כשחוצים את הגבול בין נבאדה ליוטה, מדינת הקזינו והחטאים מפנה את מקומה למדינה שנוסדה בידי אנשים שניסו דווקא להתרחק מפיתויי העולם. שלושה שלטי חוצות שמקבלים את פני הנוסעים בזה אחר זה מספקים תמצית כמעט מושלמת של המעבר: הראשון - "נהניתם בסוף השבוע?", השני - "עכשיו חזרה לחיים האמיתיים", והשלישי - "צריכים הלוואה?".
רוחו של בריגהאם יאנג, המנהיג המורמוני שהוביל לכאן את מאמיניו לפני כמעט 180 שנה, כנראה מחייכת לה בסיפוק. אלא שאם היה חוזר לעיר שייסד, ספק אם היה מזהה אותה. במרחק הליכה מהמקדש המפואר של הכנסייה פועלים ברים, מסעדות וקניון יוקרה. אנשי הייטק מסתובבים עם לפטופים, סטודנטים עם סקייטבורדים, ומפעלי כריית מלח ישנים הופכים למתחמי רייב. העיר שהוקמה כמפלט מפני העולם המודרני הפכה לאחת הנהנות הגדולות ממנו.
כל זה קורה למרגלות הרי הוואסאץ' העצומים, שמתרוממים ממש מעל העיר, משתקפים מכל חלון ומציצים בין הבתים. באוקטובר, כשהשלג הראשון כבר מכסה את הפסגות והטמפרטורה יורדת לכעשר מעלות, המקומיים עדיין מסתובבים בגופיות ובמכנסיים קצרים. העיר מטופחת באופן שכמעט מעורר חשד: הרחובות רחבים, הבתים מוקפים גינות מושקעות, ועל הגבעות ניצבים בתי ענק שנראים כמעט כמו טירות. במדרכות זרים מברכים זה את זה לשלום. אפילו אנשי הבידוק בשדה התעופה הפגינו אדיבות לא אופיינית למקצוע. כששכחנו בקבוק מים בתיק, הבודק ליווה אותנו בחזרה למסלול המהיר. היינו מוכנים נפשית לנזיפה אמריקנית מסורתית. הוא דווקא נראה משועשע מכך שבכלל ציפינו לאחת ביוטה.
קו הרקיע של מרכז סולט לייק סיטי שביוטה, על רקע הרי הוואסאץ'
(צילום: Nick Fox / shutterstock)
איך מקימים את ציון באמצע המדבר?
כדי להבין את יוטה צריך לחזור ל-1847, אז הגיעו חלוצי הכנסייה המורמונית לעמק סולט לייק, לאחר שנים של רדיפות וגירוש במזרח ארצות הברית. מייסד הדת, ג'וזף סמית, נרצח שלוש שנים קודם לכן, ומחליפו בריגהאם יאנג הוביל את המאמינים מערבה בחיפוש אחר מקום שבו יוכלו לקיים את אמונתם בשקט.
הם מצאו עמק מבודד בין הרים, מדבריות ואגם מלח עצום. הבידוד היה יתרון: איש לא יפריע להם להקים את החברה הדתית שעליה חלמו. המורמונים ביקשו להקים מעין "ציון" חדשה, על שפת ים המלח, קראו לנהר המקומי ירדן והציבו את הכנסייה שלהם במרכז העיר, כמעין בית המקדש על הר המוריה. עד היום הרחובות ממוספרים לפי המרחק ממנו. הבלוקים עצמם ענקיים, רבים מהם נמשכים לאורך כ-200 מטרים. המקומיים עשויים להבטיח שמשהו נמצא במרחק הליכה קצר של כמה בלוקים. כעבור חצי שעה מבינים שלמילה "קרוב" יש כאן משמעות אחרת. מזל שיש את הקורקינטים המוכרים של Lime.
התחנה הראשונה המתבקשת היא Temple Square, מתחם הכנסייה בלב העיר. המקדש המרכזי, שבנייתו נמשכה ארבעים שנה והושלמה ב-1893, הוא מבנה גרניט מפואר שמזכיר מבצר מימי הביניים. בניגוד לכנסייה רגילה, אי אפשר פשוט להיכנס: המקדשים המורמוניים מיועדים לטקסים שרק חברי הכנסייה העומדים בדרישותיה רשאים להשתתף בהם.
