מתחת לרדאר של רובנו, ובמקביל לפתיחת סדרות רבע הגמר בליגת העל, נערכו המשחקים האחרונים בסדרות ההכרעה של הליגה הלאומית, אלה שקבעו מי תהיינה שתי העולות לליגת העל – והן היו כה מעניינות. תקראו לי נאיבי, מיושן, אבל משחקים שבהם יש במגרש מקסימום שני זרים ולפחות שלושה ישראלים מכל קבוצה בכל רגע נתון, תמיד יהיו יותר מעניינים בעיניי מאלה שבהם עשרה אמריקאים מתמודדים אחד נגד השני (אלא אם זה באנ.בי.איי, וגם שם לא מזיק איזה יוקיץ').
הסדרה שהסתיימה קודם הייתה זו שהפגישה את הפעול עפולה עם אליצור נתניה. נתניה היא תופעה נפלאה, חממה לפיתוח שחקנים צעירים, דבר שפעם היה אפשר לעשות גם בליגה הבכירה, אך מאז ביטול החוק הרוסי אפילו לישראלים הוותיקים אין מקום על המגרש ברוב הקבוצות. מצד שני, כבר בעונות הקודמות הבנו שהם לא רוצים לעלות ליגה. טוב להם במקום שבו הם נמצאים, בתקציב הלא מטורף, ועם הנישה שתפסו, שהיא נישה נהדרת. לכן, היה די ברור שהסדרה הזאת תסתיים בניצחון של עפולה, וגם אם לא, כנראה שנתניה תוותר לה על המקום בליגת העל. ועדיין, כיף היה לראות את בן שרף, איתן בורג וחבריהם נלחמים בצורה כה יפה בעפולה, שגם היא קבוצה מרגשת, כי אי אפשר לא אם הרכז שלך הוא קורן ג'ורנו ואחד הכוכבים הוא הבן של מני אסייג (כן, יש סיכוי שתוך שנתיים כבר יכירו אותו יותר בתור "אבא של תומר" מאשר בזכות עצמו. הלוואי).
הסדרה השנייה, שהסתיימה אתמול, הייתה מטורפת. היא הפגישה בין מכבי רמת-גן לאליצור אשקלון, שתי קבוצות נורא דומות, וכל חמשת המשחקים בה היו צמודים, ומלאי תהפוכות.
רמת-גן היא בכלל סיפור. בשנה שעברה היא הפסידה את העלייה לקריית-אתא על קו הסיום. למרות שהייתה לה עונה מצוינת, היא נפרדה ממאמנה שמוליק ברנר ומינתה מאמן אחר. אחרי חצי עונה, כשהיא במקום התשיעי ומשחקת די נורא, ברנר הוחזר (והביא עימו את עוזרת המאמן נעמי קולודני, במה שיצר כנראה את צוות האימון הוורבלי בתולדות המדינה).
עם ברנר, רמת-גן זינקה קדימה, הגיעה לצמרת, ולמרות שבפלייאוף ירקה דם כמעט בכל משחק, הגיעה לעמדת עלייה. אבל מול אשקלון זה כבר אמור היה להיות יותר מסובך. בלי להעליב אף אחד, רוב שחקני החמישייה של אשקלון כנראה יותר טובים מאלה של רמת-גן, וגם על הספסל יש לה כלים כבדים. ואכן, כמעט בכל משחק אשקלון הובילה בפתיחה בהפרש לא קטן, ורמת-גן נגסה לאט לאט וחוללה מהפכים, כמעט תמיד בזכות שחקני הספסל שלה. פעמיים זה הסתיים בניצחון, פעמיים בהפסדים דחוקים, ואתמול הגיע משחק ההכרעה באולם זיסמן.
התסריט היה זהה. אשקלון הובילה בפתיחה, רמת-גן חזרה, ומה שהכריע בסוף הייתה ההבנה המעמיקה של ברנר שהליגה הזאת תלויה יותר מכל בניהול משאבים נכון. אומרים שאין אדם שאין לו תחליף? בליגה הזאת דווקא יש. ברנר ניהל את הדקות של השחקנים שלו כך שאף אחד מהם לא ייקלע לבעיית עבירות. בצד השני של המגרש הוא דאג לכך שהשחקנים יתקיפו את הטבעת, לא כי זה בהכרח הדבר שהם עושים הכי טוב, אלא כדי להשיג את המטרה הטקטית המרכזית: להוציא עבירות מגיפסון, הגבוה המאוד מחונן של אשקלון, השחקן שבלעדיו אי אפשר. המטרה הושגה. גיפסון הסתבך, הדקות שלו הוגבלו.
ברנר גם לא התרגש בשום שלב מפיגור. הוא ידע שהחמישייה השנייה שלו תמיד תחזיר אותו לחיים כי זה קרה כל כך הרבה פעמים, גם אם לא היה ברור מי יהיה האחראי המרכזי לכך הפעם, מאחר שבכל משחק זה היה מישהו אחר. אתמול עשה זאת הרכז המחליף ג'ורדן כהן, שקלע 23 נקודות והמטיר שלשות ברגעי הקאמבק. האם הוא פחות טוב מעמית אהרוני שעולה לפניו? כנראה שלא. אבל כשאהרוני עולה וכהן מגיע כמחליף, ברנר משיג מהעמדה הזאת יותר מאשר היה משיג לו היה הולך על השבלונה - נותן לשחקן הצעיר יותר לעלות מהספסל. זה נכון גם לגבי שחקנים אחרים: אלייז'ה הירש, לדוגמה, יכול להיות שחקן חמישייה מעולה, אבל התפוקה שלו מהספסל יוצרת איזון ונותנת איזו אקסטרה. זה לא תמיד כמה אתה קולע, אלא באיזה שלב של המשחק אתה עושה את זה ולמי נתת לנוח באותם רגעים.
שמוליק קיפוד? שמוליק שועל! אבל בצד השני היה שועל לא פחות גדול: שלומי הרוש. האיש עדיין שחקן תענוג. קבלת החלטות נהדרת, יד מעולה, שומר גדול. נקווה שימשיך איתנו עוד ועוד עונות. היו הרבה רגעים שבהם החוכמה שלו כמעט הכריעה את רמת-גן, אבל בסוף יש גם קארמה: ברנר היה חייב לרמת-גן את העלייה. אם תרצו, רמת-גן – שנפרדה ממנו בתום העונה שעברה – הייתה חייבת לו את העלייה. כך או כך, סגירת המעגל הזו הייתה רגע יפהפה.
היו דמעות, היו מפלי מים שנשפכו על גיבורי הרגע, אולי אפילו איזו שמפניה. אבל כל זאת היה אתמול. מהיום צריך לעסוק בשאלה הכי מסובכת: מאיפה מביאים תקציב לליגת העל?
