את המסע שלנו מקליפורניה ואורגון המשכנו מזרחה אל הר ראשמור בדקוטה הדרומית. ארבעת הנשיאים שדמותם חצובה על ההר הם ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט, ואברהם לינקולן שהיה הנשיא בזמן מלחמת האזרחים. בסמוך להר יש מרכז מבקרים שבו צפינו בסרט עם הסבר על תהליך החציבה והפיסול בסלע הגרניט הקשה. פיסול ההר נעשה באמצעות דגם קטן פי עשרה. על הדגם הונח מנוף קטן וחוט עם משקולת לסימון, ועל ההר הונח מנוף גדול עם חוט ומשקולת סימון (גדול פי עשרה). בכל פעם שהזיזו את המנוף והחוט על הדגם, עשו אותו דבר גם על ההר, וכך הצליחו להעתיק באופן מדויק את הדגם להר. היום יש שיטות פשוטות יותר, אך לפני 100 שנה זו הייתה שיטה חכמה ומקורית.
בפרקים הקודמים:
דיונות ועצי ענק: המסע נמשך
הפרידה מאלסקה
כמה עולה לטייל בקרוואן עם 3 ילדים?
לכל הכתבות מהמסע של משפחת ברזני - הקליקו
הפרויקט נוצר במטרה לעודד הגעת תיירים לאזור. לרשות הפסל, גאטסון בורגלם, עמדו 400 פועלים למשימה. חלקים מההר פוצצו באמצעות דינמיט, ועד היום האבנים שנשארו מהפיצוצים נמצאות תחת ראשי הנשיאים שגובהו של כל אחד מהם הוא כ-18 מטרים. דגלי כל מדינות ארצות הברית מתנוססים בשדרה המרכזית המובילה להר, כמו גם זמן הצטרפותה של כל מדינה לברית. בפועל זהו מבנה מגלומני אדיר שמנציח פטריוטיות אמריקנית. אגב, אף אחד מהנשיאים לא זכה לראות את פניו חצובים על ההר.
בקרבת ההר שוכנת העיר ראפיד סיטי - יש בה פארק מים ובית קולנוע "של פעם" בן 100 שנה. צפינו שם בסרט וחלקנו עם הילדים חוויות מהעבר הרחוק על אודות בתי הקולנוע בילדותנו. מסע שכזה זו הזדמנות נהדרת לחלוק חוויות. בזמן הנסיעות ובארוחת הערב אנחנו מספרים ומשתפים בסיפורי ילדות, ומגלים המון דברים על עצמנו כזוג וכמובן כמשפחה. בלוח הזמנים הצפוף בארץ היה קשה למצוא זמן איכות שכזה.
הרי הרוקי לא רק בקנדה
מדרום דקוטה, ירדנו דרומה דרך וויומינג למדינת קולורדו. לפתע בזמן נהיגה בכביש המהיר התפרצו התראות לשני הטלפונים - רוחות עזות על הכביש המהיר. הקרוואן הוא מן קופסא ענקית שאף אחד לא טרח לעצב אווירודינמית, ומשבי הרוח טלטלו אותו בפרעות מצד לצד. סמוך לאזור מיוער, עצרנו לשעה ארוכה, הילדים נרדמו, מצאנו מקום מותר ללינת לילה עם הקרוואן בשטח, והתארגנו לצפייה בליקוי ירח שהתרחש באותו לילה קצת אחרי חצות. הטמפרטורה שצנחה מתחת לאפס הזכירה לנו שהגיע הזמן להאיץ דרומה. ומצד שני, למה למהר? יש יתרונות לשלג.
