פנקייק יפני בגובה ענן, רכבת שמגיעה בדיוק של שניות ומדינה שלמה שחיה, לפחות לפי האינסטגרם, עשרים שנה בעתיד. כשבלוגרית הטיולים אורית ילון שושן (38), בעלה ובנם רועי בן הארבע וחצי, עזבו את ישראל כדי להגשים חלום ישן של טיול ארוך בעולם, היה יעד אחד שסביבו נבנה כמעט כל המסע – יפן.
במשך שנים הם שמעו שוב ושוב שמדובר במדינה המדהימה בעולם, כזו שכל מטייל חוזר ממנה מאוהב. אלא שבין התורים האינסופיים, הצפיפות, המלונות המאכזבים והפער המוחשי בין הסרטונים ברשת למציאות ברחובות טוקיו וקיוטו, מצאה בלוגרית הטיולים את עצמה שואלת שאלה שכמעט הפכה לטאבו בקרב מטיילים ישראלים: יכול להיות שעשו קצת יותר מדי עניין מיפן?
התאכזבתי מיפן
(צילום: אורית ילון)
"כל הטיול שלנו נבנה סביב יפן", מספרת ילון בשיחה עם ynet. "כל מי שסיפרתי לו שאנחנו נוסעים אמר לי: 'זה המקום הכי מדהים שהיינו בו', וברשתות החברתיות כל הזמן רואים כמה יפן מושלמת". אבל כשהגיעה סוף סוף למדינה שעליה חלמה במשך שנים, היא גילתה שהפער בין הטיקטוק למציאות גדול הרבה יותר מכפי שציפתה. "לא באתי להגיד שיפן היא מקום רע ושלא צריך לנסוע אליה", היא מדגישה. "אבל עשו ממנה קצת יותר מדי. הייתי בעוד הרבה מקומות בעולם שאהבתי יותר מיפן".
הטיול הגדול של ילון ומשפחתה נולד בעקבות אירוע מטלטל. "לפני שנה חליתי בסרטן", היא מספרת בגילוי לב. "היום אני בריאה, תודה לאל, אחרי טיפולים. דווקא התקופה הזאת גרמה לנו להבין שאנחנו רוצים לקחת הפסקה מהחיים ופשוט לצאת לדרך".
החנויות צפופות בצורה קיצונית. נכנסנו ליוניקלו שהיה 12 קומות, על הנייר זה נשמע מדהים, אבל במציאות אתה מחכה למעלית או מטפס במדרגות צרות וצפופות, כשמסביבך המוני אנשים. קשה לזוז
טוקיו. צפיפות ברחוב שמוביל למקדש סנסו ג'י
(צילום: אורית ילון)
גם במקדש עצמו העומס מורגש
(צילום: RepoTokyo / shutterstock)
"אני חושבת שהגעתי עם רף ציפיות בלתי אפשרי בגלל כל ההייפ שנוצר סביב יפן", היא אומרת. לדבריה, הרשתות החברתיות מציגות גרסה חלקית מאוד של המציאות. "אנשים מצלמים סרטון של עשרים שניות מטוקיו, אבל לא מראים שלקח להם שעה להגיע לשם ועוד שעה לעמוד בתור".
אחת ההפתעות הגדולות מבחינתה הייתה דווקא הזמן שמתבזבז בארץ השמש העולה על פעולות יומיומיות לחלוטין. "יש תור לכל דבר, בטוקיו לוקח המון זמן להגיע ממקום למקום. התחבורה הציבורית באמת מצוינת, אבל אתה יכול ללכת עשרים דקות רק בתוך תחנת הרכבת". לדבריה, חלק גדול מהיום פשוט מתבזבז. "הרגשתי שכל דבר קטן הופך לפרויקט. אתה רוצה להגיע למסעדה? יש תור. אתה רוצה לקנות משהו? יש תור. אתה רוצה לעלות למעלית? יש תור".
הקושי הגדול ביותר מבחינתה היה דווקא במקום שפחות מדברים עליו ברשתות. "אני חושבת שחלק גדול מהחוויה שלי קשור לזה שיפן ממש לא מקום לילדים. טיילתי עם ילד בן ארבע וחצי ועגלה, וזה שינה לגמרי את החוויה". לדבריה, היא כמעט שלא נתקלה במשפחות עם ילדים. "בקושי ראינו ילדים ביפן". גם הנימוס היפני המפורסם לא תמיד התבטא בצורה שציפתה לה. "בשדה התעופה דווקא מאוד מתחשבים במשפחות ומוציאים אותך מהתור, אבל בשאר המקומות זה פחות קיים. היו פעמים שחיכיתי עם עגלה למעלית, ואנשים פשוט נכנסו לפניי".
