והימים הם ימים שבהם עולם נאור, או רבע לנאור, רואה במכת סנוקר של כדורגלן ערבי־ישראלי שחוגג שער, ירי צלף בעזה. שלא לומר טבח עם. זו האווירה: עוינת וספוגת שנאה. ובאירלנד: בורות, בנזין של היסטריה ופתיל שהדליקו קברניטיה.
השוער גאווין באזונו לא ייכלל בסגל נגדנו. יתר האירים החליטו בהצבעה להתייצב, אבל עם כוכבית: סרט שחור וטקס מחאה לפני שיעלו לדשא. מחוות שיגרמו להם להרגיש מוסריים יותר ויענו ללחצים מבית. ישראלים רבים יגידו: חבל. חבורת הצדקנים מדבלין כבר הוציאה את החשק מכדורגל. עדיף שלא יופיעו וישלמו על כאבי הבטן בהפסד טכני. או יגידו: כבר החרימו אותנו בספורט. האירים הצטרפו למדינות ערב האנטישמיות. או שהמאמן האיסלנדי של אירלנד, ששכח שתפקידו להעמיד נבחרת, עשה עבודה מופלאה במיטוט השורות. גוד לאק.
נדרש מענה. נבחרת ישראל
(צילום: AP Photo/Matthias Schrader)
אולי הם צודקים טקטית, אבל מתעלמים מהנזק האסטרטגי שעלול להתגלגל מכאן. כמו באירוויזיון האחרון: כמה מדינות פרשו, ופרישה רחבה יותר הייתה עלולה להותיר את המארגנים ואותנו בלי מוצא. או כמו בנימין נתניהו שנואם מול או"ם ריק. עכשיו נבחרת מאיימת לעזוב. אחרות עלולות להצטרף.
למפגן הצדקנות המתוכנן לפני המשחק נדרש מענה. המדינה שלנו מפקירה את ההסברה. נכון, לא על הכל אפשר להגן, ודברים לא ישתנו באמת כל עוד קיצוניים ינווטו את הארץ. אבל אפשר להתחיל לספר את הסיפור שלנו: מי טבח, מי עדיין שולט בעזה. עם תמונות שיעשו כאב בטן וברקודים לסרטונים. האירים מסרבים ללחוץ ידיים? שהשחקנים שלנו יושיטו יד מול העולם. לא על האירים אנחנו נאבקים, אלא על הנבחרת הבאה שתרצה להחרים.
ואחרי הכל, שלוש הערות:
בסוף, ככה אנחנו, כאוהדים, אוהבים את הכדורגל שלנו: טעון, ספוג אמוציות ומשמעות. עם סיבות לאומיות, למען הדגל, להסתער.
שלוש השנים האחרונות מלמדות שזה לא בהכרח לטובתנו. האמוציות הללו, נדמה לי, לא ניצחו לנו אף משחק.
עוד לפני שעלינו לדשא, זה כבר לא כדורגל. ובלא־כדורגל הזה צריך לנצח. תעשו שננצח.
