"אני פעיל פה כמו כולם, לא יודע אם אפשר לומר שאני מנהיג. נכון שלהיות שוער כדורגל זה סוג של הנהגה על המגרש. בקבוצות ששיחקתי בהן הייתי אקטיבי מאוד, גם אם לא הייתי ממש בפרונט, למעלה. זה שהשם שלי מוכר להרבה אנשים עוזר לי לתת את החשיפה לחטופים, לפעול למען החזרת כולם. ההתמקדות צריכה להיות בזה, לא בי, לא בדבר אחר. אני מרגיש שאני חושף את זה לתודעה גם בעולם, דיברתי איפה שאני רק יכול, בכל מקום אפשרי. שוחחתי עם התובע הכללי של האג, שגרירים, הצלב האדום, מזכ"ל האו"ם. חייבים להחזיר את כולם הביתה ומהר".
כמו מאות משפחות נוספות, גם החיים של שוער העבר דניאל ליפשיץ בן ה־35 התהפכו לחלוטין מאז אותה שבת ארורה של 7 באוקטובר. ליפשיץ, שהפך בעל כורחו לאחד הפרצופים המוכרים יותר במאבק להחזרת החטופים והחטופות, מתנהל בין המטה בת"א ב"כיכר החטופים" לפגישות עם קבינט המלחמה - ועושה כל מה שניתן להעלאת המודעות. בין לבין הוא גם מנסה להמשיך ולנהל את העסק שלו לייבוא יין הנקרא Bougogne Crown.
7 צפייה בגלריה
דניאל ליפשיץ וסבתו יוכבד, ששוחררה משבי חמאס, מחזיקים בתמונת הסבא עודד, שעדיין מוחזק בעזה
(צילום: עוז מועלם)
דניאל ליפשיץ וסבתו יוכבד מחכים לשחרור הסב עודד
(צילום: עוז מועלם)
בשבוע האחרון התלווינו במשך כמה ימים לשוער, שרק לפני חמש שנים עוד סיקרתי את משחקיו במדי מכבי ת"א ועד הפרישה הכואבת. עכשיו הוא נמצא במקום אחר לגמרי. ממסע הלפידים, דרך הדלקת נר ראשון של חנוכה בכיכר החטופים ועד לעצרת הענק בת"א. הוא והמשפחות סופרים כבר יותר מחודשיים קשים מנשוא.
תקוע על רכבת הרים
"הם האנשים הכי מדהימים שיש. תומכי שלום שמוכנים להקריב הכל למען זה. הבית מאחוריהם הוא הראשון לגדר. אנשי אומץ. חלוצים אשר הרחבת הארץ והקיבוציות הם ערכים עליונים עבורם. עכשיו הבית כבר שרוף כולו וכנראה הם נמצאים בצד השני של הגדר. אם למישהו יש מידע, אנא שתפו. יוכבד ליפשיץ בת 85, עודד ליפשיץ בן 83". זה היה הפוסט הראשון שהעלה ליפשיץ יומיים אחרי מתקפת חמאס, כשמהר מאוד נודע לו שסבתא וסבא שלו נחטפו לעזה. סבתא יוכבד, אחת המשוחררות הראשונות מהשבי, כבר הספיקה להפגין מול הקריה בת"א, כשהיא מחזיקה שלט עם תמונת בעלה עודד שעדיין נמצא בעזה.
"טוב שהליגה חזרה, יש קונצנזוס לטובת השבת החטופים. אני רוצה את הטקסים האלו בתחילת המשחקים, הם חשובים. כל עוד זה הולך ביחד, אז יש לכדורגל מקום"
בפגישה הראשונה שלי עם ליפשיץ ב"כיכר החטופים" היה לו חשוב, לפני הכל, להוביל אותנו לאזור באוהל המוקדש לקהילת ניר עוז. את מפוני הקיבוץ מיקמו בבתי המלון באילת. הוא הוריד את המעיל ועלה על מדי ב' - חולצה עם תמונת סבו החטוף.
"התחושה היא שעליתי ב־7 באוקטובר על רכבת הרים ואי־אפשר לרדת ממנה או לעצור אותה", הוא מספר. "ארד ממנה רק כשהחטוף והחטופה האחרונים יחזרו והחייל והחיילת האחרונים יסיימו את הלחימה. נכון שסבתא חזרה, אבל זו רכבת הרים שרק עצרה לרגע. האירוע המטורף והנורא הזה, שבו אחד מכל ארבעה מחברי הקיבוץ שלי נחטף או נרצח, הפך את כולנו למשפחה אחת גדולה וחזקה. זה להכיר את כולם, החברים הכי טובים שלי. ולי עוד היה מזל ענק. אמא שלי יצאה עם הבת שלי מניר עוז בשישי בערב, יום לפני המתקפה, לעשות בייביסיטר בת"א".
מגטבורג לניר עוז
ליפשיץ נולד בגטבורג לאם שוודית ואב ישראלי מניר עוז, ובגיל 7 עלה עם משפחתו לקיבוץ. את תחילת דרכו בין הקורות החל בפנימיית מחלקת הנוער של מכבי חיפה בכפר גלים ושיחק עם שמות כמו מאור בוזגלו, בירם כיאל והשוער גד עמוס.