אחת האכזבות הגדולות מבחינתה הייתה דווקא חוויית הקניות בטוקיו. "המחירים טובים ויש דברים מדהימים לקנות, אבל החנויות צפופות בצורה קיצונית. נכנסנו ליוניקלו שהיה 12 קומות, על הנייר זה נשמע מדהים, אבל במציאות אתה מחכה למעלית או מטפס במדרגות צרות וצפופות, כשמסביבך המוני אנשים. אתה נמצא בקומה של אולי 60 מטרים רבועים, ויש איתך עוד 300 אנשים. אתה לא דוחף אנשים, אבל קשה לזוז, ועם עגלה זה אפילו יותר מורגש. אני מאוד אוהבת לקנות, אבל בשלב מסוים פשוט ויתרתי".
כמעט בכל מקום שהגענו אליו היה תור. עכשיו אתה רעב, ואתה צריך לעמוד שעה בתור. יש גבול לכל תעלול. אני לא אחכה שעה בשביל פנקייק, בטח לא עם ילד קטן
גם חוויית האוכל, שהפכה בשנים האחרונות לאחת האטרקציות הגדולות של יפן, התגלתה כמסובכת יותר מהצפוי. "אני לא רוצה לתכנן שלושה חודשים מראש באיזו שעה אני אהיה רעבה", ילון צוחקת באירוניה על המציאות הקולינרית המאכזבת ביפן. "כמעט בכל מקום שהגענו אליו היה תור. עכשיו אתה רעב, ואתה צריך לעמוד שעה בתור". גם העצה שקיבלה מתיירים אחרים לא תמיד עבדה. "אמרו לי 'פשוט תשוטטי ותמצאי מסעדה אחרת', אבל בטוקיו זה לא כל כך עובד. הרבה מסעדות בכלל לא נמצאות ברחוב, אלא בתוך בניינים. אם אתה לא יודע שהן קיימות, כנראה שלא תמצא אותן".
תור לעוגת גבינה באוסקה
(צילום: אורית ילון)
תיירים מבלים ברובע דוטונבורי באוסקה, אחד ממוקדי התיירות וחיי הלילה המרכזיים בעיר.
(צילום: kitzcorner / shutterstock)
הפנקייק ששבר את החלום. אחד הסמלים הגדולים של ההייפ היפני, מבחינתה, היה הפנקייק היפני המפורסם. "שמעתי עליו מכל מקום. ראיתי אינספור סרטונים של פנקייקים ענקיים, נפוחים, כאלה שנראים כמו עננים". אבל אז הגיעה המציאות. "היה תור של שעה", היא צוחקת. "יש גבול לכל תעלול. אני לא אחכה שעה בשביל פנקייק, בטח לא עם ילד קטן". בסופו של דבר היא הצליחה לטעום את המאכל המפורסם דווקא באחת הערים הקטנות. "הפנקייק היה יפה, הוא אפילו היה טעים. אבל זה לא היה וואו". ואז מגיע משפט טעון שככל הנראה יקומם לא מעט ממעריצי יפן: "אכלתי בבנגקוק פנקייק יפני שהיה הרבה יותר טעים", היא צוחקת.
פנקייק יפני. טעים אבל לא וואו
(צילום: אורית ילון)
התנחמנו עם סושי:
את מגיעה למסעדה ועומדת מול מכונה. מזמינה דרך מסך, משלמת דרך מסך, מקבלת את האוכל בלי לדבר כמעט עם אף אחד. פתאום את מבינה שאת יכולה להעביר ערב שלם בלי להחליף מילה עם בן אדם
כשהיא מספרת על הביקורת שלה, יש מי שממהרים לטעון בפניה שפשוט ביקרה במקומות הלא נכונים. אבל לדבריה, גם מחוץ לערים הגדולות המציאות לא הייתה מושלמת. "היינו גם באלפים היפניים, ושם באמת יש פחות עומס. אפשר למצוא מסעדות בלי תורים. אבל אז יש בעיה אחרת - שעות פתיחה הזויות. היינו באזור נאסו ומצאנו מסעדה איטלקית שהייתה פתוחה רק בין אחת עשרה בצהריים לשתיים אחר הצהריים. מצאנו את עצמנו אוכלים הרבה בסבן אילבן. האוכל שם אחלה, באמת אחלה, אבל כמה אפשר".
