אחרי שירות מילואים ארוך, נטע נאור (24) וניב פנחס (24), זוג צעיר מבת חפר, קנו כרטיסי טיסה בכיוון אחד לאוסטרליה. בלי תאריך חזרה. שנה וחצי אחר כך, מהצד השני של העולם, הם מספרים בשיחה עם ynet איך הפכה ההחלטה הספונטנית למסע חיים. "אמרנו – ננסה, נחווה, נראה עולם".
מאחורי ההחלטה ההרפתקנית מסתתר סיפור משפחתי. "זה היה החלום שלי מגיל מאוד מאוד קטן", אומרת נטע. "אבא שלי טייל באוסטרליה לפני 30 שנה, והוא כל הזמן סיפר לי עליה – על החיות ועל מה שהוא ראה. זה פשוט נכנס לי לראש, וידעתי שאני אגיע לשם". ניב מוסיף: "היא אמרה שזה מה שהיא רוצה לעשות, ואני אמרתי – אין לי תוכניות, אני בא איתך. זורם".
"בהתחלה לא האמנתי שאני אהיה פה יותר מחצי שנה", מודה נטע. "אמרתי – אבא שלי היה פה חצי שנה, כמה כבר יש לראות. אבל לאט לאט אתה מטייל, וזה הופך לשגרה. וכיף לך בשגרה הזאת. ואז פתאום זה שנה וחצי". אבל כדי להישאר באוסטרליה ולהמשיך לטייל יותר משנה ברציפות – צריך לעבוד, קשה. "יש לנו ויזת עבודה-חופשה", היא מסבירה. "היא לשנה, ואם רוצים להאריך – צריך לעבוד בעבודות מועדפות: חקלאות, אזורים מרוחקים, דברים שאוסטרלים פחות רוצים לעשות".
העבודה המועדפת האוסטרלית הראשונה לקחה אותם לחוות אננס מרוחקת בצפון אוסטרליה. "קמנו כל יום ב־6:30 בבוקר", נטע מספרת על חודש אחד – אינטנסיבי במיוחד. "ב־8:00 מתחילים לקטוף עד 16:00. כל יום". ניב מתאר את השגרה: "הבוס היה מגיע עם טרקטור, מחליט איזו חלקה קוטפים ואיזה גודל אננס. יש זנים שונים, גדלים שונים – והוא קובע. ואז אומר: זה מה שקוטפים היום. וזהו, בהצלחה".
קשה להאמין שהזוג הצעיר היה מוכן לעמול כך, אבל באוסטרליה הרחוקה משלמים כסף טוב, ומדובר ב-work away – עבודת כפיים בזמן טיול תרמילים, חלק בלתי נפרד מכל טיול מכובד אחרי צבא – והם היו שם לבד. "אנחנו היינו העובדים היחידים בחווה ענקית", ניב מדגיש, ומוסיף כי הבדידות הפכה לחלק מהחוויה, והרומנטיקה נגמרה מהר מאוד. "היינו פצועים מכף רגל ועד ראש", הוא צוחק.
"הבוס דרש מאיתנו הרבה. יש הפסקה אחת ביום, חצי שעה בערך. מעבר לזה – עובדים. כי האננסים כבר בשלים, והוא לא יכול לוותר עליהם. זו לא עבודה שהייתי רצה לעשות בישראל, אבל פה זה חלק מהדרך"
"הפרי מאוד כבד ומלא קוצים", נטע מדגישה את הקושי הפיזי. "היו לי שריטות בכל הגוף. לבשנו מכנס ארוך, חולצה ארוכה, כפפות – הכול. ובסוף נחתכים". ועבודת החלוצים לא נעצרת. "המזג אוויר פה משתנה כל הזמן – גם אם יורד גשם, גם אם יש שמש – קוטפים בלי להפסיק". והלחץ קבוע: "הבוס דרש מאיתנו הרבה. יש הפסקה אחת ביום, חצי שעה בערך. מעבר לזה – עובדים. כי האננסים כבר בשלים, והוא לא יכול לוותר עליהם".