מבט מהאוויר על מרכז העיר פרובו שביוטה
(צילום: Allison H. Smith / shutterstock)
מתחם הכנסייה המורמונית
(צילום: דניאל אדלסון)
הסיור במתחם
(צילום: דניאל אדלסון)
המורמונים רואים בעצמם נוצרים, אבל אמונתם כוללת מסורות ייחודיות שגרמו לאחרים בעולם הנוצרי לסווג אותם לעיתים כ"כת" נפרדת. לצד התנ"ך והברית החדשה, הם מאמינים בספר המורמון, המספר בין היתר על ביקורו של ישו באמריקה לאחר תחייתו. באולמות הטבילה ניצבים פסלי 12 שוורים המסמלים את שבטי ישראל, ובמתחם אפשר לראות מגיני דוד בוויטראז'ים.
אחד המנהגים החריגים הוא טבילה בשם אנשים שכבר מתו. המורמונים מאמינים שאדם חי יכול להיטבל בשם נפטר, שנשמתו רשאית לבחור אם לקבל את האמונה. בעבר נערכו טבילות כאלה גם בשם אנה פרנק ודניאל פרל, העיתונאי היהודי שנרצח בפקיסטן, ועוררו מחאות יהודיות. כשהמדריך מבקש ממני פרטים אישיים, אני תוהה אם אני עומד להיכנס למאגר המועמדים לטבילה הבאה. הוא מבטיח שלא, ומרגיע שבכל מקרה לנשמה שלי שמורה הזכות לסרב.
בגיל שבו צעירים בישראל מתגייסים לצבא, צעירים מורמונים רבים יוצאים לשליחות דתית ברחבי העולם. במקום רובה הם מקבלים חולצה לבנה, עניבה ותג עם השם. הגברים יוצאים בדרך כלל לשנתיים והנשים לשנה וחצי, כדי להפיץ את האמונה. הם נשלחים הרחק מהבית ולומדים לעיתים שפה חדשה. כל מיסיונר מוצמד לשותף בן מינו, והשניים נדרשים להישאר יחד 24 שעות ביממה, לישון באותו חדר ולא להתרחק מטווח הראייה והשמיעה זה של זה.
וכמובן שעולה גם שאלת הפוליגמיה. במאה ה-19 חלק מהמורמונים נישאו לכמה נשים, ליאנג עצמו היו 56, מנהג שהיה מכשול מרכזי בדרך של יוטה להפוך למדינה בארצות הברית. ב-1890 הכריזה הכנסייה על הפסקת הנישואים המרובים, וב-1896 יוטה התקבלה לאיחוד. כיום הכנסייה אוסרת על פוליגמיה, בניגוד לכמה קבוצות פורשות. המדריכה המורמונית הצעירה שמלווה אותנו בסיור החינמי במקדש נראית רחוקה למדי מהדימוי: גם היא סובלת מאפליקציות ההיכרויות וממשיכה לגלול כמו כולם. לדבריה, דווקא גברים בחברה פוליגמית שילמו את המחיר: אחדים נישאו לכמה נשים, לאחרים לא נשאר עם מי להתחתן.
סולט לייק סיטי בשנת 1863, כ-16 שנים לאחר שהחלוצים המורמונים הגיעו לעמק והקימו את העיר
(איור היסטורי: Wikimedia Commons, נחלת הכלל)
המקדש נמצא בשיפוץ ממושך הכולל חיזוק מפני רעידות אדמה, וצפוי להיפתח לסיורי הציבור בין אפריל לאוקטובר 2027, לראשונה מאז חנוכתו לפני יותר מ-130 שנה. בינתיים אפשר לבקר במרכזי המבקרים, במבנים ההיסטוריים ובתערוכות שבמתחם, ולגלות שגם השירותים שומרים על תמת ״בית המקדש״, עם שיש לבן ועיטורי זהב.
הכנסייה שמחזיקה כמעט רבע ממרכז העיר
מי שחושב שהמורמונים הם רק קהילה דתית עם עבר יוצא דופן מפספס גם סיפור כלכלי אדיר. חברי הכנסייה בכל רחבי העולם נדרשים להעביר לה מעשר, 10% מהכנסתם, והיא מחזיקה בהשקעות נרחבות בשוק ההון ובנדל"ן. בבעלותה כרבע מכלל הקרקעות והבניינים במרכז סולט לייק סיטי. אפשר לראות את המשמעות ב-City Creek Center, מתחם קניות, משרדים ומגורים יוקרתי ליד המקדש, שעלותו מוערכת בלפחות 1.6 מיליארד דולר. הקימו כאן נחל מלאכותי, גשרים בין בניינים וגג שנפתח ונסגר לפי מזג האוויר. בקניון אפשר למצוא "גלידה של ישו" לצד החנות הראשונה במדינה של SKIMS, מותג המחטבים של קים קרדשיאן. אבל ביום ראשון, אחד מימי הקניות החשובים בארצות הברית, המתחם סגור. כולם מתבקשים להגיע לכנסייה.