את הבכורה בליגת העל ערך במכבי נתניה ב־2007 ויש לו הופעה אחת במדי הנבחרת הצעירה. בדרך עבר גם בליגה הלאומית בקבוצות כמו אחי נצרת, אום אל־פאחם, הפועל אשקלון, ושיחק כשוער המשנה של הפועל באר־שבע. בעונת 2014/15 קיבל לראשונה את האפודה של הפועל רעננה בליגת העל, ואחרי עונה טובה הושאל למכבי ת"א.
"גם אם הוא מגיע ממדינה עוינת לישראל, אני בהחלט מצפה מרובי קין להתייחס למצב. זו לא פוליטיקה או מלחמה - זה אנושי, הומניטרי, הכי חשוב שיש"
בשנה שלאחר מכן כבר חתם במועדון כמחליפו של פרדראג ראיקוביץ', אבל רגע לפני סיום עונת 2017/18 הודיע על פרישה אחרי שבע הופעות בלבד בשער של הקבוצה. הוא היה בן 30. "היו לי שלוש שנים נפלאות, ואם הייתי צריך לבחור מקום שבו אני מסיים את קריירת המשחק שלי זה במכבי. הנסיבות אמנם לא ממש משמחות שכן מדובר בפציעה בכתף, אבל ברצוני להודות לכל מי ששיחקתי איתו", אמר אז.
בגלל הכדורגל הפכת לפנים של הקהילה שלך.
"אני יכול להביא מעצמי ויש לי את היכולת לדבר ולשמור על הבית שלי. אין בי פחד, אני מגיע מהספורט ועוד הייתי שוער, שזה תפקיד שאין בו פחד והוא מצריך עמידה בלחצים. בימים הראשונים אחרי הטבח חשבתי מה אני צריך לעשות ואם אני בכלל צריך להיחשף. הבנתי שאני צריך לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים, ושהחשיפה התקשורתית שלי תעזור. יש לי כאב עצום ויחד איתו אני מצליח להביא אנשים לבצע פעולה. יש לי פריבילגיה במצב הזה, הזוי להגיד את זה. זה הצליח עם המשלחות בחו"ל, אני נואם הרבה ובעיקר מכוון לאנשים שרוצים לעזור.
"הרגעים היחידים שאני מחוץ לטראומה והכאב הם עד שאני פותח את הנייד בבוקר. חלמתי על איסמעיל הנייה, חלמתי על סבא שלי שחוזר, על ילדים מהקיבוץ, אנשים מהקיבוץ. שתבין, סבתא וסבא שלי הקימו את ניר עוז ואני גדלתי בו עד גיל 16. כולם פה כמו משפחה שלי. כל אנשי הקיבוץ, כל אחד ואחת נלחמים להחזרת החטופים, יוצאים להלוויות. יש בינינו את האחדות הקיבוצית - אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. גם החטופים ששוחררו מגיעים למטה. העם מאחורינו, והם יהיו מאחורינו בכל עסקה להחזרת החטופים. כולם מגויסים".
איך נראה היום שלך מאז אותה שבת ארורה?
"כל החיים שלי השתנו לגמרי. משגרת עבודה רגילה בעסק שלי ביין, השגרה עם המשפחה, החברים ובכל מה שמסביב, עברתי להיות כל כולי באירוע הכי קשה שמדינת ישראל עברה, להיות במרכזו. עכשיו היום שלי נמצא פה, בכיכר החטופים, במטה, שמתי את עצמי בצד. סבתא שלי הייתה מהראשונים לחזור ואני רוצה לראות את כולם חוזרים. כשאני מוצא קצת זמן אני עושה פילאטיס ועובד עם פסיכולוגית במטה. צריך הרבה מאוד עזרה".
ליפשיץ לא ממש האמין שיהפוך לאחד ממנופי הלחץ במטה השבת החטופים, לאחד המנהיגים, ממובילי יוזמת אותה פגישה טעונה עם קבינט המלחמה שנערכה בשבוע שעבר בהרצליה. "הרגשתי שהפגישה הייתה צריכה להיות מנוהלת בצורה הרבה יותר טובה", הוא אומר לנו. "יותר דיסקרטית ואינטימית, בלי טלפונים. אבל זה היה חשוב מאוד שהקבינט ישמע את הסיפורים הנוראיים של השבויות שחזרו".
אות חיים מסבא עודד
ביום חמישי, נר ראשון של חנוכה, משפחות החטופים קיימו מסע לפידים מרגש ועוצמתי ברחובות ת"א, הכל כדי לנסות לגרש את החושך שנפל עליהם. ליפשיץ הוא אחד מבין 11 הנכדים של סבתו יוכבד וסבו עודד שנותר כאמור מאחור. "קיבלנו איתות שראו את סבא בעזה, אבל הוא בלי תרופות והמצב קשה. פרצו להם לבית, את סבתא חטפו על אופנוע", הוא משחזר בכאב. "שמענו מה עבר עליה, וזה נורא. היא שוחררה כי ידעו שלא תשרוד אם תישאר עוד כמה ימים. אבל סבתא התאוששה, היא חזקה. הם מדור המייסדים של המדינה, מהתקופה של דוד בן־גוריון".