ומה קורה כשנגמרת העבודה? "ישנו באוהל על הגג של הרכב", מספרת נטע. והאוכל – בסיסי. "בישלנו הרבה במחבת: אורז, בשר, אוכל פשוט. ביום חופש היינו מכינים כמות גדולה – אורז, פסטה, פרגיות – שמים בקופסאות, ובצהריים מחממים ואוכלים". והמקלחת? לא בדיוק פרטית. "הוא לא סיפק מגורים", ניב נאנח, נזכר בבוס הקשוח. "אז היינו ישנים בשטח שלו – ומתקלחים אצלו בבית. גם שוטפים כלים אצלו. ממש חיים איתו". נטע מוסיפה: "זו לא עבודה שהייתי רצה לעשות בישראל, אבל פה זה חלק מהדרך". ויש גם תובנה: "פעם ראשונה שהרגשנו מה חקלאים בארץ מרגישים", היא אומרת.
אחרי חוות האננס המשיכו צפונה – למלון דרכים מרוחק. "זה היה סוף העולם", אומרת נטע. "אבל המקום הכי טוב שיש". שם הקצב רק עלה. "עבדנו בבוקר ובערב", מספר ניב. "בין 8 ל-11 שעות ביום. לפעמים 6–7 ימים בשבוע, והיו שבועות בלי יום חופש בכלל". נטע: "להיות חדרנית זו עבודה מתישה – כל הזמן על הרגליים. לנקות אחרי אנשים, כל יום את אותו חדר. זה שוחק".
ואילו ניב מצא את עצמו רחוק מהחדרים. "אני הייתי 'הנדימן'", הוא צוחק. "יותר מסתובב בשטח של המקום: נוסע על משאית, זורק את הזבל ומטפל בדברים שקשורים לתפעול". בערב שניהם עבדו יחד במסעדה המקומית. מאמץ גדול – אבל התגמול הכלכלי משמעותי. "עשינו 24 אלף שקל בחודש – והוצאות כמעט אפס", ניב מסביר. "הרווחנו שכר מינימום אוסטרלי – בערך 60 שקל לשעה", נטע מספרת. "אבל עבדנו הרבה שעות, וביחד עשינו בערך 24 אלף שקל נטו בחודש. הוצאנו בערך 800 שקל", היא אומרת. "וקיבלנו מגורים, מטבח, לפעמים גם אוכל". והכי חשוב – הארכת הוויזה והמשך הטיול בשנה נוספת.
אחרי חודשים של עמל פיזי, הזוג חזר לטייל בדרכים המאובקות של אוסטרליה. אחד השיאים הגדולים היה מסלול השטח המפורסם בצפון־מערב אוסטרליה – Gibb River Road, בלב אזור קימברלי הפראי. "זו נסיעה בדרך עפר של 700 קילומטר", מספר ניב. "שטח, לא כביש. אין קליטה. יש אולי שתי תחנות דלק באמצע, וזהו. אם קורה לך משהו – אתה לבד".
נטע משלימה את התמונה: "אינסוף טבע. מפלים, חציית קניונים ונחלים, בריכות". והם לא יצאו לזה סולו. "חייבים רכב ארבע על ארבע, וחייבים לא להיות לבד. אנחנו יצאנו עם זוג חברים". והכי חשוב – בלי לחץ. "אמרנו לעצמנו: אין זמן. אין דד־ליין. עוצרים איפה שרוצים, מתי שרוצים, ופשוט חיים את הדרך". הכול מתנקז לרכב שטח שהפך לבית. "קנינו טויוטה לנד קרוזר 4X4", מספר ניב. "בערך 30 אלף שקל, עם אוהל גג, ויש מקרר, מגירות, ציוד מטבח, סוללה נוספת, שני מיכלי דלק. אפשר לחיות בלי תשתיות". הוא גאה: "הרכב הזה הוא הבית שלנו, ואם לא נטפל בו – הוא יבגוד בנו".
