בתחילת החודש נפתחו מחדש שערי ניו זילנד בפני תיירים, ורבים מהם ישטפו בקרוב מאוד את מסלולי ההליכה הרבים כדי ליהנות מהטבע המקומי, אבל למה ברגל אם אפשר על אופניים? קשה לתאר יעד רכיבת שטח מושלם יותר מניו זילנד, המוצפת בשבילי רכיבה ביערות סבוכים, בגבעות נידחות, בגשרים תלויים ועל פני מצוקים עוצרי נשימה. ה-Old Ghost Road הוא תמצית הכול.
מרגע שהתחלתי לרכוב ולתור את אינסוף השבילים והפארקים הייעודיים על הגבעות שעוטפות את וולינגטון ופרבריה, נחשפתי לשיח על אותו סינגל אינסופי ואיקוני בפינתו הצפון-מערבית של האי הדרומי. מדובר על דרך עתיקה ונשכחת, שנפרצה ב-1870 על ידי מחפשי זהב במטרה לחבר כמה עיירות כורים הפזורות לאורכה אל נהר ה-Mokohinui הפראי.
לפני כעשור חברו רוכבי אופניים מנוסים, פעילי סביבה וצבא של מתנדבים, בתמיכה של כמה גופים, והעירו לחיים את הדרך עם תשומת לב מיוחדת לחוויית הרכיבה, לטבע ולעיירות הרפאים ההיסטוריות שלאורכו.
(The Old Ghost Road)
מיד עם פתיחתו ב-2015 תפס ה-OGR מקום של כבוד ברשימת ה-Great Rides of NZ. הוא מוגדר בדרגת קושי 4 (מתוך 5), ודורש כושר גופני טוב וניסיון קודם ברכיבת שטח. המסלול פתוח לרכיבה (ולטיול רגלי) לאורך כל השנה, ואחת לשנה מתקיימת בו ריצת אולטרה פופולרית. לאורך המסלול פזורות חמש בקתות ללינה (נדרש רישום מוקדם), והשימוש באופניים חשמליים אסור בשל ריבוי הפציעות בקרב רוכבים לא מנוסים.
התוואי הפרוש, כאמור, על פני 85 קילומטרים משלב טיפוס כולל של 2,700 מטר, מתוכם 1,370 מטר בעלייה אחת הנמשכת 25 ק"מ. ניתן לרכוב את המסלול בשני הכיוונים, אך כדי ליהנות מחוויית דאונהיל מגוונת ועמוסת אדרנלין, מומלץ להתחיל סמוך לעיירה Lyell על גדות נהר ה-Buller בקצה הדרומי ולרכב צפון-מערבה, עד לעיירה Seddonville הסמוכה לשפכו של ה-Mokohinui לים הטסמני.
מייקל, חבר מקומי שתכנן לצאת לבדו למסע רכיבה בן שלושה שבועות באי הדרומי, הציע לי להתלוות אליו באחד המקטעים. "מדובר על מקטע של שישה ימי רכיבה", הוא אמר לי. "כ-50-20 קילומטרים ליום, כולל ה-Old Ghost Road, שאותו תמיד רציתי לרכוב נגד הכיוון. יהיה מאתגר". כשקיווים (כינוי לניו-זילנדים) אומרים "מאתגר", זה שם קוד מנומס ל"כדאי להתכונן ולהתאמן". אז התחלתי לטפס על הגבעות הסמוכות לבית.
בדרך הזו גם התוודעתי לתרבות ה-Bikepacking, שבמסגרתה הציוד למסע נארז כולו בתרמילים קטנים ואטומים המהודקים במנשאים וברתמות למסגרת האופניים, תוך הקפדה על איזון המשקל בין החלק הקדמי והאחורי. לרוב אין צורך בנשיאת מי שתייה בכמות גדולה, היות שהאזור עשיר בפלגים של מים צלולים.
בהתאם לתכנון, בדצמבר עליתי על מטוס קל וחברתי למייקל בנקודת המפגש שתיאמנו.