בחלקה המרכזי של קולורדו נמצא הפארק הלאומי של הרי הרוקי האמריקניים. האגמים קפאו, חלק מהדרכים נסגרו, ובכל זאת העזנו לטייל על שבילי הקרח, סביב האגמים הקפואים (Sprout Lake, Bear Lake). אורך כל אחד מהמסלולים סביב האגם הוא שלושה קילומטרים. הילדים מיומנים בטיולים רגליים קצרים, אך השבילים מלאי השלג, ובחלקם גם עם קטעי קרח, היו מאתגרים עבורם ועבורנו. לצד האגמים הקפואים, פגשנו כבשי הרים ואיילים. אפילו זרקנו אבנים וגושי קרח למי האגמים הקפואים, למדנו על מקדם חיכוך, וראינו כיצד אבנים וגושי קרח מחליקים מבלי לעצור, כמעט ללא חיכוך, על שכבת הקרח המכסה את האגם. האגמים עמוקים, תחת הקרח ממשיכים לשחות דגים, ואפשר לראות אותם בחלק מהמקומות. הכביש החוצה את השמורה שנקרא Ridge Trail היה פתוח בחלקו, נסענו מהאגמים 7 מייל נוספים על הכביש לתוך השמורה, שאר הכביש נסגר בעונה זו של השנה.
הום סקול או סקי סקול?
מהפארק הלאומי המשכנו למרכז לכיוון דנוור. עצרנו בעיירות בולדר ואורורה שם החלקנו על הקרח בארנה (שבה מתקיימים טורנירים של הוקי קרח). לא אתיימר לומר שהחלקתי, אבל נראה שלמדתי "ללכת" על הקרח, לילדים זה היה פשוט יותר. ארנה של החלקה על הקרח זה נחמד, אבל זה לא הדבר האמיתי. הרי קולורדו – זה סקי, יש 25 אתרי סקי במדינה הגבוהה הזו, אותה חוצים הרי הרוקי האמריקניים. המשכנו לעיירה בשם פריסקו בקרבתה נפתחו כבר אתרי הסקי בחודש נובמבר (רוב האתרים נפתחים רק בדצמבר).
אז איך גולשים סקי מקרוואן? לא ממש פשוט, בלילה הראשון היה מינוס 11 מעלות, בכל זאת שרדנו (בזכות החימום), שכרנו ציוד, ויצאנו לגלוש במורדות האתר Keystone. אומנם רוב האתרים עדיין לא נפתחו, אך באלה הפתוחים ישנם מסלולים טובים ומספיק שלג לגלישה.
למחרת התעוררנו שוב לבוקר מושלג ונסענו לאתר אחר בשם ברקנרידג'. הדר ליוותה את מיתר ומנור שכבר התחילו לרדת בעצמם במתחם לילדים. חלק ממסלולי הגלישה היו ארוכים מחמישה קילומטרים. זו הייתה ממש חופשת סקי בהפתעה לפני שהגיע החורף. חשבנו להשאיר את הקרוואן באחד החניונים, ולמצוא מלון בקרבת אתרי הסקי. ללון בקרוואן בחורף זה מאתגר, במהלך הלילה קר וצינורות הניקוז של המים קופאים.
יהודים טובים באמצע הדרך
חבר מישראל שזיהה ברשתות החברתיות שאנו גולשים בקולורדו, הציע שניסע לבקר זוג חברים יהודים שמתגוררים בעיירה שנקראת גרנד ג'אנקשיין בסמוך לפארק קולורדו מונומנט. היינו זקוקים ליום חופש, אנחנו ספונטניים ושמחנו על ההצעה. אחר שעתיים נסיעה, דרך עיירת הסקי אספן על תוואי הקולורדו ריבר, הגענו לגרנד ג'אנקשיין ופגשנו את ג'יל וג'ו, יהודים דוברי אנגלית ששמחו לפגוש משפחה מישראל.
ג'ו תרם לכפר הנוער מוסינזון בעיר מגורינו הוד השרון. הם חובבי בעלי חיים, יש להם שלושה כלבים וחתולה, ואף חוות סוסים קטנה. זכינו בהרגשה של בית, הקטנים שיחקו בלגו וקוביות ונופר ניגנה באורגן. לארוחת צהריים קיבלנו פיתות, חומוס, טחינה ואפילו במבה לקינוח. נשארנו לערב, וגם הילדים קיבלו הזדמנות לג'קוזי בועות מפנק. ישנו בחצר שלהם בקרוואן, וחוברנו לחשמל, אחרי שכיבסנו שק בגדים ענקי, נפרדנו לשלום. מדהים למצוא חברים באמצע הדרך.