מתחם סיטי קריק סנטר בסולט לייק סיטי, הכולל קניון יוקרתי פתוח, בנייני משרדים ומגורים
(צילום: JHVEPhoto / shutterstock)
עיר כחולה במדינה אדומה, וסודה במקום קפה
יוטה, למען הסר ספק, היא מדינה רפובליקנית מובהקת, צלליות של ישו נשקפות מהחלונות והכנסייה המורמונית משפיעה עמוקות על החיים הציבוריים. אבל סולט לייק סיטי עצמה ליברלית בהרבה מסביבתה, עם הנהגה דמוקרטית, אוכלוסייה חילונית גדלה וקהילת להט"ב בולטת. בשאר יוטה עדיין אפשר להוציא להורג אסירים באמצעות כיתת יורים, ורק פסיקה של בית המשפט העליון מנעה ממנה לאסור הפלות לחלוטין. המורמונים כבר אינם רוב תושבי עיר הבירה, אף שבפרברים ובפוליטיקה המדינתית השפעתם גדולה בהרבה. רבים מהם רפובליקנים שסולדים מדונלד טראמפ, בעיקר מסגנונו ומיחסו למהגרים. הם מזכירים שגם המורמונים היו פעם קהילה נרדפת שחיפשה מקלט.
בניגוד לדימוי, יוטה אינה יבשה מאלכוהול. יש ברים, מבשלות בירה ומסעדות שמגישות יין וקוקטיילים, אך חוקי השתייה מחמירים ולעיתים אבסורדיים. במסעדות תידרשו להזמין אוכל לצד האלכוהול, ודאבל שוט או שני משקאות יחד אסורים בשל מגבלות על כמויות המזיגה
ועדיין, הדת נמצאת בכל מקום, גם בכוס השתייה. מורמונים אדוקים נמנעים מאלכוהול, קפה ותה, בהתאם לכללים שמקורם באיסור על "משקאות חמים". קוקה-קולה דווקא מותרת, וקרן ההשקעות של הכנסייה אפילו מחזיקה במניות החברה. כך נולדה אחת התופעות הקולינריות המוזרות ביוטה: רשת Swig, שמתמחה ב-"Dirty Soda", סודה מטונפת. לוקחים ד"ר פפר, למשל, ומטנפים אותו בסירופים, וניל, קרם קוקוס ושמנת. מעין סטארבקס בלי קפה, עם הרבה יותר סוכר. מכוניות ממתינות בתור כאילו מדובר באספרסו של הבוקר, והרשת כבר התפשטה למדינות שכנות. עוד מותג מקומי שהפך לאימפריה הוא Crumbl, רשת עוגיות ענקיות ועתירות קלוריות, בקלות 1,000 קלוריות היחידה.
דירטי סודה – משקה קל מתוק עם קרח, סודה ושמנת צמחית, ללא אלכוהול
(צילום: Rimma Bondarenko / shutterstock)
בניגוד לדימוי, יוטה אינה יבשה מאלכוהול. יש ברים, מבשלות בירה ומסעדות שמגישות יין וקוקטיילים, אך חוקי השתייה מחמירים ולעיתים אבסורדיים. במסעדות תידרשו להזמין אוכל לצד האלכוהול, ודאבל שוט או שני משקאות יחד אסורים בשל מגבלות על כמויות המזיגה. זה לא הפריע לכנסייה להרוויח מהעסק: במאה ה-19 מורמונים סחרו באלכוהול עם כורים ופועלים, ובריגהאם יאנג עצמו עסק בוויסקי ונהג להגיש אותו לאורחיו. כיום פועלת באזור מזקקת High West, שהחזירה למדפים את Valley Tan, וויסקי מקומי מתקופת החלוצים המורמונים.
ממייסדי פיקסאר ועד לאולימפיאדה
שלטי ההלוואות שקיבלו את פנינו בגבול נבאדה לא היו תלושים מהנוף. יוטה הפכה למרכז בנקאות מפתיע, והסיפור מתחיל, איך לא, בבריגהאם יאנג. ב-1873 הוא הקים את Zions Bank כדי לשרת את הקהילה המורמונית. כיום פועל בסולט לייק סיטי אחד המרכזים הגדולים של גולדמן זאקס, עם אלפי עובדים. אבל מנוע הצמיחה העיקרי של יוטה הוא הטק. דווקא בלב המדבר צמח אחד ממרכזי ההייטק הבולטים בארה"ב, שזכה לכינוי Silicon Slopes, "מורדות הסיליקון".
