השמש החלה לשקוע מעבר להרים המושלגים בדרום צ'ילה, כשאופל סרור (22), בלוגרית טיולים אנרגטית מחיפה, מתחילה להבין שמשהו לא טוב קורה. הטלפון שלה היה ללא סוללה, השביל המסומן נעלם והיא אבודה. "זה היה המצב הכי קרוב למוות שחוויתי", היא משחזרת בשיחה עם ynet. "אתה בא לרדת - יש צוק שחור. מנסה לרדת ממקום אחר - גם צוק. אתה הולך הלוך ושוב, מחפש את הדרך והשקיעה יורדת, ואז פתאום אתה מבין שאתה באמת תקוע".
אופל במערת הקרח הנסתרת
(צילום: באדיבות אופל סרור)
דרמת ההישרדות המלחיצה של התרמילאית הצעירה התחילה כמו עוד יום שגרתי בטיול הגדול שאחרי הצבא. היא וחבר נוסף יצאו לטיול רגלי באזור לא מסומן בפארק הלאומי קונגיו בצ'ילה, והחליטו לסטות מהשביל הראשי כדי לחפש מערת קרח נסתרת ששמעו עליה ממטיילים אחרים. "היינו כבר ממש גבוה בהר אחרי הביקור במערה, וכשניסינו לחזור פשוט איבדנו את הדרך", היא מספרת. "הכי מפחיד היה שאתה לא מבין בכלל מאיפה באת. אתה בטוח שעלית ממקום מסוים, אבל כשאתה בא לרדת אתה מגלה שזה בכלל צוק שאפשר להתגלגל ממנו לתהום".
לאט-לאט האור נעלם, הלחץ מתגבר והפחד משתק. בזמן הקצר שנותר עד החושך המוחלט, תושייה ומחשבה צלולה היו הבסיס להישרדות. "לחבר שהיה איתי נשארה קצת סוללה", היא משחזרת. "הוא צילם בדרך כמה תמונות של הנוף, אז התחלנו לנסות לשחזר לפיהן מאיפה הגענו. הסתכלנו ואמרנו: 'אוקיי, המפל היה מצד שמאל, אז עכשיו הוא צריך להיות מצד ימין'. זה היה ממש מצב הישרדות".
ואז הגיע רגע ההצלה. "פתאום מצאנו רוג'ומים - ערימות אבנים שמסמנות שביל. ואני זוכרת שפשוט הסתכלתי על האבנים האלה וצחקתי מאושר. ואז כבר ירד חושך מוחלט, ופתאום הופיע ירח מלא שהאיר לנו את הדרך למטה. בלי הירח הזה אני באמת לא יודעת איך היינו יורדים".
זה היה עלול להסתיים אחרת
(צילום: באדיבות אופל סרור)
מערת הקרח הנסתרת
(צילום: באדיבות אופל סרור)
אופל אמנם רק בת 22, אבל העולם הגדול כבר מזמן הפך לבית השני שלה. עוד לפני הצבא היא הספיקה לטייל לבד בארצות הברית ובדרום-מזרח אסיה, והיום היא כבר ארבעה חודשים חורשת את דרום אמריקה - ישנה באוהלים רטובים, נוסעת בטרמפים עם נהגי משאיות ומחפשת מסלולים רחוקים מ"שביל החומוס" הישראלי. "יש אנשים שטיולים זה מה שעושה להם את זה", היא צוחקת. "ככל שאתה מטייל יותר, אתה מבין שאתה מכיר פחות ופחות, וכמה עוד בא לך לראות מהעולם. אין לי מדינות שאני אומרת 'אני אשמור לגיל 40'. אני לא שומרת דברים לאחרי. כל מה שאני יכולה לעשות עכשיו - אני עושה".
כמה רגעים לפני שהלכה לאיבוד בפארק קונגיו, אופל הגשימה חלום וזכתה להיכנס למערת קרח מסתורית בלב הקרחון. "זה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים", היא מספרת. "יש שם אור כחול מטורף שנכנס פנימה, מפלים בתוך הקרחון, חללים ענקיים וחורים שהופכים למפלים. העיניים לא קולטות שזה אמיתי"
האהבה של אופל לטיולים התחילה הרבה לפני ההצלחה באינסטגרם. "כילדה הייתי טסה לתחרויות אופניים בחו"ל, ומצאתי את עצמי לבד במדינות אחרות כבר מגיל צעיר. הספורט התחרותי מאוד בנה לי עצמאות". בהמשך, תוך כדי טיולים, היא גילתה גם את עולם התוכן והצילום. "מצאתי את עצמי מתעדת בלי סוף", היא מספרת. "ואז שאלתי את עצמי למה אני מצלמת כל כך הרבה. הרגשתי שיש משהו גדול יותר שאני רוצה לעשות עם כל מה שאני חווה".
