לפי אחת הקלישאות השחוקות ביותר שנקשרו בשמו של המשחק לאורך השנים, כדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, אלא הרבה מעבר לכך. למרבה הצער, ישראל של ימינו, שעונה לכל הגדרה מקובלת של "חיים ומוות", באמת מציעה את האפשרות להעמיד לבוחן מציאות את הקביעה הזאת. להלן התוצאות: כדורגל הוא באמת לא עניין של חיים ומוות, אבל לא בגלל שהוא הרבה מעבר לכך - הוא פשוט לא. כמו שכל דבר אחר הוא לא עניין של חיים ומוות, פרט, ובכן, לחיים ומוות.
הטבח בשבת השחורה, והמלחמה שבעקבותיה, עירערו את מרקם החיים בישראל וייתרו כל מאמץ שאינו הישרדותי, לבטח כזה שנועד לשעשע. בטלוויזיה אין דבר זולת חדשות, והצבע האדום היחיד שרלוונטי הוא לא זה של הפועל ת"א אלא של האזעקה. בישראל האבלה של נובמבר 2023, שמלקקת את פצעיה הישנים בו בזמן שמתהווים חדשים, לא רק שהכדורגל לא חשוב כמו החיים עצמם – הוא אפילו לא חשוב פחות מהם. הוא לא חשוב. הוא לא יכול אפילו להעציב באמת או לשמח לגמרי. סוד הקסם שלו – כינונו של עולם מקביל שבו מושגים רציניים של טוב ורע נקבעים לפי תוצאה – חדל להתקיים. אין עולם מקביל כשהעולם הזה מוטל בספק.
4 צפייה בגלריה
שחקני הנבחרת באימון. כדורגל הוא לא באמת עניין של חיים ומוות
(צילום: Armend NIMANI / AFP)
בתוך כל הריק הזה, למעלה מחמישה שבועות מאז המשחק האחרון ששוחק כאן, נבחרת ישראל תתחיל היום מסע של ארבעה משחקים בעשרה ימים שבסופו אולי תעפיל לאליפות אירופה לראשונה בתולדותיה. בזמנים רגועים יותר, הישג שכזה היה הופך את המדינה, מסחרר אותה מאושר. היום, כשהמדינה כבר הפוכה, זה חייב להעניק משהו אחר.
מי שביקש ללעוג למשחק ולחשיבות שמיוחסת לו, אמר תמיד ש"זה רק כדורגל". כדורגל הוא אולי לא עניין של חיים ומוות, אבל הוא גם לא רק עניין של כדורגל. בימינו אין שום דבר שהוא "רק" הוא עצמו. להכל מתלווה משמעות רחבה. לאמירותיה של ידוענית, לחרמות על עסקים ישראליים, להופעות של זמרים במוצבים. המאבק של הנבחרת על הכרטיס לאליפות אירופה הוא עוד זירת התגוששות בינלאומית בימים שבהם העולם מחולק ל"בעדנו" ו"נגדנו" וכל הצלחה היא בגדר ניצחון הסברתי ומורלי.
נבחרת היא מלכתחילה פלטפורמה מאחדת, פאן־ישראלית, ובימים כאלו, כשהישראליות כולה במאבק הישרדותי, היא הופכת לעוד חטיבה ספורטיבית בחיל רגלים שאינו נגמר. במלחמה הזאת נפתחות זירות חדשות מדי יום. הערב תיפתח זירת הכדורגל. זה אולי לא עניין של חיים ומוות, אבל זה גם לא עניין של ספורט.
מבחן המציאות
מאז 1970 אפשר היה רק לתהות איך זה ייראה כשישראל תשתתף בטורניר גדול. בימים הקרובים זה יהיה טורניר גדול לפחות ברמת לוחות הזמנים – ארבעה משחקים בעשרה ימים, מסע דילוגים בין קוסובו, הונגריה ואנדורה בעומס א־לה מונדיאל. זה לא פשוט בתנאים אופטימליים וייתכן שבלתי אפשרי במציאות הנוכחית, שבה 15 מ-30 שחקני הסגל לא שיחקו במשחק רשמי במשך חמישה שבועות ויותר. הם מגיעים למשחקים החשובים בקריירה שלהם ברמת מוכנות של ראשית גביע הטוטו.
אם מביאים בחשבון גם את משחקיהן של מכבי חיפה ומכבי ת"א במסגרות האירופיות, מבינים מה בעצם נדרש כאן משחקני הרכב מיועדים דוגמת רוי רביבו, שון גולדברג, דור פרץ, ערן זהבי וייתכן שגם נוספים – לשחק חמישה משחקים בפחות משבועיים.
הדבר הוא כנראה בלתי אפשרי, לפחות לא בעצימות הרצויה. על הנבחרת יהיה להחליט אם לחלק את העומס מבחירה כדי לוודא שלא יתחלק שלא מבחירה, וכך תמצא עצמה מגיעה למשחק השלישי והחשוב ביותר ברצף, מול רומניה, עם יותר החלטות כפויות מאשר רצונות חופשיים.
הצרה היא שהסגל של ישראל, בטח ללא מספר שחקני מפתח פצועים, הוא לא הדבר הכי עמוק בספורט העולמי, אם לומר בעדינות. יש עמדות, נאמר בקישור, שבהן יש הרבה איכות באופן יחסי ואפשר לחלק את הדקות בלי שתיווצר פגיעה משמעותית – פרץ, נטע לביא, מוחמד אבו־פאני, אפילו גבי קניקובסקי. כל וריאציה של שניים מתוכם תהיה ראויה. בעמדות אחרות, נאמר ההתקפה, מצאי האיכות דל בהרבה והפערים בין הפותחים למחליפים הם לעתים תהומיים.
"לנוח" מול שווייץ
המשחק מול קוסובו הוא הראשון בסדר ואליו צריך לשאוף להגיע עם ההרכב החזק ביותר, וכך גם לרומניה, שנאבקת איתנו ישירות על הכרטיס השני. את אנדורה, במשחק האחרון, צריך לנצח עם כל מקבץ אקראי של 11 חברי סגל. אבל מה עושים מול שווייץ, היריבה הכי קשה, שתקועה בין האפשרי (קוסובו) לבין ההכרחי (רומניה)? אלו אותן שלוש נקודות במקרה של ניצחון, אך אפס נקודות מולה אינן שוות לאפס נקודות מול רומניה ואפילו קוסובו. אפשר להחליט ש"מתאבדים" על כל המשחקים, נסמכים על כך שדלקים אלטרנטיביים כמו מוטיבציה יהוו תחליף לשרירים מכווצים, או שיוסי בניון ואלון חזן יידרשו להחלטה אמיצה ויקריבו את שווייץ כדי לנצח במערכה.
שאלת הגישה לשווייץ היא ההימור הגדול ביותר ברצף המשחקים. זה לא אומר שצריך לוותר מראש, רק להגן על הנבחרת מפני התרחיש הגרוע ביותר, כי דבר אחד היא לא יכולה להרשות לעצמה – לעלות מול שווייץ בהרכב החזק ביותר ולגלות שזה לא השתלם. אם יש רגליים שלא יכולות במצבן הנוכחי לשאת בעומס של 270 דקות בשבעה ימים, המשחק מול שווייץ הוא הזמן לתת להן לנוח.