השורשים בשנות ה-60 וה-70, כשאוניברסיטת יוטה הפכה למוקד מחקר בגרפיקה ממוחשבת. ב-1972 יצר כאן הסטודנט אד קטמול סרטון אנימציה ממוחשבת של כף ידו, הישג פורץ דרך. לימים יהיה ממייסדי פיקסאר, וג'ון וורנוק, שלמד גם הוא באוניברסיטה, יקים את אדובי. בוגר אחר, ג'ון וילארד מריוט, יקים את אימפריית המלונאות. הקמפוס עצמו יפהפה ושווה ביקור, עם איילי בר שמסתובבים בו בחופשיות ומלחכים את הדשא.
איילים בקמפוס
(צילום: דניאל אדלסון)
ה"מורדות" מושכות כוח עבודה צעיר ומשכיל בזכות תעשיית הטכנולוגיה, האוניברסיטאות והקרבה לטבע ולשלג. במשך שנים גם יוקר המחיה היה נמוך משמעותית מזה של עמק הסיליקון. בדאונטאון אפשר לשכור דירת פאר עם ג'קוזי על הגג וחדר מדיטציה, במחיר שבמנהטן יספיק בקושי לדירת שותפים עבשה. אלא שההצלחה העלתה את מחירי הנדל"ן, הגבירה את הלחץ על התשתיות והאיצה את גידול האוכלוסייה. יוטה, במפתיע, היא אחת המדינות האורבניות ביותר בארה"ב, שכן חלקים עצומים משטחה מכוסים הרים, מדבריות ומרבצי מלח ואינם מתאימים למגורים.
השינוי הגדול בתדמית העיר הגיע עם אולימפיאדת החורף של 2002. עד אז מרכז סולט לייק סיטי היה מתרוקן כבר בשש או שבע בערב. לקראת המשחקים ניסה ראש העיר הליברלי רוקי אנדרסון להפוך אותה לעיר שיודעת גם לבלות. כשהמארגנים סירבו להגיש אלכוהול במתחם חלוקת המדליות, בין היתר משום שהקרקע הייתה בבעלות הכנסייה, הוא ארגן מסיבות משלו מחוץ לבניין העירייה, עם יין ואלכוהול.
האולימפיאדה הביאה מבקרים, מלונות, מתקני ספורט ותשתיות תחבורה. הרכבת הקלה TRAX, שנפתחה ב-1999 לקראת המשחקים והפכה מאז לחלק מחיי העיר, מאפשרת כיום להגיע משדה התעופה למרכז העיר בקו הירוק תמורת 2.50 דולר. בדאונטאון פועל גם אזור Free Fare Zone, שבו הנסיעה ברכבת ובאוטובוסים חינם, בתנאי שעולים ויורדים בתחומו. מערכת התחבורה אינה מושלמת - בכל זאת אמריקה - אבל תיירים שלנים במרכז יכולים לחסוך רכב שכור. כעת העיר מתכוננת לאולימפיאדת 2034. המקומיים מדברים עליה כאילו הייתה חברת הייטק שעומדת להזרים מיליארדים לכלכלה.
הרכבת הקלה TRAX במרכז סולט לייק סיטי
(צילום: Kirkam / shutterstock)
למה לנסוע להרים כשאפשר לגור לידם?
יש מילה שמומלץ להיזהר בה בשיחות עם המקומיים: דנבר. ההשוואה לבירת קולורדו מתבקשת. שתיהן צומחות במהירות, מושכות צעירים משכילים ומאוכזבי-קליפורניה ומזוהות עם הרים ותרבות האאוטדור. אבל בדנבר נדרשת לעיתים נסיעה ארוכה ופקוקה לאתרי הסקי. בסולט לייק סיטי הרי הוואסאץ' ממש במרחק של הושט היד וגע בם. בתנאים טובים אפשר להגיע לאתרים כמו Alta, Snowbird, Brighton ו-Solitude בפחות משעה, במקום לבזבז שעות על נסיעות מהעיר אל ההרים. אלטה מפורסם באיכות השלג ואינו מתיר סנובורד, ברייטון אהוב על משפחות וסנובירד מושך גולשים מנוסים. כך שאפשר לישון בעיר, לאכול במסעדות בערב ולצאת בכל בוקר לאתר אחר.
