יש בדיחה מעולה של קומיקאי בריטי שרצה באינסטגרם, היא הולכת בערך ככה: אוהדי קריסטל פאלאס רצו למצוא יריבות, אבל הקבוצה הקרובה אליהם הייתה מילוול. אז הם הלכו הרבה ק״מ ומצאו את ברייטון. יותר קל מול ליברלים מעיר נופש מאשר, ובכן, קבוצה של חוליגנים.
אם מילוול תעלה לפרמייר ליג בעונה הקרובה, זה יהיה סיפור גדול. באנגליה יודעים היטב מה המשמעות של אחד המותגים הטעונים, המפחידים והמדוברים ביותר בתולדות הכדורגל הבריטי עשוי לעלות לבמה הגדולה. במשך יותר ממאה שנה מילוול היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל. היא סיפור על מעמד, על זהות ועל מוניטין אלים שמסרב להיעלם. עכשיו, כשהקבוצה מדרום־מזרח לונדון שוב נמצאת במאבק אמיתי על עלייה, הפרמייר ליג עלולה לקבל אורחת מסוכנת.
כדי להבין את מילוול צריך לחזור לשורשים. המועדון נוסד בשנת 1885 באי הכלבים (Isle of Dogs), אזור תעשייתי קשוח בלונדון, על ידי עובדים במפעל השימורים. רבים מהם היו מהגרים סקוטים מדנדי. הם הביאו איתם תרבות עבודה פיזיתו משמעת. הבידוד היחסי של האזור משאר לונדון יצר זהות ברורה: ״אנחנו נגד העולם״. התחושה הזו הפכה במהירות לבסיס של המועדון.
כבר בתחילת המאה ה-20 האלימות סביב משחקי הקבוצה הייתה חלק מהנוף. אחד האירועים הראשונים שתועדו התרחש בשנת 1906 במשחק נגד היריבה הגדולה ווסטהאם, כאשר עימותים קשים פרצו בין מחנות האוהדים – רבים מהם עובדים מחברות נמל מתחרות שנאבקו על אותם חוזי עבודה. גם אצטדיון הקבוצה, ״הדן״, פיתח במהירות מוניטין מאיים. בשנת 1920 נסגר המגרש לשבועיים לאחר שאוהדים תקפו את שוער ניופורט קאונטי, וב-1934 הוא נסגר שוב בעקבות מהומות במשחק מול ברדפורד. אנחנו מדברים על אירועים בני יותר ממאה שנים, כן?
בשנות ה-80 הגיע החוליגניזם סביב המועדון לשיא. קבוצת האוהדים “Millwall Bushwackers” נחשבה לאחת האלימות והמאורגנות ביותר באנגליה. החבורה פיתחה כלי נשק מאולתר משלה: ״מילוול בריק״ – עיתון מקופל ורטוב שהופך לגוש קשה שניתן להשליך לעבר יריבים, ויש לו אפילו ערך בוויקיפדיה.
עם זאת, רק בשנות ה-60 וה-70 הפכה מילוול לסמל של חוליגניזם בעיני הציבור הבריטי. בתקופה שבה התקשורת החלה להתמקד באלימות במגרשי הכדורגל, המועדון מדרום לונדון סיפק אינספור כותרות. אחת מהן הייתה תקרית בשנת 1965, כאשר אוהד השליך רימון דמה לעבר שוער ברנטפורד במהלך משחק.
אבל הרגע שבו המוניטין של מילוול התקבע באמת הגיע בשנת 1977, כאשר תוכנית התחקירים ״פנורמה״ של BBC שידרה סרט על קבוצות האוהדים של המועדון. הסרט הציג את החבורות האלימות F-Troop ו-Treatment ואף קשר חלק מהאוהדים לתנועות ימין קיצוני כמו ״החזית הלאומית״. מבחינת דעת הקהל באנגליה, זה היה רגע מכונן. מילוול הפכה למותג של אלימות אחרי שעלתה לרדאר התקשורתי הלאומי.
מנסים לשנות כיוון
בשנות ה-80 הגיע החוליגניזם סביב המועדון לשיא. קבוצת האוהדים “Millwall Bushwackers” נחשבה לאחת האלימות והמאורגנות ביותר באנגליה. החבורה אפילו פיתחה כלי נשק מאולתר משלה: ״מילוול בריק״ – עיתון מקופל ורטוב שהופך לגוש קשה שניתן להשליך לעבר יריבים, ויש לו אפילו ערך בוויקיפדיה. האירוע הגדול של התקופה הזו הגיע ב-13 במרץ 1985, במשחק גביע נגד לוטון טאון. האירוע, שנכנס להיסטוריה בשם ״מהומות לוטון״, היה אחד מרגעי השפל הגדולים של הכדורגל האנגלי.
הזהות המילוולית אולי מתומצתת טוב יותר מכל במשפט אחד שהפך להמנון של האוהדים: ״No one likes us, we don’t care״ (אף אחד לא אוהב אותנו, לא אכפת לנו). השיר הזה, שנולד בסוף שנות ה-70 כתגובה לביקורת התקשורתית, הפך לסמל של התרסה.
