הגדר שחוסמת את הגישה לאגם זיקים
(צילום: רועי עידן)
כמעט שבוע לאחר מותו הטרגי של מיכאל בן זיקרי באגם זיקים, התבשרנו שהרשויות החלו להקים גדר סביב האגם במטרה למנוע ממטיילים להתרחץ במקום. "האגם הזה מסוכן, פצצה מתקתקת שכולם יודעים עליה ואף אחד לא נוקף אצבע", טענו אנשי כוחות ההצלה בחוף לאחר הטביעה. היו אף מי שקראו לרשויות לייבש את האגם בשל מסוכנתו. הלחץ עבד - היה מי ששמע, נקף אצבע ומיהר לגדר את המקום.
סיפורו של מיכאל עצוב, מאוד עצוב. הוא טבע למוות בעת שהציל משפחה שלמה שנקלעה לצרה – אישה וילדים שהיו עלולים לשלם בחייהם על החלטתם להתרחץ במי האגם. אך זעקות ה"מחדל" היו מוגזמות.
נכון, מדובר במקום שאינו מוכרז לרחצה – אך זו עובדה שבמשך שנים, עשרות אלפי מטיילים נהנו מרחצה במקום וחזרו הביתה בשלום. מיכאל, כך נראה, הוא בסך הכל האדם השני שטובע למוות באגם זיקים. הטביעה הקטלנית הקודמת במקום התרחשה אי אז בתחילת שנות ה-90.
אגם זיקים, על אף שמו, הוא לא ממש אגם. מדובר בשורה של בריכות באפיקו של נחל שקמה, שנוצרו בין הדיונות של מישור החוף הדרומי בעקבות נביעה של מי תהום גבוהים.
נחל שקמה עצמו הוא נחל אכזב שמתחיל באזור הר חברון וזורם לים התיכון, אך מאז שנות ה-50 זרימתו נעצרת במאגר שהקימה "מקורות" כדי לתפוס מי שיטפונות ולהעשיר באמצעותם את מי התהום באזור. בשנים גשומות, ואנחנו אחרי רצף של שנתיים כאלו, מפלס המים בבריכות הללו גבוה – והן מתחברות זו לזו ואף מתחברות לים סמוך לחוף זיקים.
האם מישהו מעלה על הדעת לקרוא לרשויות לגדר כל חוף או כל נחל שבו טבע מישהו למוות? בכינרת, למשל, טבעו למוות הרבה יותר אנשים. מדוע שלא נגדר גם אותה? ומדוע שלא נגדר כל חוף שאינו מוכרז, מחשש שמישהו יחליט לשחות בו וחלילה יטבע? כפי שקורה לא פעם.
חשש מטביעה או חשש מתביעה?
הסיפור הזכיר לי מקרה שבו פנתה אליי עורכת דין כלשהי והציעה לי לעשות כתבה על לקוח שהיא מייצגת, שהתכוון להגיש תביעה נגד אחת מרשויות הטבע. הבחור רכב על אופניו במסלול מסומן באחד היערות ההרריים, החליק לתהום ושבר כמה איברים. "זה מחדל! איך אין שם מעקה?", טענה באוזניי עורכת הדין. אמרתי לה שאני מוותר על האייטם, וגם הסברתי לה שבטבע אין מעקות, גם לא בשבילים מסומנים.
כמו שאין היגיון להתקין מעקות בשבילי טיול בהרים, אין שום היגיון לקרוא לרשויות לגדר נחלים, מעיינות או אגמים טבעיים. טוב עשתה המועצה האזורית חוף אשקלון שהציבה כבר לפני שנים שלטים אשר מזהירים את הציבור כי מדובר במקום אסור לרחצה וכי אין במקום שירותי הצלה. בכך יש להסתפק, ומי שבכל זאת יחליט להתרחץ באגם זיקים – עושה זאת על אחריותו.
בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מקרים שבהם הרשויות מחליטות להגביל לנו את אפשרויות הטיול – רק בשל החשש ממטיילים לא זהירים שייפגעו במהלך הטיול, ואז אולי אף יגישו נגדן תביעה. על המוקד נמצאים אתרי המים, שנהיים עמוסים יותר משבת לשבת – ובעיני גופים כמו רשות הטבע והגנים והקרן הקיימת לישראל אלו כנראה באמת "פצצות מתקתקות".
רק לפני חודש וחצי ראינו איך מעיין עין איילון בפארק קנדה נהרס וכוסה באדמה, על פי קק"ל מחשש לטביעה של מתרחצים. לפני שנתיים, נדהמו מטיילים לגלות שרשות הטבע והגנים התקינה רשת סורגים מעל הנביעה במעיין עין מבוע שבשמורת נחל פרת – כדי להפוך את בריכת המעיין הפופולרית לרדודה. בעבר גם מותר היה להתרחץ בבריכה הגדולה של נחל הבשור בפארק אשכול, ובשקט בשקט הפך הדבר לאסור.
לא נשארו לנו בטבע עוד הרבה מעיינות, נחלים ואגמונים שאפשר ממש לשחות בהם ולא רק לשכשך את הרגליים. במקום לעודד את הרשויות לכסת"ח את עצמן ולהגביל אותנו מליהנות מהם – בואו נעודד את המטיילים לקחת אחריות אישית על עצמם: להתכונן לטיול, לדעת למה לצפות, ולא להיכנס למקומות שהם לא בטוחים שיצליחו לצאת מהם. לפני שהכל יגודר.