ברחוב הראשי תמצאו בתים היסטוריים, גלריות, מסעדות יוקרה וחנויות בוטיק. במשך עשרות שנים התקיים כאן פסטיבל סאנדנס, שהביא לעיירה שחקנים ובמאים מכל העולם. מייקל ג'ורדן, וויל סמית', טיילור סוויפט וג'סטין ביבר מחזיקים פה בנכסים ובקתות הרים
הפסגות המושלגות באתר הסקי סנובירד
(צילום: Abbie Warnock-Matthews / shutterstock)
מי שרוצה את הגרסה היוקרתית יותר יכול להמשיך לפארק סיטי, עיירת כורים לשעבר שהפכה לאחד מאתרי הסקי הנוצצים בארצות הברית. כמו אספן שבקולורדו, גם היא המציאה את עצמה מחדש אחרי שתעשיית הכרייה דעכה. ברחוב הראשי תמצאו בתים היסטוריים, גלריות, מסעדות יוקרה וחנויות בוטיק. במשך עשרות שנים התקיים כאן פסטיבל סאנדנס, שהביא לעיירה שחקנים ובמאים מכל העולם.
מייקל ג'ורדן, וויל סמית', טיילור סוויפט וג'סטין ביבר מחזיקים פה בנכסים ובקתות הרים. אלא שב-2026 נערכה המהדורה האחרונה של הפסטיבל ביוטה. החל מ-2027 הוא עובר לבולדר שבקולורדו, שהיא, השם ישמור, פרבר של דנבר, פחות או יותר. אבל יוטה מתנחמת בכך שאולימפיאדת 2034 תחזיר אליה את אור הזרקורים.
הנופים המפורסמים של יוטה נמצאים גם כך דרומה משם. הפארקים הלאומיים ציון, ברייס, ארצ'ס וקניונלנדס מציעים קניונים אדומים, קשתות סלע ונופים שנראים כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני. הם נמצאים במרחק של כארבע עד חמש שעות מסולט לייק סיטי, וכדאי להקדיש להם כמה ימים ולא לבנות על גיחה קצרה.
הרחוב הראשי של פארק סיטי שביוטה בחורף, ובמרכזו תיאטרון איג'יפשן ההיסטורי
(צילום: Franccesca Sopla G / shutterstock)
שקיעה מרהיבה מעל הר ווטשמן בקניון ציון, בפארק הלאומי ציון
(צילום: Stephen Moehle / shutterstock)
מולה מקסיקנית ומעדנייה יהודית בלב ארץ המורמונים
אחת ההפתעות של סולט לייק סיטי נמצאת בצלחת. בניגוד למה שאפשר לצפות מעיר מורמונית, סצנת האוכל מגוונת למדי. המורמונים לא היו הקבוצה היחידה שבנתה את יוטה. כשהגיעו לכאן, השטח היה בריבונות מקסיקו, ורק כעבור שנה עבר לשליטה אמריקנית. בהמשך הגיעו עובדים ומהגרים ממקסיקו, מאירופה ומאסיה, שהועסקו במסילות ברזל, במכרות ובחקלאות. המקסיקנים הפכו לקבוצת המיעוט הגדולה במדינה, וההשפעה ניכרת במסעדות.
ההמלצה של כל מקומי היא Red Iguana, מסעדה משפחתית שפועלת מאז 1985. הכוכב שלה הוא המולה (Mole), משפחה של רטבים מקסיקניים מורכבים המבוססים על פלפלים, תבלינים, אגוזים ולעיתים גם שוקולד. מגישים כאן סוגים שונים ואפשר לבקש טעימות לפני שמחליטים. המנות נדיבות והמחירים בערך שליש מהמקבילות בניו יורק. כדאי להגיע רעבים ולהיערך להמתנה, במיוחד בסניף המקורי ברחוב North Temple. לא להתבלבל עם Blue Iguana שפתח בעלה לשעבר של השפית באיגואנה האדומה לאחר שהתגרשו, אם כי יש הטוענים שהכחולה לא נופלת מהמקור.
מנה מקסיקנית מסורתית של עוף ואורז ברוטב מולה פובלנו
(צילום: Larisa Blinova / shutterstock)
אפשר גם לעשות סיור אוכל רגלי, במקרה שלנו עם מדריך יהודי מקומי שחיבר בין טעימות להיסטוריה של הקהילות שהקימו את העיר. הקהילה היהודית קטנה יחסית, אך פעילה, עם בית כנסת, חב"ד ומרכז קהילתי. החיים כיהודי בעיר מורמונית עשויים להיות מורכבים: מצד אחד, המורמונים מייחסים חשיבות מיוחדת לעם ישראל ולתנ"ך. מצד שני, הפעילות המיסיונרית אינה פוסחת על יהודים, ולעיתים דווקא הם נחשבים יעד מבוקש במיוחד. ולמי שמתגעגע לאוכל יהודי בסגנון ניו יורק, כדאי להגיע ל-Feldman's Deli, מעדנייה משפחתית שקיבלה המלצת מישלן ומגישה פסטרמה, קורנביף ומרק קניידלעך.
