהתאמן כמו רובוט". עוד נחזור לברר פרטים נוספים ממי שהיה הכי קרוב לאורבך במהלך הקריירה.
"נס אורבך הראשון" קרה ב-1994, באליפות אירופה לנוער שנערכה בצ'כיה. לפני כן, הוא התבלט בסגנון החתירה ואמור היה לייצג את הנבחרת במשחה החופשי, אבל אז קאופמן הבריק. אורבך: "המאמן ליאוניד הסתכל בדפי הסטטיסטיקה ואמר לי: אני רואה שהתוצאה שלך בחתירה מדרגת אותך במקום ה-15 לפני האליפות. לעומת זאת, ב-200 מטר גב אתה מדורג שביעי. מה דעתך להשקיע את כולך בגב ולא חתירה?' אם ליאונד אומר, סימן שהוא יודע. עשיתי הסבה, אבל בדמיון הכי פרוע לא ציפיתי למה שקרה באמת".
אורבך ממשיך: "שחיין גב לא רואה את השחיינים שלפניו. הופתעתי מאוד לגעת ראשון בקיר בגמר. לא מדליית ארד, לא כסף - ישר זהב. הייתי כמעט בהלם". כולם היו – זו הייתה המדליה הישראלית הראשונה אי פעם במעמד. והנה סיפור שיבהיר עד כמה ההישג היה בלתי צפוי: "לפני טקס חלוקת המדליות, המארגנים ביקשו את ההמנון הישראלי, 'התקווה', כדי להשמיע בטקס. הישראלים התנצלו שלא הביאו קלטת כי אף אחד לא חשב שמישהו מאיתנו יסיים ראשון. התחילו חיפושים דחופים בקהילה היהודית ובסוכנות, אולי למישהו יש קלטת. בסוף מצאו. אני זוכר את עצמי עומד נרגש ושר בקול את ארץ ציון וירושלים".
מאמן הנבחרת ליאוניד קאופמן: בניגוד לרוב המכריע של השחיינים, איתן נהג להביע דעתו בסוגיות שונות, כולל באימונים. שחיין צריך בעיקרון לשתוק ולעשות מה שאומרים לו. איתן לא היה כזה
קאופמן: "זה היה מדהים. הרי רק 7 חודשים לפני כן, הוא לא היה אלוף ישראל בשום מקצוע, ופתאום הישראלי הראשון אלוף אירופה. בעתיד יתברר שזה היה אופייני לשחיין מיוחד, במקרה זה איתן". אורבך מוסיף על אותה תחרות: "היה משהו מטורף בתחילת השהות שם. לראשונה גילחנו את הראשים עבור התחרויות. הסתובבנו בעיר ואנשים שהאמינו שאנחנו ניאו נאצים פנו למשטרה. הבנו שרוצים לעצור אותנו, ורק אחרי שהוצאנו את הדרכונים והראינו לשוטרים, הם שיחררו".
זו הייתה פריצת הדרך של אורבך. "ב-1997 כבר נסעתי עם הנבחרת הבוגרת לאליפות אירופה בסביליה", הוא מתאר. "כמו בנוער, ישראל הגיעה לאליפות ההיא מבלי שהשיגה מדליה בעבר. עליתי לגמר 100 מ' גב עם התוצאה הטובה ביותר, ומרוב התרגשות נרדמו לי הפנים. התגברתי על זה בכוח הרצון, שחיתי טוב והבאתי את מדליית הכסף, הראשונה של ישראל בבוגרים".
עוד לפני כן נערכו המשחקים האולימפיים באטלנטה 1996. לראשונה, נבחרת השליחים הישראלית בסגנון מעורב הצליחה להבטיח את מקומה בתחרות. אורבך, שקיבע את מקצה ה-100 מ' גב כמקצועו העיקרי, נחשב למועמד מוביל להיות חלק ממנה – אבל אז ערן גרומי, שכבר פרש, החליט לחזור לפעילות כדי להתמודד על הזכות להיות הנציג בסגנון הגב. למרות שאורבך כבר שלט במקצוע, הוא היה רחוק מלחשוב שיכריע את הקרב ביניהם בקלות.
בסופו של דבר, איגוד השחייה החליט על תחרות מטרה שבה המנצח מביניהם ייסע לאטלנטה. גרומי, ששחה מקצה אחד לפני אורבך, סיים ב-58.00 שניות. למרות שזה לא היה אופייני עבורו, אורבך נלחץ. הוא פיספס את הכדורים האדומים בבריכה שיועדו לסייע ל"גביסטים" להתמצא במים, נכנס בקיר ודימם מפניו. זה מה שהיה נחוץ לו כדי להתאפס מחדש: אורבך אסף את עצמו תוך כדי המשחה, וכשהגיע ליעד הביט בחשש בלוח השעונים וראה 57.71. כרטיס לאולימפיאדה הראשונה שלו. גרומי, שהשתתף באולימפיאדה הקודמת בברצלונה, נכנע.
