רוברט לבנדובסקי היה שותף לקבוצה הנפלאה והחצופה של בורוסיה דורטמונד בהנהגתו של יורגן קלופ, שב-2012 העזה שוב לא להשפיל את עיניה מול באיירן מינכן וזכתה באליפות שנייה ברציפות. האליפויות של דורטמונד, הרוח הרעננה, קונספט הלחץ והתקפת המעבר, וכמובן הכריזמה העצומה של קלופ, גרמו לגרמניה להתאהב, ונטעו תקווה אצל שאר קבוצות הבונדסליגה.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
המועדון הגאה מבוואריה הושפל. הוא הציע כספים, מגורים בעיר גדולה עם יותר אפשרויות לחוזים מסחריים, ויותר סיכוי לזכות באליפויות וגביעים ולקח מדורטמונד שחקן אחר שחקן (לבנדובסקי, מאטס הומלס, מריו גצה). ולא רק מדורטמונד. באיירן השתמשה בתקציבי הענק שלה כדי לפתות שחקנים לא רק כדי לחזק את עצמה, אלא גם כדי להחליש את היריב. מריו גצה, כובש שער הניצחון בגמר המונדיאל ב-2014, עבר לבאיירן, לא זכה לדקות משחק ופשוט בזבז את הקריירה שלו על הספסל במינכן. בזבז, אבל רשם לעצמו קורות חיים שכללו אליפות אחרי אליפות: מאז האליפות ההיא של דורטמונד, אף קבוצה לא איימה בכלל על ההגמוניה של באיירן.
לבנדובסקי זכה בבאיירן בשמונה אליפויות רצופות. הוא כבש באופן פנטסטי: 344 שערים ב-375 הופעות, הוא היה מוכר ואהוב על ידי חבריו לקבוצה והאוהדים, הופיע בקמפיינים של פרסום, ושיחק קרוב לארץ מולדתו, פולין. ועדיין, בקיץ האחרון ועם עוד שנה לסיום החוזה, לבנדובסקי הודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא מעוניין לעזוב, שהוא חייב לעזוב, שהדבר היחיד שיכול לקרות זה שהוא יעזוב.
ביוני התראיין לבנדובסקי לעיתון פולני. "משהו בי מת", הוא אמר, "כל עולם הרגש שלי ככדורגלן נעלם. אני לא יכול לשחק ככה. אני חייב ללכת ולחפש את הרגש שלי במקום אחר. פה זה לא יכול לקרות".
אבל מה קרה ללבנדובסקי? מה כבר היה יכול לקרות לחלוץ שכל הקבוצה, שנה אחרי שנה, עשתה הכול כדי שהוא יעשה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם, להכניס את הראש או הרגל בסוף מהלך ולשים את הכדור ברשת? אחת הסיבות כנראה היא שלבנדובסקי הבין שהוא משחק במונופול, והמונופול הזה השתלט וחנק את הענף שבו הוא משתתף. השליטה של באיירן מינכן בבונדסליגה הוציאה מהליגה את הדבר הכי חשוב שיש בספורט, ההתמודדות. באיירן משחקת כבר שנים מול שער ריק. לבנדובסקי חי שנים בתוך רוטינה שבה הוא היה צריך למכור לעצמו שהאליפות היא אתגר, אבל זו הייתה אשליה. לבנדובסקי רצה תחרות. הוא עבר לברצלונה, לליגה שבה קיים לפחות דואופול.
נמאס מהדומיננטיות של באיירן
הדומיננטיות האכזרית שלא יודעת שובע של באיירן (ופריז סן ז'רמן בצרפת) הפכו את הליגות שלהן לליגות פיתוח: הקבוצות האחרות מפתחות שחקנים כדי שבסופו של תהליך המובחרים שבהם יעברו למועדוני העלית. אין לקבוצות האחרות שום דבר להציע לשחקנים הללו. יותר מכך, במקרה של באיירן, הדומיננטיות שלה גורמת לשינוי במבנה הכלכלי המסורתי והחשוב שיש בגרמניה. קונספט ה-50 פלוס אחד שמבטיח שלא יהיה בעל שליטה עם יותר מ-50% במניות הקבוצה. האיום היחיד שקיים כרגע על ההגמוניה של באיירן (והוא רחוק מלהיות איום) מגיע מר.ב לייפציג, מועדון שמבוסס על קונספט כלכלי שונה שחורג מהמסורת בגלל סעיף מסוים שמאפשר לבעלים להחזיק באופן חריג יותר מ-50% מהבעלות.