חתונה בפרלמנט, מקהלה מורמונית ורוחות רפאים
את סיור האדריכלות אפשר להתחיל בספרייה העירונית, שתוכננה בידי האדריכל הישראלי-קנדי משה ספדיה. המבנה כולל קיר זכוכית ענקי, אגף מעוגל בן שש קומות וגג לתצפית חינמית על העיר וההרים. משם כדאי לעלות לבניין הקפיטול של יוטה, עם כיפה עצומה, גרמי מדרגות מפוארים ונוף פנורמי. מלמטה הוא נראה כמעט כמו הצהרה של הממשל למורמונים: עם כל הכבוד למקדש שלכם, גם אנחנו כאן. בסרט "לא רק בלונדינית 2" הוא התחזה לקפיטול בוושינגטון, ובמציאות משכירים בו אולמות לחתונות עתירות תקציב. הסיורים המודרכים חינמיים. בין היתר מגלים חותמות של יודה ממלחמת הכוכבים באבן השיש המקומית, וגם שהמחוקקים כאן אינם פוליטיקאים במשרה מלאה: המושב השנתי קצר ורבים ממשיכים לעבוד במקצועותיהם. כשהם כבר מגיעים למשרד מחכים להם ברזי קולה, מתנת לובי המשקאות כמובן.
הספרייה הציבורית של סולט לייק סיטי, שתוכננה בידי האדריכל הישראלי-קנדי משה ספדיה (צילום: Shutterstock)
(צילום: f11photo / shutterstock)
בניין הקפיטול של יוטה
(צילום: דניאל אדלסון)
מצטלמים למזכרת בסיור
(צילום: דניאל אדלסון)
בסמוך ניצבת Cathedral of the Madeleine, קתדרלה קתולית עם חלונות ויטראז' מרהיבים ועיטורים צבעוניים בהשפעות התרבות הילידית. המקהלה הקתולית היא אחת הנחשבות בארצות הברית, אבל את החוויה המוזיקלית המרשימה ביותר מספקת מקהלת הטברנקל במתחם הכנסייה המורמונית. 360 זמרים וזמרות, הגברים בחליפות והנשים בשמלות מנצנצות, מופיעים באולם היסטורי בעל אקוסטיקה יוצאת דופן, לצד עוגב עצום עם 11,623 קנים. תזמורת של כ-200 נגנים מלווה אותם, כך שבהופעות משותפות יש על הבמה כ-560 איש. המקהלה נוסדה ב-1847, זכתה בפרס גראמי ובארבעה פרסי אמי והופיעה בטקסי השבעה של שבעה נשיאים אמריקנים. מאז 1929 היא משדרת מדי שבוע תוכנית רשת שנחשבת לשידור הרציף הוותיק בעולם. קשה להישאר אדיש לעוצמת הקולות באולם. מומלץ לבדוק מתי מתקיימות חזרות פתוחות או הופעות בחינם.
מקהלת המורמונים
(צילום: דניאל אדלסון)
מי שמעדיף היסטוריה פחות קדושה יכול להצטרף לסיור רוחות רפאים. מתחת לחזות המהוגנת של העיר מסתתר עבר של בתי בושת, מסבאות ופשיעה. אחד הסיפורים קשור לקברן ז'אן בפטיסט, שנתפס ב-1862 לאחר ששדד חפצי ערך ממאות קברים. הוא הוגלה לאי פרימונט שבאגם המלח הגדול, אלא שכעבור זמן נעלם. טבע כשניסה לברוח או הצליח להגיע לחוף? עד היום אין תשובה ודאית.
טום קרוז והוליווד של המאמינים
יש סיבה לכך שהנופים של יוטה נראים מוכרים גם למי שמעולם לא ביקר בה. הם כיכבו בעשרות סרטים הוליוודיים, לעיתים כשהם מתחזים למקומות אחרים. הסצנה שבה תלמה ולואיז נוסעות אל התהום לא צולמה בגרנד קניון, אלא באזור Dead Horse Point שבמזרח יוטה.
(סצנת הסיום האייקונית של "תלמה ולואיז" שצולמה ביוטה)
גם טום קרוז הגיע לכאן: סצנת הטיפוס על המצוק בפתיחת "משימה בלתי אפשרית 2" צולמה על רקע נופי המדינה.