המטיילים הצעירים מלאים בסופרלטיבים לגן העדן האוסטרלי הפראי, עם תצפיות מקרוב על להקות קנגורו מקפצות, נחשים ארסיים וציפורים בכל הצבעים. אבל הרגע הכי קיצוני הגיע דווקא מתחת לאדמה. "אתה נכנס למערה חשוכה מאוד – ורואה עיניים במים", נטע מתארת את אחד מרגעי השיא. "אתה נכנס עם פנס ראש לשחות בבריכה שבתוך המערה, ואתה יודע שיש שם תנינים. זה מפחיד. זו חיה גדולה. אבל אומרים לך שאלה תנינים של מים מתוקים – קטנים יותר, ולא מסוכנים לבני אדם". חשוב להדגיש: בצפון אוסטרליה לא נכנסים למים, ויש שלטי אזהרה בכל מקום. אלה היו תנינים מסוג אחר לגמרי. "מדי פעם אתה רואה עין מבצבצת מתוך המים", ממשיך ניב. "ואתה שוחה. מים קרים, נעימים, כי חם בחוץ – ואתה בתוך זה עם התנינים, ואנחנו מחזיקים ידיים. וכל רגע מישהו אומר: 'משהו נגע בי, משהו נגע בי'". נטע: "אבל זה לא באמת. זה פשוט הראש שלך. זו חוויה לא נורמלית".
"כדי להגיע למפל אחד", נטע מתלהבת, "היינו צריכים ללכת שעה ואז לעבור נהר". הפתרון המקומי נשמע כמו סרט הרפתקאות. "יש גיגיות. אתה מתפשט, שם את כל הדברים – טלפון, נעליים, אוכל – בתוך הגיגית. ואז שוחה ודוחף אותה לצד השני". ברגע שמגיעים לגדה השנייה: "מתלבשים, לוקחים את הציוד, וממשיכים כאילו כלום".
"האוסטרלים תמיד מחייכים", אומר ניב. "שואלים לשלומך, מתעניינים, רוצים לעזור". אבל יש גם תופעה אחת שתפסה אותם לא מוכנים. "הם יושבים עם בירה – ומסתכלים קדימה שעות", הוא משתף. "בלי טלפון, בלי טלוויזיה. פשוט יושבים ומסתכלים קדימה". נטע: "אנחנו כל הזמן צוחקים על זה. 'מה עשית היום?' – 'ישבתי ושתיתי בירה'. זאת התרבות, והם אוהבים את זה".
כישראלים הם חוו קבלה – אבל גם רגעים קשים. "האוסטרלים המבוגרים מאוד אוהבים אותנו", אומרת נטע. "שואלים על הצבא, על המצב, ואנחנו מרגישים בטוחים פה". אבל אז הגיע רגע אחר. "ישבנו במלבורן, עשינו פק"ל קפה בחוף", נטע נאנחת. "מישהו שמע אותנו מדברים עברית". התגובה הייתה מיידית. "הוא שאל אם אנחנו יהודים, ואמרנו כן. ואז הוא ירק על הרצפה ואמר 'איכ' והלך. היה לו מבט של שנאה". מאז הם פיתחו מנגנון הגנה: "אנחנו אומרים שאנחנו מספרד", היא אומרת. "אבל אז מישהו התחיל לדבר איתנו ספרדית – ולא הבנו כלום".
אבל האתגר האמיתי לא היה בחוץ – אלא בזוגיות, בתנאים הקשוחים של השטח. "לא גרנו יחד לפני זה", נטע מספרת, אף שהם ביחד כבר שמונה שנים. "ופתאום שנה וחצי בתוך רכב. זה לא דירה – זה הרבה יותר אינטימי. זה סופר-מאתגר להיות 24/7 עם מישהו בתוך רכב". ניב מודה: "בהתחלה פחדנו אם זה יעבוד". המציאות מורכבת: "יש שתיקות. יש ריבים. אבל זה חלק מזוגיות אמיתית".
