ה-NBA הודיעה השבוע על משחק טרום עונה בין דאלאס מאבריקס לריאל מדריד בחודש הבא בספרד. משחקים בין קבוצות NBA לקבוצות אירופאיות הם כמובן מזמן לא אירוע יוצא דופן, ואפקט לוקה דונצ'יץ' הופך משחק כזה למתבקש. מה שיותר מעניין היה עיתוי ההודעה על מפגש בין קבוצת NBA לאלופת היורוליג.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
זה קרה ימים ספורים, כמעט שעות ספורות, אחרי שנואה ליילס, אלוף העולם הטרי בריצות ל-100 ו-200 מטר, פתח מבערים במסיבת עיתונאים: "מה שהכי כואב לי זה שאני צריך לראות את גמר-NBA, וכתוב להם על החולצה 'אלופי העולם'. אלופי העולם? שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את ארה"ב, אבל זה לא העולם. זה לא העולם. התחרות הזו כאן זה העולם. כמעט כל מדינה נמצאת פה, מניפה את הדגל שלה. אין את זה ב-NBA“.
הדברים שאמר ליילס במסיבת העיתונאים
נו נו נו, קמה מהומה גדולה. שחקני NBA מחוף לחוף לקחו ללב, נרעשו והיכו נמרצות במקשי המקלדת כדי לשים את ליילס במקומו. "שמישהו יעזור לאח הזה", כתב קווין דוראנט, שמעולם לא פגש אמירה שהוא לא יכול להיעלב ממנה אישית. אבל במשרדו במרומי מגדל במנהטן, ישב אדם סילבר, שגם ככה נראה כמו דמות מסיפור קומיקס, הקיש, אני מדמיינת, באצבעותיו על השולחן וחייך חצי חיוך.
המשחק בין המאבריקס לריאל מדריד אמנם תוכנן הרבה קודם, "אבל איזה עיתוי מושלם זה יהיה לשחרר את ההודעה בדיוק עכשיו, כשהעולם כולו מתווכח האם אלופת ה-NBA היא אכן אלופת העולם?", חשב בוודאי סילבר ושלח הודעה לעיתונות, מוכיח שוב שלפחות מחלקת היח"צ של ה-NBA היא אכן אלופת העולם.
תגובת נגד בהזמנה
נתחיל במובן מאליו: אלופת ה-NBA היא בוודאי הקבוצה הטובה ביותר בעולם, זה לא באמת משהו שאפשר להתווכח עליו. נמשיך בפחות מובן מאליו למרבית האמריקאים: ארה"ב היא לא כל העולם. נואה ליילס, שכבר הראה כי הוא יודע גם לרוץ וגם לעבוד בשיווק - של עצמו אבל גם של האתלטיקה - בוודאי ידע שתגיע תגובת נגד, אם כי אולי לא ציפה שהיא תהיה כזו אגרסיבית.
הדברים של ליילס הגיעו באמת משום מקום וכנראה נועדו לפחות במידה מסוימת להיות טריגר מושך כותרת - זו בעיקר תעודת עניות עבור עיתונות הספורט האמריקאית, שהאדם הכי מהיר בעולם צריך להיות גם טרול כדי להשיג את תשומת הלב שמגיעה לו. מה שליילס כנראה לא חשב שדבריו יעשו זה לחשוף עוד כמה דברים: גם לגבי חוט השדרה של דור ה-NBA הנוכחי, וגם לגבי הכוח המתמשך של מה שנהוג לכנות "American Exceptionalism" - תפיסת "הייחוד אמריקאי" בעולם שהפכה לנרטיב מיינסטרימי אחרי מלחמת העולם השנייה.
ראשית, שחקני ה-NBA שלא חשבו אפילו כמה שניות לפני שהלכו לשלוח ציוץ ויראלי עצבני. כן, ברור שהשחקנים הטובים בעולם משחקים בליגת הכדורסל הקשה והמתישה בעולם, בה יש 82 משחקים עוד לפני הפלייאוף. היום זה גם משחק מאוד גלובלי ושחקנים מכל העולם מייצגים מדינות שונות ב-NBA. זה לא משנה את העובדה שזו עדיין הליגה של ארה"ב (אוקיי, גם את קנדה) והאלופה לא משחקת נגד אלופות ספרד או יפן או מיקרונזיה.
כך שהקביעה החד-צדדית כי אלופת ה-NBA זו 'אלופת העולם' היא אולי נכונה אבל גם מאוד ארוגנטית. ליילס הוא אפילו לא הראשון שאומר את זה. הנה גרג פופוביץ' ב-2010: "אין אלופי עולם ב-NBA. כל מי שמרים לתקרת האולם דגל עליו כתוב 'אלופת העולם', פשוט לא צודק. אני לא זוכר שקבוצה שלנו שיחקה מול קבוצה ממדינה אחרת כדי לקבל את התואר הזה. אני כל הזמן מחכה שמישהו יגיד לי שפספסתי משהו".
הדברים האלה לא עשו אז אפילו רבע מהרעש הנוכחי, גם בגלל המעמד של פופוביץ' ב-NBA והכבוד הגורף שהוא מקבל ומאפשר לו להביע כל דעה. ליילס אמנם חזר בערך על מה שפופוביץ' אמר מזמן, אבל נואה ליילס לא קשור ל-NBA. והוא גם גבר שחור. עבור שחקנים כמו דריימונד גרין, דווין בוקר ודוראנט, ליילס הקטין את ההישגים הבאמת עצומים שהשיגו נגד כל הסיכויים, וזה לא משהו שאח שלהם אמור לעשות.
הנקודה השנייה - והיותר מעניינת בתמונה הרחבה - היא התפיסה האוטומטית לפיה אם אתה הכי טוב בארה"ב, אתה גם הכי טוב בעולם. גארי אל-סמית', עיתונאי שמתמקד בספורט אפריקאי, אמר השבוע ל-NPR כי הוא נדהם מדבריו של ליילס כיוון ש"מעולם לא חשבתי שאשמע ספורטאי אמריקאי עם ראש כל כך פתוח. כמות לא פרופורציונלית של אמריקאים באמת מאמינים שאלופת ה-NBA היא אלופת העולם. זה מאוד מוזר עבורי, כי כעיתונאי ספורט, כשאתה שומע משהו שמתואר כ'אליפות העולם', באופן אוטומטי במחשבה שלך זה כולל תחרות בין מדינות שונות. תפיסת ה-American Exceptionalism העניקה לאמריקאים את הביטחון שאם אתה אמריקאי ואתה טוב במה שאתה עושה, אתה תהיה הכי טוב בכל מקום".
יכול להיות שנואה ליילס מתחרט עכשיו על מה שאמר, אבל הוא לא צריך. גם אם המטרה הייתה רק למשוך תשומת לב, הוא עדיין אמר משהו ששווה לחשוב ולדבר ולהתווכח עליו, אבל צ'ארלס בארקלי צודק כנראה בביקורת שלו על הדור הנוכחי של שחקני ה-NBA - כל כך מוכשרים, מצליחים, חכמים ועשירים, ופשוט לא מסוגלים להפסיק להתבכיין. כולם משום מה לומדים מדוראנט את אמנות ההתקרבנות, כשדווקא דוראנט צריך להעריך את ליילס במיוחד: הוא לפחות זכה באליפות העולם בלי להצטרף לקבוצה שכבר עשתה את זה קודם בלעדיו.
פורסם לראשונה: 17:57, 01.09.23