במהלך המשחק פרצו אוהדי מילוול למגרש, פירקו כיסאות מהיציעים והשליכו אותם לעבר המשטרה. 81 בני אדם נפצעו, כולל 31 שוטרים. אחד מהם נפגע בראשו מבלוק בטון והפסיק לנשום עד שבוצעה בו החייאה בתוך הכאוס. המראות היו קשים כל כך עד שממשלת מרגרט תאצ’ר הקימה צוות מיוחד למאבק בחוליגניזם. עבור רבים באנגליה, האירוע הזה סימל את התקופה האפלה ביותר של הכדורגל המקומי.
בשנות ה-90 ניסתה מילוול לשנות כיוון. בשנת 1993 עזבה הקבוצה את האצטדיון הישן ועברה למגרש מודרני יותר – גם הוא נקרא ״הדן״. המעבר נועד לא רק לשפר את התנאים הפיזיים אלא גם לנסות לשבור את תרבות האלימות ביציעים.
אבל גם כאשר נעשו מאמצים לשנות את התדמית, העבר המשיך לרדוף את המועדון. בשנת 2009 פרצו מהומות קשות סביב משחק גביע מול ווסטהאם באפטון פארק, עם פלישות למגרש ועימותים אלימים מחוץ לאצטדיון
הזהות המילוולית אולי מתומצתת טוב יותר מכל במשפט אחד שהפך להמנון של האוהדים: ״No one likes us, we don’t care״ (אף אחד לא אוהב אותנו, לא אכפת לנו). השיר הזה, שנולד בסוף שנות ה-70 כתגובה לביקורת התקשורתית, הפך לסמל של התרסה. עבור רבים מהאוהדים, מילוול היא המעוז האחרון של מעמד הפועלים הישן מול הכדורגל הממוסחר והמלוטש של הפרמייר ליג. אפילו סוציולוגים נדרשו לתופעה, וכך נולד הביטוי ״מילווליזם״ – תת-תרבות המבוססת על גבריות קשוחה והתנגדות להגמוניה. בעיקר כדי לעשות דווקא. יש מדי פעם תיירים שמגיעים למשחקי הקבוצה כדי לחוות אווירה אותנטית.
גם במציאות של 2026 הבעיה לא נעלמה לחלוטין. לפי נתוני משרד הפנים הבריטי, מילוול עדיין מדורגת יחסית גבוה במספר צווי ההרחקה לאוהדים. בשנת 2024 היו למועדון כ-82 צווים פעילים, נתון שממקם אותו בין המועדונים הבולטים באנגליה בתחום. בשנים האחרונות נקנס המועדון מספר פעמים בעקבות קריאות פוגעניות של אוהדים, כולל קנס של 45 אלף ליש״ט ב-2026 בעקבות שירים מבזים נגד הקהילה הגאה במשחק מול קריסטל פאלאס (כן, הם לא הצליחו להתחמק בסוף).
לכתוב את הסיפור מחדש
במקביל לכל זה, על הדשא מתרחש סיפור אחר לגמרי. מאז מינויו של אלכס ניל למאמן בדצמבר 2024, מילוול הפכה לאחת הקבוצות היעילות ביותר בצ’מפיונשיפ. היא מדורגת בצמרת עם 68 נקודות והגנה מהטובות בליגה ויכולה לעלות אוטומטית אם תסיים באחד משני המקומות הראשונים
מאחורי היציבות המקצועית עומדת גם הנהלה יציבה יחסית. משפחת ברילסון האמריקאית מחזיקה במועדון מאז 2007 והשקיעה לאורך השנים יותר מ-100 מיליון ליש״ט. לאחר מותו של היו״ר ג’ון ברילסון בשנת 2023, בנו ג’יימס ממשיך להוביל את המועדון. הדוחות הכספיים האחרונים מצביעים על שיפור משמעותי: ההפסדים צומצמו מ-19.1 מיליון ליש״ט ל-300 אלף בלבד, בין היתר בזכות מכירת שחקנים מוצלחת והשקעה בתשתיות.
המועדון מקדם פרויקט פיתוח גדול באזור ניו ברמונדסי, הכולל כ-3,500 יחידות דיור, שטחי מסחר ומתקני קהילה. בנוסף מתוכננת הרחבה של אצטדיון ״הדן״ מ-20 אלף לכ-34 אלף מושבים. אם התוכנית תצא לפועל, האזור כולו עשוי להשתנות – ומילוול תהפוך לגורם מרכזי בהתחדשות העירונית בדרום לונדון.
בסופו של דבר, מילוול היא מועדון של ניגודים. מצד אחד עומד עבר כבד של חוליגניזם ומוניטין אלים שעדיין צף מדי פעם אל פני השטח. מצד שני ניצבים ניהול יציב, קהילה פעילה וקבוצה שנראית מוכנה סוף סוף לעשות את הצעד הבא. אם הקבוצה תצליח להעפיל לפרמייר ליג, היא עשויה להשלים אחד המהפכים המרתקים בכדורגל האנגלי – ממועדון המזוהה עם אלימות ואנטי לכל דבר, למועדון יציב ושאפתני שמבקש מקום בין הגדולים.
אבל דבר אחד כנראה לא ישתנה. גם אם מילוול תגיע לבמה הגדולה של הכדורגל האנגלי, היא לא תהפוך לפתע למועדון אהוב. וביציעים של ה״דן״ ימשיכו לשיר את אותה שורה שמלווה את המועדון כבר עשרות שנים: אף אחד לא אוהב אותנו. לא אכפת לנו.