יוצאים לדרך
התחלנו ביומיים של רכיבה (מדהימה בפני עצמה) על פני ה-Heaphy Track, ומשם המשכנו ברכיבה מתישה היישר ל-Seddonville, שם ממוקם פונדק ה-Rough and Tumble בנקודת הסיום (התחלה עבורנו) של ה-OGR. הפונדק המיתולוגי שהוא חלק מחוויית הרכיבה ממוקם על גדות הנהר השוצף בלב הג'ונגל, ומציע חדרים נקיים ומפנקים, ארוחות שמכין שף צרפתי, אלכוהול איכותי ואפשרות למקלחת חמה ב-Bush הניו-זילנדי, אל מול הנהר.
אחרי שנת יופי וארוחת בוקר דשנה הענקנו טיפול אחרון לאופניים, הידקנו את רתמות הציוד, הצטלמנו ליד שער הכניסה למסלול והתחלנו לדווש. תחילת המסלול עבורנו הייתה מדהימה - סינגל צר החצוב על קיר מצוק לאורכו של ה-Mokohinui Gorge. מטפסים באיטיות, תוך חצייה של פלגים על פני גשרים תלויים ומפלי מים רבים. רעש הנהר וציוץ הציפורים ברקע, ולאחר כ-17 קילומטרים מגיעים לחטיף וקפה ב-Specimens Point Hut.
לאחר מנוחה קצרה המשכנו לטפס במתינות במעבה הבוש ולאורך הנהר לצד בריכות מים ביצתיות עד לבקתת Goat Creek Hut, שם עצרנו להפסקת צהריים וטרפנו את הכריכים שארזו לנו בבוקר בפונדק. מנקודה זו מתחילה עליית שביל נחש מאמצת של כ-800 מטר לאוכף הרים המשקיף על עמק Stern Valley הנידח. לא ברור אם הנשימה נעתקת מיופיו של הנוף או מהמאמץ, אך ירידה של כ-300 מטרים בשביל העובר בין שני האגמים שבמרכזו היא פיצוי ראוי לשרירים הדואבים.
עוד כשני קילומטרים של רכיבה בעמק, ומגיעים לבקתת העץ הצנועה ומלאת הקסם Stern Valley Hut, שם העברנו את הלילה עם עוד ארבעה רוכבים שהגיעו בכיוון הנגדי.
בבקתה עשר מיטות עם מזרנים נוחים, אח עצים להסקה ומטבחון מאובזר. חלקנו חוויות רכיבה ופחיות בירה, שהצטננו במרפסת המרושתת כולה מאימת זבובי החול. חיממנו מנות חמות, ובמהרה שקענו בשינה עמוקה עד לזריחה ולקולות הציפורים עם שחר.
יום הרכיבה השני הוא שילוב של עלייה קשה נוספת, במיוחד עד לגרם מדרגות עץ ייחודי בשם ה-Skyline steps, המטפס על פני מדף מגובה 60 מטר. העלייה פתלתלה ואיטית כשהאופניים על כתפינו. בסופה מגיעים לראש רכס ה-Skyline, שממנו נשקפות פסגות אינסופיות ומרשימות. מזג האוויר מתחיל להשתנות, והרוח החזקה מביאה עננים רבים. אנחנו ממשיכים לטפס, וצופים בקנאה ברוכבים הרבים שנהנים מדאונהיל מטורף בכיוון הרכיבה הנגדי.
לאחר כמה שעות, כשאנו משלימים את 1,200 המטרים של העלייה לרכס העליון ולמצוק שעל שפתו ממוקמת ה-Ghost Lake Hut, השמיים כבר מלאים בעננים סמיכים, ואנו מתכנסים לתוך הבקתה למשקה חם, פחמימות וג'לים של אלקטרוליטים מאוששים. כמה דקות של שיחה עם שומרי הבקתה - זוג ריינג'רים חביבים בגיל הפנסיה המתנדבים לעזור במשימת תחזוקת הבקתות - ואנו פונים אל עבר חלקו האחרון של המסלול: דאונהיל בלתי נגמר של 1,700 מטר גובה על פני 23 קילומטר, עד לסיומו של המסלול.
ביציאה מהשמורה מייקל ואני הבטנו זה בזה עייפים ומחויכים. המשכנו לרכב באותו היום וגם למחרת. מאז השלמתי עוד חוויות רכיבה רבות, אך ברור לי מעל לכל ספק שזו שמספק ה-OGR "לא דומה לאף אחת אחרת" (גם אם זה נעשה בכיוון הלא נכון).