תספר על סבא.
"אדם מדהים, לוחם צדק, איש משפחה שאוהב את הילדים, הנכדים, את כולם. יש לו גינת קקטוסים מרהיבה, היה עיתונאי ב'על המשמר' וב'דבר'. לוחם זכויות אדם אמיתי. בשנות ה־70 לחם לטובת הפזורה הבדואית, ב־1984 הגיע לעזה למפגש עם המנהיג שלהם כדי לבנות בתי ספר ומתנ"סים. תמיד אמר שהחינוך זה הדבר הכי חשוב לטובת העתיד המשותף שלנו. סבא חיפש את השלום בכל צעד שלו. הוא היה חלק מקבוצת 'בדרך להחלמה', והסיע עזתים לטיפולים בבתי חולים בישראל. סבא וסבתא היקרים שלי הרחיבו את הארץ למקומות שיש לנו זכויות קיום".
בין כדורגל לטראומה
אנחנו מתלווים לליפשיץ בימים שבהם ליגת העל שבה לפעילות אחרי מחלוקות לא פשוטות. ההיכרות שלו עם הכדורגל הישראלי, שנרתם כולו לטובת התנדבות והחזרת החטופים, גרמה לשחקנים רבים להביע תמיכה ולעמוד לצידו. "שלחו לי הודעות, הציעו לי עזרה, תמכו. ביקשתי משחקנים של מכבי ת"א להגיע לאילת לקהילת המפונים שלנו, גם משחקני נבחרת ישראל, כולם מיד נענו", הוא מגלה.
מהי עמדתך לגבי חזרת הכדורגל? היו שטענו שבזמן שהחטופים בעזה וישנה לחימה, אין טעם בזה.
"טוב שיהיה כדורגל, שתהיה פעילות והכלכלה תתניע מחדש. כדורגל עוזר לתודעה. בספורט יש קונצנזוס חזק לטובת החזרת כל החטופים, קבוצות עולות לדשא עם חולצות שעליהן מודפסות הפנים של החטופים. אני רוצה את הטקסים האלו בתחילת המשחקים, הם חשובים. בכלל, ספורט הוא גשר חשוב בין אנשים, עוזר נגד גזענות, נגד אלימות, ולכן חייבים לקשור אותו לאירוע הכי מסויט שהמדינה שלנו עברה מאז שקמה.
"חשוב שבכל משחקי הליגה תהיה פעילות לטובת החזרת החטופים. כל עוד זה הולך ביחד, אז יש לכדורגל מקום. אמרתי לקטארים שכמו שהם אירחו את הפורמולה־1 ביום האסון, או שקיבלו את אירוח המונדיאל, אז אי־אפשר לתת להם את התודעה הזו דרך הלבנה באמצעות הספורט. אני בגיל 30 פרשתי, לקח לי ארבע שנים לצאת מהטראומה ואני כבר בטראומה חדשה".
מה אתה אומר על סערת השלט במכבי חיפה?
"בעניין של החטופים כולם, אבל כולם, צריכים להביע את עמדתם. ראיתי את הסערה שנוצרה וגם את ההתנצלויות של הזרים של מכבי חיפה אחרי שהם לא אחזו בשלט, אז שיביעו את עמדתם שוב".
התחנה האחרונה שלך הייתה מכבי ת"א. מה דעתך על העמדה של רובי קין שלא להביע את דעתו ולגנות את האירועים הקשים?
"גם אם הוא מגיע ממדינה עוינת לישראל, אני בהחלט מצפה ממנו לתמוך בהחזרת החטופים. זו לא תמיכה בנו, בפוליטיקה או במלחמה. זה דבר אנושי, הומניטרי, הכי חשוב שיש. יש קונצנזוס סביב החטופים".
התקווה שנהיה אחרי
רגע לפני שאנחנו נפרדים, שאלתי את ליפשיץ אם הוא באמת חושב שאחרי הכל, אחרי שכל החטופים יחזרו, וגם החיילים שלנו, האם הוא באמת אופטימי וחושב שנוכל לחזור לנהל פה חיים נורמליים והאם האחדות המופלאה שנוצרה בעם מאז אותו יום ארור תחזיק מעמד גם אחרי. והוא ענה לי: "נהיו פה במדינה הקצנה, הסתה, התפלגות. אני מקווה שאחרי האסון הנורא הזה שקרה תהיה לנו הזדמנות ממש להתאחד. אבל זה יקרה רק אחרי שכל החטופים יחזרו - עד האחרון שבהם. ורק אחרי שנסיים את המלחמה. אז תהיה לנו הזדמנות לאחד את העם בחזרה. שנחיה במקום נעים, שלכל דעה יהיה מקום. דמוקרטיה היא דבר טוב".