כך נולד עמוד הטיולים המסקרן שלה, המשלב טבילה בלגונות קפואות, טרקים קיצוניים ורגעים פחות זוהרים - כמו לילות קשוחים שבהם הגשם מכה באוהל במשך שעות. "יש רגעים שאתה קם בבוקר וכל הציוד רטוב", היא צוחקת. "הבגדים לא מתייבשים, קר בלילה, ואתה אומר לעצמך: למה אני עושה את זה בכלל". אבל אז מגיע הבוקר, ויום חדש של הרפתקאות בצד השני של העולם מתחיל. "אני רואה את הנוף מהאוהל, והעיניים לא קולטות שזה אמיתי", היא צוחקת.
אופל, חוצה את דרום אמריקה מלגונה ללגונה
(צילום: באדיבות אופל סרור)
פארק קונגיו נחשב לאחד מאתרי הטבע המרשימים והפראיים ביותר בדרום צ'ילה. הפארק, שנמצא באזור אראוקניה למרגלות הר הגעש הפעיל ליימה, משלב יערות עתיקים, אגמים קפואים, שדות לבה שחורים ונופים דרמטיים שנראים לעיתים כמו כוכב אחר. בשנים האחרונות הפך המקום ליעד אהוב במיוחד על מטיילי טרקים והרפתקנים שמחפשים מסלולים פחות מתוירים, מערות קרח נסתרות ותצפיות עוצרות נשימה על הרי האנדים והקרחונים של דרום צ'ילה.
כמה רגעים לפני שהלכה לאיבוד בפארק קונגיו, אופל הגשימה חלום וזכתה להיכנס למערת קרח מסתורית בלב הקרחון. "זה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים", היא מספרת. "יש שם אור כחול מטורף שנכנס פנימה, מפלים בתוך הקרחון, חללים ענקיים וחורים שהופכים למפלים. העיניים לא קולטות שזה אמיתי". לדבריה, אי אפשר לזהות את מערת הקרח הקסומה מהשביל המסומן. "אתה לא יודע שהיא קיימת עד שאתה ממש מגיע לפתח שלה. ופתאום אתה הולך בתוך הקרחון במשך עשרים דקות, וכל כמה מטרים זה נהיה עוד יותר יפה".
עם הדגל על הר געש בצ'ילה
(צילום: באדיבות אופל סרור)
אם צריך להגדיר את הצעירה הישראלית בכמה מילים, "חובבת טבילות במים קפואים" היא הגדרה מדויקת. "כל לגונה קפואה שאני מגיעה אליה בטרק - אני נכנסת", היא צוחקת. וזה התחיל בכלל בטיולים בישראל. "נכנסתי בחורף לבניאס ולנחלים הכי קרים בארץ, ואז הבנתי שזה עושה לי תחושה מטורפת בגוף".
לדבריה, הרגע הראשון בתוך המים תמיד קשה. "הדופק שלך עולה בטירוף, אז או שאתה ישר בורח, או שאתה נשאר ומתחיל לנשום. ואז, אחרי כמה דקות, אתה פתאום נרגע בתוך הקור". התחושה שאחרי, היא מזהירה, ממכרת. "אתה יוצא מהמים וכל הגוף מרגיש חי. יש אופוריה מטורפת. באמת כמו סמים. קראתי גם מחקרים על זה - הגוף מוצף דופמין".
בבית בחיפה כבר למדו לחיות עם השיגעון שלה. "אבא שלי הכי מפרגן בעולם", היא צוחקת. "הוא בעצמו מאוד אקסטרימי, אוהב טרקים ואתגרים, והוא כל הזמן רוצה בשבילי עוד יעד. אמא שלי הפוכה לגמרי. כל פעם שאין לי קליטה היא נלחצת. כל שיחת טלפון נגמרת ב'נו, אז מתי את חוזרת לארץ?'".
אבל לצד הנופים וההרפתקאות של המוצ'ילרים בדרום אמריקה, יש גם רגעים לא נעימים - במיוחד בתקופה הנוכחית. "יש שתיקה כזאת ברגע שאני אומרת שאני מישראל", היא נאנחת. "לפעמים אני כבר מעדיפה לא להגיד שאני ישראלית כדי לא להיכנס לאי-נעימות".