בסולט לייק סיטי נמצא East High School, שהתפרסם בזכות סרטי "היי סקול מיוזיקל", אף שעלילתם מתרחשת בכלל בניו מקסיקו. גם "פוטלוס" המקורי צולם בחלקו הגדול ביוטה. בפרובו השכנה של סולט לייק פועלים אולפני Angel, ענקי הפקה והפצה של סרטים וסדרות "בעלי מסרים דתיים ומשפחתיים", והפיצה את הסדרה "The Chosen" על חייו של ישו. התיאטראות בעיר מארחים הפקות מברודוויי, ובהן, למרבה האירוניה, "ספר המורמונים", המחזמר של יוצרי "סאות' פארק", שהוצג כאן ב-2025 במרחק כמה רחובות ממטה הכנסייה שעליה הוא צוחק.
האוקראיני שבחר לגור דווקא במדינה רפובליקנית
את אחד הימים היפים בביקור בילינו באנטילופ איילנד (Antelope Island), האי הגדול ביותר באגם המלח הגדול. כדי להגיע אליו נוסעים דרך סירקיוז, עיירה שקיבלה את שמה משקי המלח המקומיים. בסוף המאה ה-19 אחד מיצרני המלח קרא למותג שלו על שם סירקיוז שבניו יורק, שהייתה אז מעצמת מלח אמריקנית, והשם הפך לשם העיירה. משם חוצים כביש ארוך שהוקם על סוללה בתוך האגם. השכונות נעלמות והנוף הופך למרחב פתוח של מים, מלח ושמיים.
ביזון בטבע באנטילופ איילנד, על רקע נופי אגם המלח הגדול ביוטה
(צילום: lakecity / shutterstock)
לקראת השקיעה אנחנו עולים לנקודת תצפית. ההרים נצבעים בסגול, המים מקבלים גוונים של כתום וורוד, והביזונים נראים כמו צלליות כהות על רקע המרחבים. הנופים מזכירים את ים המלח שלנו, אבל האגם פחות "מת" ומלוח
האי שימש בעבר לגידול בקר וצאן של הכנסייה. בעבר המאמינים שילמו לפעמים את המעשר במרעה. מי שגידל עשר כבשים נדרש למסור אחת לכנסייה, ואת כל השלל הזה היה צריך לגדל איכשהו. חוות Fielding Garr Ranch, שהוקמה כאן ב-1848, הפכה למעין בנק נוסף עבור המורמונים - "בנק צאן". בסוף המאה ה-19 הובאו לאי ביזונים למטרות "תיירות ציד", וכיום מאות מהם מסתובבים בחופשיות לצד אנטילופות, איילים ועופות, בהם כוסי מחילות שחיים במחילות בקרקע.
המדריך שלנו, מהגר מאוקראינה בעל ידע בלתי נגמר, מספר שבחר להשתקע ביוטה דווקא בגלל היחס החיובי למהגרים. לקראת השקיעה אנחנו עולים לנקודת תצפית. ההרים נצבעים בסגול, המים מקבלים גוונים של כתום וורוד, והביזונים נראים כמו צלליות כהות על רקע המרחבים. הנופים מזכירים את ים המלח שלנו, אבל האגם פחות "מת" ומלוח: סרטנוני ארטמיה, זבובי מלח ומיקרואורגניזמים מזינים כאן מיליוני עופות נודדים. וגם כאן המפלס יורד. מים נשאבים מהנהרות המזינים את האגם לצורכי חקלאות, תעשייה וערים, והבצורות מחמירות את המצב. כשהמים נסוגים, הרוחות מרימות אבק ומזהמים מהקרקעית החשופה לעבר אזורי המגורים. ביוטה חוששים מההשפעות על הבריאות, על בעלי החיים ועל ענף הסקי.
אגם המלח הגדול ביוטה הולך ומתייבש בשל בצורת ושימוש לא יעיל במים להשקיה
(צילום: Layne V. Naylor / shutterstock)
סיור שקיעה מודרך עולה כ-130 דולר. אפשר להגיע ברכב שכור, אבל הדרכה טובה הופכת את הביקור לשיעור מרתק בהיסטוריה ובגיאולוגיה. אל תסתמכו על אובר או מונית ליציאה מהאי, משום שאינם אוספים נוסעים מהפארק. והביזונים מתקרבים לעיתים לכביש: כדאי להישאר ברכב או לשמור מרחק, גם אם נראה שהם מוכנים לסלפי.