למעשה, קיימים היום קולות לא מעטים בגרמניה הקוראים לשינוי בחוק המסורתי. לקבוצות ולאוהדים נמאס מהדומיננטיות של באיירן, מהעובדה שבכל פעם שכוכב איים עליה (בנוסף לשחקנים מדורטמונד היו גם מיכאל באלאק, מנואל נוייר, לאון גרוצקה, ומירוסלב קלוזה, שחקנים שאיימו על באיירן והיא מיהרה לקנות אותם). אוהדים רבים מאשימים את באיירן בנכלוליות שבה היא קונה שחקנים רק בשוק המקומי ולא מתחרה עם קבוצות מסדר הגודל שלה על שחקנים בשוק העולמי.
לקבוצות ולאוהדים נמאס מהדומיננטיות של באיירן, מהעובדה שבכל פעם שכוכב איים עליה (בנוסף לשחקנים מדורטמונד היו גם מיכאל באלאק, מנואל נוייר, לאון גרוצקה, ומירוסלב קלוזה, שחקנים שאיימו על באיירן והיא מיהרה לקנות אותם)
רוב האוהדים הגרמנים עדיין מתייחסים לכדורגל כאל המשחק של העם, הם שמחים עם החוקים הקיימים שנותנים לאוהדים אפשרות להגביל גחמות של בעלים, אבל ליותר ויותר אוהדים נמאס מכך שהכול ידוע מראש ומונוטוני, שהליגה איבדה עניין. שינוי חוקים לא יקרה ביום, ואף אחד לא מבטיח שפתיחת הליגה לגורמים עם כיסים עמוקים לא תביא למקרה פ.ס.ז' בצרפת, עוד קבוצה שהרסה את הליגה המקומית לאחר שנקנתה בכסף קטארי, אבל ככה, ההסכמה הולכת וגדלה, אי אפשר להמשיך. באיירן ועוד 17 זה לא כיף ולא נכון. ספורט בלי תחרות, הוא לא ספורט.
אוהדי הליגה איבדו עניין
מה שמעניין הוא שיותר ויותר אוהדים של באיירן מצטרפים לייאוש מהליגה. לחגיגות האליפות שלהם כבר אין את הטעם הייחודי של ריגוש, הם שכחו מה זה אומר להחזיר לחיקך אליפות שאבדה. איך אתה אמור ליהנות מהצלחה, אם אין לך אכזבה שתדגיש אותה? אליפות שאתה לא יכול לחגוג אותה, אליפות שנכנסת לתוך סדרת אליפויות לא נגמרת, היא עדיין אליפות, אבל זה כבר לא אותו דבר.
חוץ מדורטמונד ב-2019, כל עשר האליפויות הרצופות של באיירן הושגו בפער של יותר מעשר נקודות, מצב שהוביל לכך שאוהדי הליגה זנחו לחלוטין את העניין באליפות והתמקדו בעיקר במאבקים לעלייה לליגת האלופות ובמאבקי התחתית.
מבחינת האלופה ואוהדיה בעיקר מדובר במצב אבסורדי: באיירן היא קבוצה במצב פיננסי טוב ואחראי, היא עושה רכישות טובות, מחתימה מאמנים טובים, ומביאה שחקנים מהעבר לתפקידי ניהול חשובים, כל אספקט כזה קובע שבאיירן עושה דברים בצורה נכונה, ועדיין מופנית אליה אצבע שמאשימה אותה בהריסת הכדורגל הגרמני
מבחינת האלופה ואוהדיה בעיקר מדובר במצב אבסורדי: באיירן היא קבוצה במצב פיננסי טוב ואחראי, היא עושה רכישות טובות, מחתימה מאמנים טובים, ומביאה שחקנים מהעבר לתפקידי ניהול חשובים, כל אספקט כזה קובע שבאיירן עושה דברים בצורה נכונה, ועדיין מופנית אליה אצבע שמאשימה אותה בהריסת הכדורגל הגרמני. והאמת היא שבאיירן באמת לא עושה דברים שהם לא בסדר או לא חוקיים, אבל באיירן פשוט משחקת ביקום מקביל לכדורגל הגרמני כולו. התקציב השנתי שלה קרוב ל-350 מיליון אירו. דורטמונד, השנייה ברשימת התקציב, עובדת עם תקציב של 250 מיליון אירו. יש קבוצות בבונדסליגה שעובדות עם תקציב שהוא עשירית מהתקציב של באיירן. מדובר באי איזון ששומט את היסודות מאיזון התחרותי בבונדסליגה, ה-DNA של ספורט באשר הוא.