לדבריה, בדרום צ'ילה מורגש מאוד השילוב בין זעם אותנטי ומוצדק על שריפות שישראלים רשלנים גרמו בעבר בפארקים הלאומיים לבין האווירה הפוליטית הפרו־פלסטינית. "בכניסה לפארקים מזהירים אותי ישר להימנע מהדלקת אש - ואחרי שהם שומעים שאני מישראל, יש מבטים כאלה של חשד".
אותו מתח פוליטי עשוי לצוץ בהפתעה במהלך הטיול - בכל שעה ביום. כך למשל, באחד המקרים, נהג משאית שאסף אותה בגבול בין ארגנטינה לצ'ילה הציג את עצמו כפלסטיני. אופל מספרת: "הוא אמר לי שאבא שלו מלבנון ושאל אותי אם אני 'לב טוב או לב רע'. במשך שעתיים פשוט עשיתי הסברה על ישראל בספרדית". הספרדית, אגב, כבר הפכה כמעט לשפה שנייה עבורה. "אני מדברת כל היום עם מקומיים, ויש מצבים שאני שוכחת אנגלית, כל מילה חדשה שאני לומדת אני ישר כותבת בפתקים בטלפון".
אופל מתייחסת בכנות לדאגה שלי מהנסיעות התכופות שלה בטרמפים - לעיתים גם בדרכים מבודדות לחלוטין. "אני אישה, ברור שזה מפחיד לפעמים", היא מחייכת. "אני מקבלת הערות, אני מרגישה את זה, אבל אני לא מוכנה לתת לזה להגביל אותי". ויש לה גם דוגמה לא נעימה במיוחד: באחד הלילות בברזיל, נהג מונית שהסיע אותה התחיל להעיר הערות מטרידות. "הוא אמר לי שאולי הוא בכלל לא יוריד אותי ביעד שלי, פשוט נהייתי קרה, הפסקתי לדבר איתו ורק רציתי לסיים את הסיטואציה". ועדיין, היא לא מתכוונת לעצור. "כשאתה מגיע למצבים אמיתיים של קושי או פחד, אתה פתאום מבין כמה הבעיות הרגילות שלנו בחיים הן לא באמת בעיות, זה מכניס הכול לפרופורציות".
תופסת טרמפים
(צילום: באדיבות אופל סרור)
במהלך הטיול בארץ האש, אופל הכירה צעיר צ'יליאני שעודד אותה לצאת מ"שביל החומוס" הישראלי. השניים נפגשו במהלך טרק הטורס דל פיינה בפטגוניה - אחד המסלולים המפורסמים בדרום אמריקה. "יצאתי לטרק עם חום של 40 מעלות, הייתה סופה, לקחתי טרמפים ולא ידעתי בכלל איך אני אשרוד את היום הראשון". ולאדי הצ'יליאני עזר לה להגיע בבטחה למחנה הראשון של הטרק, ומשם הקשר ביניהם התפתח במהירות. "הוא בכלל עבד באחד המחנות לאורך המסלול, אבל לקח ימי חופש כדי להמשיך לטייל איתי". בהמשך הוא הזמין אותה לטייל באזור שבו הוא גר, סמוך לעיירה פוקון בדרום צ'ילה. "הוא אמר לי: 'יש פה הרבה מעבר למה שכל הישראלים מכירים' - וזה באמת מה שקרה".
מבחינתה, הטיול עם הבחור הצ'יליאני שינה לגמרי את הדרך שבה היא חווה את דרום אמריקה. "כשאתה מטייל עם מקומיים, אתה רואה הכול אחרת", היא אומרת. "פתאום אתה לא רק עובר בין אטרקציות - אתה רואה איך אנשים באמת חיים, מגיע למקומות שלא מופיעים בשום מדריך ואוכל במקומות שלא היית מגיע אליהם לבד. יש הרבה כיף ב'שביל החומוס', בישראלים ובצחוקים, אבל כשאתה יוצא ממנו, פתאום כל נוף מקבל יותר משמעות".
ובזמן שרבים מבני גילה כבר חושבים על עבודה מסודרת או דירה, אופל, בעלת רישיון ליאכטה, מתכננת לחצות את האוקיינוס השקט. "החלום שלי הוא להגיע בסירה לניו זילנד", היא אומרת. "אני פשוט רוצה להמשיך לראות עולם כל עוד אני יכולה".