"ציפיתי להכיר יותר אנשים מקומיים, להבין יותר את התרבות היפנית, אבל זה כמעט לא קרה". לדבריה, דווקא הטכנולוגיה והאוטומציה הפכו למחסום. "את מגיעה למסעדה ועומדת מול מכונה. מזמינה דרך מסך, משלמת דרך מסך, מקבלת את האוכל בלי לדבר כמעט עם אף אחד. פתאום את מבינה שאת יכולה להעביר ערב שלם בלי להחליף מילה עם בן אדם".
"הרגשתי שהרבה אנשים פשוט אוהבים להיות לבד", היא אומרת בפליאה. "ברוב המסעדות יש מעט מאוד שולחנות גדולים ואין חלונות. אתה יושב בתוך חלל קטן וסגור, בלי קשר לרחוב ולמה שקורה בחוץ. זה היה מוזר בשבילי".
גם המלונות היפניים אכזבו בגדול. "לא חיפשתי מלונות פאר", ילון צוחקת. "רציתי מלון מרכזי, מקום לשלושה אנשים ואפשרות לפתוח מזוודה בלי לחסום את המעבר". אבל המציאות הייתה מאכזבת מאוד. "בקיוטו שילמנו כמעט 300 דולר ללילה. קיבלנו חדר ארוך וצר עם מיטה זוגית ומיטת יחיד, וזהו. לא היה מקום לזוז. ואני לא מדברת על פינוק או יוקרה, אלא על מרחב בסיסי".
מלון יקר ולא נעים
(צילום: אורית ילון)
גם חדרי הרחצה הפתיעו אותה. "הברזים נמוכים בצורה מוזרה, האמבטיות קטנות, הכול מאוד קומפקטי. אני לא יודעת אם זאת המילה הנכונה, אבל היו רגעים שהרגישו קצת כמו כלא". אחת האטרקציות הידועות ביותר של יפן היא האסלה החכמה, וגם כאן היא גילתה שהיא נמצאת במיעוט. "אני יודעת שהרבה אנשים מתלהבים מזה, אבל אני פשוט לא התחברתי. בחוץ חם ולח, ואתה מתיישב על מושב מחומם. זה היה הדבר האחרון שרציתי, ולקח לי זמן להבין איך בכלל מכבים את זה".
דווקא המקום הכי פחות יפני ביפן הפך, מבחינת המשפחה המטיילת, לאחת מנקודות השיא של הטיול. "אני מכורה לדיסני והייתי כמעט בכל פארקי דיסני בעולם", היא מספרת. וגם כאן, כמובן, התורים היו חלק בלתי נפרד מהחוויה. "הגענו בשעה תשע בבוקר, ורק אחרי שעה הצלחנו להיכנס לפארק. אנשים מגיעים בשמונה בבוקר כדי לחכות לפתיחה, ויש כאלה שיושבים משעה אחת בצהריים כדי לתפוס מקום למצעד שמתחיל רק בתשע בערב".
אחרי הכל, יש גם המלצות:
אבל אולי ההפתעה הגדולה ביותר הגיעה בכלל אחרי שילון העלתה סרטון ביקורתי לרשת. "התגובות היו קשות מאוד", היא נאנחת. לדבריה, חלק מהגולשים התייחסו לביקורת כאילו הייתה מתקפה אישית. "הרגשתי כאילו העלבתי מישהו מהמשפחה שלהם". היו שקראו לה שקרנית, אחרים זלזלו בה. "במקביל, המון אנשים כתבו לי בפרטי שהם הרגישו בדיוק אותו דבר".
גם אחרי הסערה היא מסרבת לתקוף את קהילת בלוגרי הטיולים הישראלית. "אני לא חושבת שהם משקרים", היא אומרת. "יכול להיות שמישהו באמת חושב שהיה שווה לחכות שעתיים למסעדה מסוימת, ולכן הוא בכלל לא מרגיש צורך לציין את זה". אבל מבחינתה, דווקא המידע הזה חשוב לא פחות מאיכות האוכל עצמו. "אני רוצה לקבל את כל התמונה. אני רוצה שיגידו לי שהמסעדה הייתה מדהימה, אבל גם שחיכו שעתיים בתור". היא יודעת שגם האמירה הבאה תעורר לא מעט תגובות. "אולי יפן זאת מדינה שמתאימה יותר למטיילים בגיל 60", היא מסכמת. "לא צריך להפסיק להתלהב מיפן, רק לזכור שגם מאחורי הסרטון המושלם באינסטגרם מסתתרת לפעמים שעה בתור ורכבת צפופה".