5 צפייה בגלריה
"הופתעתי מאוד לגעת ראשון בקיר בגמר. לא מדליית ארד, לא כסף - ישר זהב. הייתי כמעט בהלם"
(צילום: יוסי רוט)
הרביעייה שנסעה, ואדים אלכסייב, דן קוטלר, יואב ברוק ואורבך, לא רק השתתפה במשחקים אלא העפילה לגמר אולימפי ראשון לראשונה בתולדות השחייה הישראלית. זה הסתיים עם המקום ה-8 והאחרון, אבל גם הרבה תהילת ראשונים. מבחינת אורבך, זה היה רק החימום.
בין השנים 1998 ו-2000, תוכננו לאורבך שתי תחרויות-על ביבשת החמישית. בראשונה, באליפות העולם בפרת' ב-1998, הוא העפיל לגמר ב-100 מ' גב וסיים שביעי, 55.97. אחרי שבחצי הגמר עלה חמישי עם 55.62 ש'. המשחה בבריכה האולימפית בסידני 2000 היה שיכפול מופלא: בחצי הגמר, המבחן האמיתי של אורבך שהתמודד עם הציפיות להביא גמר ישראלי אישי ראשון, הוא שחה נהדר ועלה מהמקום החמישי בשיא לאומי מצוין, 55.31. בגמר שחה לאט יחסית, 55.74, וסיים אחרון למרות שכישוריו היו שווים למקום טוב יותר. ועדיין, הישג היסטורי. קאופמן משוכנע כי ההתרגשות חיבלה במשחה של אורבך, כשנגע בידו במסלול של אחד ממתחריו. אורבך עצמו מייחס את המקום השמיני לירידת האנרגיה אחרי שהבטיח את מטרה שלמענה התאמן בשנים שקדמו - הגעה לגמר המיוחל.
"שחייה היא מקצוע קשה, מתיש"
כאמור, הפרסום שלו הגיע גם מחוץ להקשרים ספורטיביים. כמו שאמרו אז: "הידיעה השבועית על אורבך". היום אומר קאופמן, 67, בקדנציה שנייה כמאמן הנבחרת הלאומית, כי "בניגוד לרוב המכריע של השחיינים, איתן נהג להביע דעתו בסוגיות שונות, כולל באימונים. שחיין צריך בעיקרון לשתוק ולעשות מה שאומרים לו. איתן לא היה כזה". "ובכל זאת", מנסה אורבך להנמיך את הלהבות של פעם, שכמובן הפסיקו להיות רלוונטיות לאחר פרישתו, "גם אם היו ויכוחים, עדיין ליאוניד ואני היינו ביחד, זה לא שהיינו אחד נגד השני".
אחרי סיום לימודי מינהל עסקים במכללת רייכמן בהרצליה, אורבך הקים בית ספר לשחייה בקאנטרי קלאב בחולון. עכשיו הוא יודע להסביר: "שחייה היא מקצוע קשה, שלא פעם דורש יכולת מנטלית כשהאימונים חוזרים על עצמם. אני יכול לומר שבסך הכל עמדתי יפה באימונים, לפעמים היו שלושה כאלה ביום. זה מתיש, אבל אין לי טענות". קאופמן: "איתן לא היה רובוט שעושה כל מה שאומרים לו. דוגמה? הוא יצא ללמוד באובורן, אלבמה, מהמכללות המובילות בשחייה בארה"ב. באמצע השנה השנייה הוא פנה לאנשים שם ואמר להם: "היה טוב ומעניין, אבל סיימתי, אני חוזר לישראל. עובדה שהוא חזר להתאמן אצלי".
בן (8), מאור (6) וגל (4), שלושת בניהם של אורבך ואשתו ההייטקיסטית ריטה, עדיין קטנים אבל כבר מתחממים לכיוון השחייה. יש מצב שיתחילו איתו את ההתנסות שלהם באימוני ספורט קבועים. "כבר היום, הם יודעים ששחייה היא ענף קשה ומאתגר ויעשו את השיקולים שלהם. מה שיבחרו, אכבד".
על לקום ב-5:30 בבוקר הם שמעו ממך?
"כמובן שזה קשה, במיוחד שמדובר בתקופה ארוכה ולא בפעמים בודדות. אם מישהו מהם יבחר בשחייה, הוא יצטרך להתרגל לזה. בשלב הזה, כשעדיין לא החלו בקריירה מסודרת, הם נהנים משחייה".
הייתה בשנות האלפיים התקדמות גדולה בשחייה הישראלית: יעקב טומרקין היה שביעי ב-200 גב בלונדון, אנסטסיה גורבנקו מצטיינת גם באליפויות העולם ואירופה – אבל עדיין לא התקרבנו למדליה אולימפית. אין לנו את הכישרון לכך?
"אני מאמין שמישהו יגיע במשך הזמן למצב הזה. אחרי הכל, להוציא מדליסט מתוך אלפי שחיינים זה יותר ריאלי מאשר עשרות ואולי מאות אחדות. אפשר יהיה למצוא את הכישרון הזה אם יתגלה. זו לא גזירת גורל".