אי התחרותיות והידיעה מראש הפכו את הליגה הגרמנית למשעממת. אוהדים רבים של באיירן ודורטמונד, שתי קבוצות שזוכות לבונוסים כספיים משמעותיים בגלל העלייה הסדרתית שלהן לליגת האלופות, מציעים בעצמם שחלוקת הכספים תתפרש על פני כל הקבוצות בליגה (או במילים אחרות: אוהדי הקבוצות הללו מציעים שהקבוצות שלהן יקבלו פחות כסף). הצעות אחרות כללו תקרת שכר והטלת מס מותרות לקבוצות שיעברו את התקרה הזו. הצעה אחרת הייתה לסיים את העונה בשיטת הפלייאוף, ולהפוך את הסיכויים של באיירן לתואר ליותר רנדומליים, או למען הדיוק, פשוט להפוך את הליגה הגרמנית לוורסיה נוספת של הגביע הגרמני, מפעל שבו קבוצות זכו ליותר הצלחה בנטילת ההגמוניה מבאיירן בגלל שהוא דורש מצוינות במשחק אחד על פני מצוינות על פני עונה רגילה.
הליגה הצרפתית כמודל להפחדה
מה שהאוהדים הגרמנים דוחים בשאט נפש (הם יעדיפו עוד מאה שנות שעמום לא תחרותי על פני האפשרות הזו) זה את האפשרות שחוק ה-50 פלוס אחד ירוקן מתוכנו ומשקיעים זרים יוכלו לרכוש קבוצות בגרמניה. אוהדים רבים אומרים שהם יסרבו לתמוך בקבוצה שהתקציב שלה מגיע ממוסדות ואנשים פרטיים עם מוניטין מפוקפק של זכויות אדם. אחרים גם מבינים שפרמיירליג יש רק אחת, ושם כסף זר אכן גרם לתחרותיות. האפשרות היותר ריאלית בליגה הגרמנית הוא שמשקיעים זרים ישקיעו במועדון היחיד שיש לו שם עולמי, באיירן מינכן עצמה, ואז הליגה הגרמנית תהפוך לסאגה עצובה אפילו יותר, מהסוג של פריז סן ז'רמן בצרפת.
בין 2008 ל-2012, היו חמש אלופות שונות בליגה הצרפתית. מאז ההשתלטות של פ.ס.ז', הליגה איבדה כמעט לחלוטין את כוחה כאחת מחמש הגדולות, קבוצות רבות סובלות ממשבר כספי עצום ומועמדות למכירה, ולאוהדים נמאס מחוסר התחרותיות. ובתוך כל זה, הקבוצה מפריז הוסיפה לאמבאפה וניימאר את מסי. כמו אזרחים שאין להם מה לאכול ורואים בטלוויזיה את המלך שלהם אוכל קוויאר בלוגה.
הכדורגל הגרמני הוא פחות חזירי, אבל הפערים הם אותם פערים. אם באיירן הייתה חברה עסקית, הממונה על ההגבלים העסקיים היה פועל נגדה. היא מונופול. היא לא קבוצת כדורגל או ספורט. כדי שזה יתקיים היא חייבת להתחרות, להתמודד, לעלות למגרש בידיעה שהכול פתוח. זה לא קורה. באיירן חייבת לבוא עם פתרון לעניין. כל אליפות שלה הוא ניסור הענף שעליו היא יושבת. האוהדים שלה כבר הפנימו את זה.
פורסם לראשונה: 08:33, 20.08.22