המדבר הלבן שלא רצה להצטלם
סיור פופולרי נוסף שיוצא מהעיר מוביל למרבצי המלח של בונוויל (Bonneville Salt Flats), סמוך לגבול נבאדה. בתמונות המקום נראה כמו מדבר לבן אינסופי, משטח מלח שטוח כל כך שהשמיים והקרקע כמעט מתחברים. זהו גם אחד האתרים המפורסמים בעולם לניסיונות שבירת שיאי מהירות ביבשה.
מרבצי המלח של בונוויל ביום פוטוגני במיוחד
(צילום: melissamn / shutterstock)
אבל כשהגענו, אחרי גשמים באזור, חלקים נרחבים מהמשטח היו מכוסים מים. במקום הקרקע הלבנה שהובטחה לנו מצאנו מראה עצומה שמשקפת את השמיים. יפה בדרכה, אבל לא בדיוק מה שהובטח באינסטגרם.
המדריך שלנו, בלייק, מורמוני לשעבר, גדל בבית דתי כל כך, שלדבריו אפילו צפייה בבובספוג עוררה בו אי נעימות. האמונה הכתיבה כמעט כל היבט בחייו, עד שאחיו יצא מהארון והמשפחה והסביבה התקשו לקבל אותו. "התחלתי להרהר איזו צביעות זאת שאנחנו מדברים על אחווה וקבלה של כולם, אבל אפילו לא מסוגלים להכיל את אלה שמאיתנו", הוא מספר. היום הוא מחוץ לכנסייה, אבל עדיין מתגעגע לג'לו הירוק - ג’לטין בטעם ליים עם פירות, קצפת ולעיתים גזר מגורר. ב-2001 הסנאט של יוטה אפילו אימץ החלטה לכבוד הקינוח המקומי שמזוהה כל כך עם המורמונים, ובאולימפיאדת 2002 נמכרה סיכה רשמית עם קערת ג'לו ירוק.
הדרך לבונוויל אורכת כשעה וחצי עד שעתיים מסולט לייק סיטי. אין כמעט שירותי תיירות במקום, וכדאי לבדוק אם המשטח יבש או מוצף. בטח שלא לנהוג עליו כשהוא רטוב, מחשש לשקיעה בקרקע ולפגיעה בסביבה. תעשיית הגרר פה פורחת בדיוק בגלל מחשבות חוליגניות מסוג זה.
בדרך, באמצע כביש 80, מזדקרים פסלים של המפלצת מלוך נס, קאובוי שמישהו מחליף לו את הכובע מדי שבוע, וגם עץ בטון פסיכדלי בגובה 27 מטרים עם כדורי טניס צבעוניים במקום עלים. זהו "עץ יוטה", פסל שהקים בשנות ה-80 האמן האיראני-שוודי קארל מומן. המרחבים הלבנים הזכירו לו לדבריו בד קנבס עצום, והוא החליט, תחת השפעה, להוסיף לו צבע. במשך ארבע שנים השקיע בפרויקט יותר ממיליון דולר מכספו, וב-1986 העניק אותו ליוטה. המקומיים, שלא כולם התלהבו, כינו את היצירה "הקציצות של מומן".
"עץ יוטה" המפורסם
(צילום: Andriy Blokhin / shutterstock)
ונדובר ויל, שלט הניאון בדמות קאובוי ענקי שהוצב ב-1952 בווסט ונדובר שבנבאדה
(צילום: Christophe KLEBERT / shutterstock)
בסמוך נמצאת העיירה ונדובר, ובה שדה תעופה היסטורי ששימש בסיס אימונים ליחידה האמריקנית שהטילה את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. חלק מהמבנים הפכו למוזיאון, ואפשר לעלות על מגדל פיקוח משוחזר ולראות מסוקים צבאיים מפלצתיים ממריאים.
כמה דקות משם חוצים את קו הגבול הבלתי נראה לנבאדה, והנוף משתנה שוב. אם ונדובר שבצד של יוטה היא עיירה מדברית מנומנמת, אחותה וסט ונדובר שבנבאדה מלאה מלונות קזינו, שלטי ניאון ומכונות מזל. מעליהם ניצב "ונדובר ויל", קאובוי ניאון ענקי משנת 1952, שנוצר בידי אותה חברה שבנתה את "וגאס ויק" המפורסם בלאס וגאס. על בסיסו המקורי התנוסס הכיתוב "This Is the Place" ("זה המקום"). אותן מילים שמיוחסות לבריגהאם יאנג כשהגיע לעמק סולט לייק ב-1847 ובחר בו להקים את ציון המורמונית, שימשו כעבור כמאה שנה את בעלי הקזינו בנבאדה כדי לשכנע נהגים לעצור ולהמר.
