חלף יותר מחודש מפרוץ המלחמה, המדינה תחת התקפות טילים רצחניות – וקובי פלד, בלוגר טיולים אנרגטי הידוע ברשת כ"קוקו טריפ", יוצא למרות הכול לריצות וטיולים בטבע, בין מערות מסתור ושיטפונות במדבר. עונות השנה ממשיכות גם כשהציבור תקוע במקלטים, וקוקו מסביר למה דווקא עכשיו, בעונת הפריחה של סוף האביב, הוא לא מצליח להישאר בממ"ד.
קוקו טריפ מסתבך במערה
(צילום: קובי פלד (קוקו טריפ))
המלחמה הנוכחית עם איראן תפסה את קוקו בתקופה רגישה במיוחד, לאחר שנפצע בשנה שעברה במהלך היתקלות עם מחבלים בשומרון. "תראה, אני בשיקום בבית הלוחם", הוא מספר בשיחה עם ynet. "אז החיים שלי קצת בלגן. בגלל המלחמה אין מפגשים פרונטליים ואין יותר מדי טיפולים – ולטייל זאת הדרך שלי".
אבל לא כולם מסביבו זורמים עם הבחירה של קוקו לטייל בזמן מלחמה. כשאני שואל אותו אם מישהו בבית מנסה לעצור אותו, הוא מודה בזהירות: "אנשים מביעים את דעתם, מורת רוחם, אבל בגדול מבינים מה הרעיון. המלחמה יצאה בעונה הכי יפה של השנה, עונת הפריחה זה עכשיו. עוד חודש כבר מתחיל להיות צהוב".
הכול די ריק. אתה מרגיש הרבה יותר פתוח, בלי עומס, וזה מאוד נחמד. אני מסתכל מראש איפה יש מרחבים מוגנים, ואם יש התרעה אז אפשר לראות מה עושים. זה לא מדויק ואתה לא באמת יודע מה יהיה
ויש גם יתרונות לטיול בחיק הטבע בזמן מלחמה: "הכול די ריק. אתה מרגיש הרבה יותר פתוח, בלי עומס, וזה מאוד נחמד. אני מסתכל מראש איפה יש מרחבים מוגנים, ואם יש התרעה אז אפשר לראות מה עושים". ובכל זאת, "זה לא מדויק ואתה לא באמת יודע מה יהיה". ובשטח המציאות תופסת אותך: "יצא לי להתחבא בכמה מערות תוך כדי אזעקות – זה לא מרחב מוגן אמיתי, אבל עדיף מכלום".
מתוך כל המקומות המסקרנים שבהם טייל בתקופה המוזרה הזו, יש חוויה אחת מיוחדת שאליה בלוגר הטיולים הוותיק חוזר שוב ושוב – לא נוף פתוח ולא מעיין שקט, אלא דווקא ירידה מתחת לאדמה, אל מערה נסתרת וחשוכה. הקליטה נעלמת, והגוף נכנס לדריכות עם המון אדרנלין. זה כבר לא טיול רגוע של פריחה אביבית, אלא טיול אקסטרים מאתגר בסגנון של קוקו, הכולל מפגש ישיר עם גבול היכולת – פיזית ומנטלית. רגע גורלי שבו טיול בחיק הטבע עלול להפוך מהר מאוד מהרפתקה לסיטואציה מלחיצה, שדורשת קור רוח כדי לצאת ממנה.
בשמורת גד, בדרום-מזרח לכיש, קוקו יצא לריצת שטח עם חברים, וללא תכנון מוקדם וללא ציוד מתאים החליט להציץ בפתח מסתורי של מערה שראה במקרה – רשת של מנהרות מסתור וחדרים המחוברים זה לזה במבוך קדמוני מימי המרד הגדול ברומאים. "יש שם מלא מחילות", קובי מספר בהתלהבות, "אתה עובר בין חדרים מתחת לאדמה. נכנסתי למערה השלישית ואני זוחל, ועוד חדר ועוד חדר, ובשלב מסוים יש לך צומת עם ארבע פניות ואתה לא יודע לאן ללכת".
ההרפתקן הקשוח מתאר בכנות רגע מלחיץ וקלסטרופובי במיוחד, שבו הבין לפתע כי איבד את דרכו בתוך המחילות החשוכות – הגוף מבין לפני הראש. "הרגשתי שאני כבר מאבד אוריינטציה והאוויר נהיה דחוק", הוא מספר. החברים שלו בכלל בחוץ, מחכים בסבלנות למשוגע ולא מודעים לבעיה. אין קליטה ואין קשר. "אתה צועק באוויר: 'איפה אתם?' אבל אין מענה".
