מהמעיינות החמים המרהיבים בנהר ליארד נסענו כ-500 ק"מ עד לעיירה פורט נלסון, שבה עצרנו לנוח ונהנינו ממרכז קהילתי נפלא לילדים. בעיירות הקטנות בקנדה אפשר למצוא מרכזי ספורט, ספריות, ג'ימבורי ומשחקיות לילדים. אלו מקומות נפלאים לתת לקטנים חופש לשחק ולהכיר ילדים אחרים. הדרך משכה אותנו מזרחה לביקור חפוז נוסף בהרי הרוקי הקנדיים, דרך העיירה המקסימה ג'ספר. חלק מהאגמים קפאו, הכבישים הלבינו, בשעות הבוקר הפרחים לובשים תפרחת לבנה של קרח, וגם אנחנו קצת קופאים בלילה. החימום בקרוואן עובד שעות נוספות, ובבוקר כשמתעוררים הלחות שסביבו קופאת מכל הפתחים. הילדים נהנים לקטוף נטיפים של קרח מהגגון.
לכל הכתבות מהמסע של משפחת ברזני - הקליקו
אם דגים יכלו לדבר
מההרים המשכנו דרומה בקנדה לאגם אדמס. בדרך לאגם נזכרתי שבתחילת המסע צפונה, השלטים המורים על התקנת שרשראות שלג בצד הכביש די הלחיצו אותי, אבל סמוך לאגם אדמס לא ירד שלג כלל, ואפילו דגי הסלמון ממש מאחרים את ההגעה שלהם לנחלים. הנדידה של סלמון מסוג sockeye אמורה להתרחש בסוף ספטמבר, ובקנדה אפילו עורכים לכבודם פסטיבל הצדעה. אנחנו הגענו לשם באמצע אוקטובר, ובשלב הזה כבר הגיעו אלפי דגים אך לא מיליונים. הגעת הדגים במיליונים לאגם היא במחזורים של שנים דומיננטיות, אחת לארבע שנים (זהו מחזור החיים של הדגים). מספר הדגים קטן במידה ניכרת משנה לשנה, וזה מדאיג את הקנדים מאוד. הם משנים את חוקי הדיג ומנסים לראות איך לשמור ולשמר, אבל לא לגמרי מבינים מהם הגורמים לירידה הדרסטית במספר הדגים החוזרים. כשאחת המתנדבות המסבירה על הדגים ראתה שאנו עם ילדים, היא אמרה: "אנחנו צריכים חוקרים שינתחו את המספרים והסטטיסטיקות, חסרים לנו אנשי מדעים, תעודדו את הילדים לעסוק במדע".
הגבוהים בעולם
מאגם אדמס המשכנו דרומה לתוך ארצות הברית, דרך מדינת וושינגטון לאורגון ולקליפורניה על כביש החוף 101. שם טיילנו ביער הענקים, בין עצי סקויה נאה מהגבוהים בעולם בפארק הלאומי רדווד. בפארק עצים משני סוגים: סקויה ענקית וסקויה נאה. האזור אפוף ערפל - סודם של העצים הגבוהים בעולם הוא שהם יודעים לספוח נוזלים מהערפל במקום להעלות מים לגובה העצום שלהם, יותר ממאה מטר לחלקם.
רוב עצי הסקויה בעולם נכרתו במאה השנים האחרונות - הרי מכל עץ כזה ניתן לבנות מאות רהיטים. אלה עצים חזקים, בעלי עמידות גבוהה למים וגם לשריפות. נותרו רק 4% מהעצים האלה בעולם. כיום יש כ-400 עצים בעולם כולו שצמרתם מדגדגת את העננים בגובה שמעל מאה מטרים - כולם מסוג סקויה נאה. העץ הגבוה בעולם קיבל את השם היפריון. גובהו 116 מטרים והוא צעיר יחסית, בן 600 שנה. הוא וגם הבאים אחריו ברשימה נמצאים ברדווד. דרך ההגעה לעץ הגבוה בעולם הייתה בגדר סוד, אך מיקומו (מחוץ למסלול) פורסם על ידי בלוגרים ורשתות חברתיות, ולפני כמה חודשים מצאו כי תיירים מפלסים דרכם ביער אליו, מלכלכים ומשתמשים בשירותים בטבע. כיום ההגעה אל העץ אסורה, ומי שיימצא לידו מסתכן בקנס של 5,000 דולר ואף במאסר. זהו האורגניזם התמיר ביותר על פני כדור הארץ.