מגראנד ג'נקשיין המשכנו לפארק מצוקים אדירים שנקרא קולורדו מונומנט. ביקרנו במוזיאון דינוזאורים, וקפצנו לפארק הלאומי המדהים ארצ'ס ביוטה, כיוון שלדעתנו הוא היפה ביותר במדינה הזו (יש שם רבים ויפים, והיינו בכולם בטיול אחר) זהו פארק קשתות טבעיות מדהים. טיילנו בו במשך שלושה ימים, עצרנו בנקודות תצפית רבות, ויצאנו למסלול טיול בעליה, לקשת העדינה. אחת מ 200 קשתות אבן בפארק הזה, והעזנו אף לעמוד תחתיה .בלילות נשארנו ללון בחניון בתוך הפארק. הלילות קרים, למזלנו מותר להדליק מדורה, הבערנו אש וצלינו תפוחי אדמה.
נוף ילדותנו
מיוטה חזרנו לקולורדו, ונסענו לתצפית בפארק הלאומי הקניון השחור של הגניסון. הנקיק העמוק "נוצר" לפני מיליוני שנים על ידי נהר הגניסון. בפארק כ-22 קילומטרים מנהר הקולורדו החוצה אותו ומצטלב עם נהר הגניסון. הקניון הצר והתלול נקרא "הקניון שחור" כיוון שהוא שרוי בצל רוב הזמן ולכן נדמה כאילו צבע קירותיו שחור. פארק לאומי נוסף באזור נקרא "מסה ורדה", הדרך לפארק במעברי הרים קפואים, אגמים, נהרות, ומפלים קפואים. מסה ורדה, זהו מקום נישא על הר, בו התגוררו פלאו אינדיאנים. נוודים שהגיעו לאזור עקבו אחרי עדרי חיות הציד הגדולות וחנו ליד נהרות ונחלים.
לפני כ-600 שנים, השבטים המודרניים יותר קבעו את מושבם בהר, המקום ידוע בעיקר הודות למספר הגדול של מגורים בצוקים שנשמרו היטב, בתים שנבנו בקירות הקניון בגומחות, או מתחת לגושי סלעים תלויים. מבנים הכלולים בתוך הגומחות הללו בנויים בעיקר מגושים של אבן גיר, המחוברים יחד בטיט ומטויחים לסלע באותו חומר. החוקרים הספרדים קראו לאתר "מסה ורדה" (הר שולחן ירוק).
ממסה ורדה המשכנו לפארק הדיונות הלאומי, רחב הידיים שנקרא גרייט סנדס. בו הדיונה הגבוהה בצפון אמריקה. 240 מטר גובהה. הרי החול מתגמדים לצד הרים נישאים ומושלגים, מהם גם מגיעה הרוח המעצבת את החולית. זהו אתר מדהים, עצום, יפהפה לצילום, טיפסתי לפסגה הגבוהה ביותר, וחזרתי עם הררי חול בנעליים, וגעגועים למשחקי ילדות בדיונה באשדוד. בגובה 240 מטרים, כשתחתיי רק חול וחול, לבד על הפסגה, במדבר הגבוה, רצתי במורד החולית התלולה, רגליי שקעו עד כדי 40 ס"מ בחול, הקולות והתחושה ברגליים, החזירו אותי 40 שנה לאחור, לאותה דיונה באשדוד, שגובהה 35 מטרים, לעצי השקמים ואגמי מי התהום בחולות ניצנים. הלוואי ונצליח לשמור על חלקות הטבע שעיצבו את נוף ילדותנו.
בפרק הבא "יוסטון הייתה לנו בעיה" וגם למה נזכרנו בסוכנים סקאלי ומאלדר מתיקים באפילה.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עם עינב ברזני".