20 דקות הוא היה מתחת לאדמה ללא אוריינטציה – זמן קצר על הנייר, אבל בתוך מערכת מנהרות סגורה, בלי כיוון ובזמן מלחמה, זה מרגיש אחרת לגמרי. "יש מנעד לקלסטרופוביה", הוא מסביר. "יש כאלה שלא ייכנסו בכלל, יש כאלה נכנסו קצת וייצאו כמו החברים שלי – ויש כאלה שייתקעו".
בתוך המערה החוויה הופכת לא נעימה. "אתה שומע את הדפיקות לב של עצמך", הוא מתאר בזהירות את התחושות המורכבות שאפפו אותו לאחר שהבין כי אבד במנהרה ואינו מצליח לאתר את הדרך החוצה. "אתה מתחת לאדמה. זוחל. רוצה לצאת ולא מצליח". כאן הניסיון מדבר. "אתה צריך להירגע, לחשוב מאיפה נכנסת – לשחזר פניות, מדרגות, חדרים", הוא נאנח. כשהוא יוצא סוף סוף החוצה – מגיע הרגע הכי חזק.
"וואו, כמה התגעגעתי לראות אור ואוויר", הוא צוחק. וזאת לא מטאפורה, אלא תחושה פיזית עם תובנות: "זה נותן פרספקטיבה על החיים. אתה מחפש את הדרך החוצה לאור ולאוויר – לא חושב על שום דבר אחר באותו רגע. אין מלחמה. אין אזעקות. רק אתה בעומק האדמה – והדופק שלך".
למרות המלחמה, קוקו לא ויתר גם על השיטפונות האחרונים בנחל חתירה ובריכות קפואות ביורקעם, בנגב הצפון-מזרחי. "בסוף מרץ פתאום הגיע שיטפון, סופה שמילאה את כל הנחלים. כל החורף לא היה הרבה מים, ודווקא בסוף העונה הגיע שיטפון. זה היה ממש כיף ותענוג. המפלים זרמו, נחל חתירה זרם בטירוף וכל הגבים מלאים מים, וזה מה שמיוחד – סוף מרץ, כבר חם בחוץ, עוד רגע קיץ, ופתאום הכול מלא מים. ביורקעם היה סחף גדול, ממש אי באמצע הבריכה. זה נדיר לראות דבר כזה". הטבילה, לדבריו, לא הייתה מזמינה: "המים שם קפואים ברמה אחרת. נכנסתי, אבל זה קר מאוד. אלה אזורים שפחות יורים אליהם – יחסית רגוע", הוא אומר בזהירות, ומיד מסייג: "אני לא איש ביטחון".
אנחנו מדברים על אזעקות בחיק הטבע, וקוקו מספר על חוויה מוזרה של אזעקה וירי טילים על מדינה שכנה בעמק המעיינות המזרחי, סמוך לגבול ירדן. "זה אזור מטורף, יפה מאוד בפריחה עכשיו, וכמעט אף אחד לא מטייל שם", הוא מספר. החברים מגיעים לנקודת תצפית גבוהה. "תל ארטל – זה הרכס האחרון לפני ירדן. יש שם ספסלים, מקום לשבת, נוף מדהים". ואז מגיע רגע שיכול להתרחש רק בישראל: "ישבנו בתצפית – פתאום הייתה אזעקה", הוא אומר משועשע – אבל לא בישראל. "בירדן", הוא צוחק. "זה היה מוזר מאוד. לא היה לנו מה לעשות, פשוט המשכנו לשבת ולהסתכל על הנוף.
"בהמשך הטיול נכנסנו לעין נזם, זה אחד המעיינות היפים שיש בעמק המעיינות, וגם שם תפסה אותנו אזעקה, הפעם מישראל. הטילים עברו מעלינו. פחות התרגשנו". המים עצמם, לדבריו, דווקא מושלמים לטבילה: "זה לא קפוא, אבל זה קור כזה מדויק שאפשר להיכנס אליו".
בסוף היום, החזרה הביתה מביאה, לטענתו, גם שינוי קטן בתחושה. "חוזרים יותר רגועים", הוא אומר בהחלטיות. "זה נותן לך טיפה שפיות". אך המציאות כמובן לא נעלמת: "עדיין זה לא כיף לחזור הביתה ולהיכנס לממ"ד, אבל אתה אומר – עשיתי את שלי היום".
אזהרה: אין בפרסום הכתבה המלצה לציבור לטייל בניגוד להוראות פיקוד העורף.