חוקרים מעריכים כי עץ לא מסוגל לצמוח מעל 120 מטרים, בשל כוח הכבידה שפועל על מערכותיו.
בין עצי הרדווד טיילנו יומיים, במסלולי טיול מעוררי השראה בין סקויה ענקית וסקויה נאה. ליד עיירה קטנה בשם אוריקי צפינו במאות איילים קנדיים, זכרים ונקבות, מחפשים מקום ללינה במדשאה ליד מגרש משחקים.
ואז הגיע שלג
המשכנו בנסיעה מזרחה, מצפון קליפורניה שוב לאורגון, על מנת להגיע לפארק הלאומי קרייטר לייק (אגם המכתש). בבדיקה של התחזית גילינו שבפארק הלאומי יורד שלג. הכבישים קפואים, וניתן להיכנס רק עם גלגלי שלג מתאימים. ואצלנו? שמש. מכיוון שהפארק הלאומי פתוח, החלטנו לנסוע לכיוון ולנסות להיכנס אל הפארק, ובכלל היה מרגש להמתין ולראות כיצד הנוף הופך לחורפי ואפילו מושלג. אכן, אחרי זמן קצר הגענו לכביש צר בין עצי מחט שהלבינו, וגם הדרכים כולן לבנות.
כך החורף הפציע והפתיע עם שלג על הכביש לעבר הפארק הלאומי קרייטר לייק. בכניסה לפארק הלאומי סלקציה לבעלי גלגלים מתאימים. לשמחתנו עברנו את הסלקציה עם הקרוואן הענקי בזכות "צמיגי כל השנה", ונסענו על הכבישים המושלגים. קרייטר לייק הוא אחד האגמים העמוקים בעולם, ונמצא בתוך לוע של הר געש עצום. בתוך האגם נוצר הר געש נוסף (זהו אי הנקרא וויזרד, וניתן אף להפליג אליו בעונה המתאימה ולטפס עליו).
הר געש בתוך הר געש
האגם הענק שמימיו כחולים, בעומק 592 מטרים, הוא העמוק ביותר בארה"ב והתשיעי בעולם כולו. אגם בלוע של הר געש כבוי, שנוצר לפני כ-7,000 שנה. טיילנו בנקודות התצפית הפתוחות סביב האגם, גם בשלג העמוק. מזג אוויר נפלא, שמיים כחולים, לצד נטיפי קרח עצומים הנוטפים ומנצנצים על עצי המחט. במסלול במעלה ההר העצים עמוסים בשלג, בהחלט אחד הפארקים המרהיבים! הילדים היו מאושרים מכמויות השלג.
ממדינת אורגון המשכנו לאיידהו, לפארק דיונות חול בשם ברונו. דיונות החול מתנשאות לגובה של מעל מאה מטרים, והדיונה (חולית בעברית) הגבוהה ביותר בפארק היא בגובה 143 מטרים. כדי להרגיש את דיונות החול העצומות טיפסתי עליהן עם הילדים. זה לא פשוט - הדיונה די תלולה, הרגליים שוקעות בחול והתמלאנו בחול במהלך הטיפוס - אך היה ממש כיף לטפס ומספק להצליח להגיע כולנו לפסגת הדיונה, ובמיוחד לראות את כל הנוף מלמעלה. הרוח היא זו שנושאת את גרגירי החול אל שמורת הטבע הזו, החולות בעצם כל הזמן נודדים, ואפשר לראות על הדיונה את צורת משב הרוח.
