הסיפור של איתמר בן-חור ותומר פרידמן, שני חברים טובים בני 21 מהרצליה, לא היה אמור להיות שונה מהותית מהסיפור של אלפים רבים מבני גילם. אתם יודעים, המסלול הקבוע של שחרור מצה"ל ויציאה לטיול הגדול בנקודה מסוימת על הגלובוס שרחוקה לפחות 12 שעות טיסה מההורים, החברים והמציאות בישראל. הם אפילו לא היו ממש הרפתקניים או חובבי אקסטרים גדולים, בטח לא יותר מרוב המטיילים הישראלים שמגיעים לצ'ילה. אלא שהמשך הטיול שלהם, במעבה הג'ונגל הצ'יליאני, היה בהחלט משהו שרוב המטיילים לא חווים, תודה לאל.
עיתונות חופרת
פרק 50 - השבוע עם האמא שחטפה בחזרה את הבן שלה
41:15
באקטובר 1998 איתמר ותומר מגיעים ל"אזור האגמים" של צ'ילה. בעצם שרשרת של פארקים לאומיים המנוקדים ביערות, אגמים ונחלים, ומעליהם הר געש מושלג שעשן לבן מיתמר ממנו בקביעות. נכון, כמה וכמה מטיילים - כולל חמישה ישראלים - כבר איבדו את חייהם באזור הזה, אבל לרוב מדובר היה במטיילים שניסו להגיע אל פסגת הר הגעש, או יצאו לטראקים מורכבים ומסוכנים. לעומתם, שני החיילים המשוחררים מהרצליה בחרו במסע קצר בן ארבעה ימים באחד מהפארקים, שלא היה אמור להיות מאתגר או קשה במיוחד, ונחשב לסטנדרטי בקרב המטיילים הרבים באכסניה שממנה יצאו לדרך.
תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. די מהר אחרי שיצאו למסע, תומר ואיתמר גילו שהפארק המדובר בצ'ילה הוא בעצם יער גשם עבות וסבוך, מה שהפך אותו גם לדי חשוך. בתנאים כאלה, מספיק איבוד ריכוז של כמה דקות, כדי לאבד את השביל המתוכנן ולסטות לכיוונים אחרים. בדיעבד התברר שזה בדיוק מה שקרה להם. רק כעבור יומיים, כאשר פגשו פקח מקומי של הפארק, הבינו תומר ואיתמר שהם טעו בדרך. הפקח כיוון אותם לשביל המתאים, אבל אחרי פניה לא נכונה באחת ההסתעפויות, שוב טעו בדרך.
עיתונות חופרת - פרק 50
בשלב הזה ההליכה בסבך הפכה קשה ומאתגרת יותר ויותר. לכן, כשהגיעו לקרחת יער קטנה, החליטו השניים להקים אוהל ובעצם לחכות לחילוץ שבוודאי יגיע בהקדם. היו לא מעט תרמילאים ישראלים באכסניה שידעו על הטראק המתוכנן של תומר ואיתמר, וגם ההורים בארץ עודכנו מבעוד מועד על פרטי המסע, כך שדממת האלחוט בוודאי תייצר תוך כמה ימים פעמוני אזהרה, לא?
אז זהו, שלא כל כך. למעשה, יעברו 20 יום מהרגע שבו יצאו לדרך, ועד שיחלו באופן רשמי החיפושים אחרי שני הצעירים מישראל. במהלך הזמן הזה ניסו תומר ואיתמר לשרוד בג'ונגל הצ'יליאני כשלרשותם כמות אטריות ודייסה כלשהי - שאמורה היתה להספיק מקסימום ליום אחד. אז בהתחלה הם צמצמו עצמם לארוחה קטנטנה פעם ביומיים, ואחר כך רק כל ארבעה ימים, ובשלב מסוים לא יותר מפעם בשבוע. כשהמזון אזל לחלוטין ניסו אפילו לדוג דגים מהנחל הסמוך או לצוד לטאות, אבל ללא הצלחה. כמוצא אחרון, ואחרי שתומר הכריז שלדעתו נמלים ותולעים מכילים חלבון, בישלו השניים כמה כאלה על גזייה קטנה.
נחמה קטנה בכל זאת נמצאה בעובדה שבאזור זרמו מים בשפע, אז השניים הירבו לשתות כדי להילחם ברעב, אבל אחרי כשלושה שבועות המצב הפך קשה מנשוא. אם בימי ההמתנה הראשונים השניים עוד שוחחו המון כדי להפיג את השעמום, הרי שאחרי 20 יום נדמה היה שהם פשוט ישנים כמעט כל שעות היממה. זה בערך היה השלב שבו ההורים המודאגים בארץ הבינו שמשהו קורה. הם הרימו טלפון לאכסניה שממנה יצאו השניים לדרך, העבירו בפקס תמונות של הבנים והצליחו ללכוד את תשומת ליבם של העובדים במקום והישראלים שעוד השתכנו שם. האחרונים אפילו ביצעו חיפוש זריז בתרמילים שתומר ואיתמר השאירו מאחוריהם, ושם מצאו ספר טיולים שממנו נתלש פרק אחד - הפרק שעוסק בפארק "הוורקווה" של אזור האגמים בצ'ילה.
בעזרת נקודת המוצא הזאת גייסו למשימה גם את שגרירות ישראל בסנטיאגו הבירה, שהפעילה מרחוק צוותים מקומיים שתוגברו במטיילים ישראלים. משלחות חיפוש קטנות החלו לצאת לשטח, כשהן מורכבות מישראלים חדורי אמונה שימצאו בחיים את שני המטיילים האבודים, אבל גם לא מעט צ'יליאניים מקומיים שמבחינתם מדובר היה במסע חיפוש אחרי גופות בלבד.
ביום ה-22 להיעדרות, מסוק של חיל האוויר הצ'יליאני מצא את תומר ואיתמר. הם אותרו בסך הכל כמה מאות מטרים מהנקודה שבה חיפשו המחלצים הישראלים, שלא הצליחו להבחין בהם בשל תנאי השטח והסבך הצפוף.
השניים הועברו כמובן לבדיקות בבית חולים מקומי, שם התברר שהם בריאים לחלוטין, למעט כמובן אובדן משקל דרסטי. איתמר למשל, איבד לא פחות מ-12 קילוגרמים ב-22 ימי הסיוט, אבל לא את חוש ההומור. כשהכתב של ידיעות אחרונות ניסה להבין ממנו איך זה מרגיש לאכול נמלים מבושלות, הוא שמע את התשובה הבאה: "זה כל העניין – הלוואי שהיה להן טעם."