בערב נשארנו עם הקרוואן בקמפינג סמוך לדיונות. הדלקנו מדורה, צלינו מרשמלו, הכנסנו תפוחי אדמה למדורה, שרנו, נופר ניגנה ביוקללה והקראנו סיפורים. בבוקר העקבות שלנו על דיונת החול נעלמו כלא היו - הרוח פיסלה ועיצבה את הדיונה מחדש.
אביא לך אבנים מהירח
בהמשך הדרך באיידהו עצרנו לרגע של נחת במעיינות חמים בטמפרטורות שונות, ומשם המשכנו לפארק הלאומי "מכתשי הירח". לפני כאלפיים שנה התפרצה שם לבה (שבמונחים של כדור הארץ נחשבת ללבה צעירה), וכיום הפארק מלא בתצורות סלע מיוחדות כהרי געש או מערות לבה, אבני בזלת כבדות לצד אבני טוף קלות, ועוד סוגים שונים של מסלע שעליהם ניתן לראות את צורת הזרימה של הלבה. פני הקרקע נראים כפני הקרקע של הירח, ובעבר ביקרו במקום כל האסטרונאוטים שיצאו למשימת אפולו 14. הם הגיעו כדי ללמוד גיאולוגיה ואיך לאסוף אבנים מהירח.
בבוקר שלמחרת הופתענו לגלות שבמהלך הלילה נערם שלג, החניון הפך לבן והקרוואן נתמלא שלג (על הגג ועל מכסה המנוע). אנחנו מיהרנו לצאת אחרי שמפלסת השלג פינתה את ערימות השלג בחניון. נסענו לעבר הפארק הלאומי מגדל השטן במדינת וויומינג. הכביש המושלג הפך את הקרוואן למטונף מבוץ, וזקיקי קרח ונטיפי קרח התגבשו על כל חלקי המתכת במהלך הנסיעה.
גם הפארק הלאומי מגדל השטן נתמלא בשלג. השבילים, העצים והסלעים היו מושלגים ולבנים. המגדל הוא סלע עצום המזדקר מן האדמה, בגוונים אפור וירוק, ומתנשא לגובה 260 מטרים. נראה כמשהו מעולם אחר, לא שייך. מדענים סבורים כי הוא התרומם בגלל פעילות געשית כתוצאה מתזוזה של לוחות טקטוניים.
המגדל בנוי ממשושי סלע גבוהים שצורתם דומה למשושים שבבריכת המשושים בארץ, ובחריצים שבין המשושים אפשר לטפס בעזרת חבלים ויתדות לראש המגדל. אנחנו לא טיפסנו, אבל הריינג'ר במרכז המבקרים סיפר שהמטפס הצעיר ביותר שהצליח להגיע לראש מגדל השטן היה בן שש בלבד (!). הילידים החיים במקום קראו למגדל "בקתת הדובים", כי כל כך הרבה דובים חיו שם. הם האמינו שהוא הונח שם על ידי הרוח הגדולה מסיבה מיוחדת, ולא סתם היה שונה מהסלעים האחרים, גבוה באוויר, במקום להיות על הקרקע. האגדה מספרת שהחריצים בהר נוצרו על ידי דוב ענק, שטפריו החדים חרצו חריצים בסלע. הסלע נחשב קדוש ל-20 שבטים שונים החיים באזור. דובים אומנם לא ראינו, אך הצלחנו למצוא מאות מרמיטות נובחניות, מין סנאי קרקע החי במחילות מקושרות. הם יושבים על רגליהם האחוריות, ממש נובחים ואפילו מכשכשים בזנב.
בפרק הבא נספר על הנשיאים החצובים על ההר, וסקי בהרי הרוקי האמריקאיים בקולורדו.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עם עינב ברזני".
