לפתוח מסעדת דגים חדשה באשדוד זה תיק לא פשוט בכלל. מדובר בעיר של אנשים שמבינים בדגים לעומק, קהל מקומי נבון וקשוח שחי את הים, ובמרחק זעום של של כמה מאות מטרים בקו אווירי שוכנת "פסקאדו" - שבעיני רבים, ובצדק, נתפסת בתור מסעדת הדגים הטובה בישראל.
אבל כשאתה עידן בושארי, הידוע בכינוי החיבה "פומפי", בוגר מצטיין של מחלקת הנוער המפוארת של "מחניודה" וזוכה ריאליטי הבישול "המסעדה הבאה", אחרי כמה שנות הפעלה של מסעדת "קילומטראז'" על קו החוף של תל אביב, אתה כנראה פחות חושש מאתגרים.
צוהלת ושמחה
כבר בכניסה למסעדת "סה-טו", אתה מבין ששגרת מסעדות רגילה לא תמצא כאן. הכניסה ממוקמת בתוך בניין משרדים שקט, שבו קומה אחת מתחת פועל חדר כושר שוקק חיים. מעלית אחת, איטית ומאופקת, מובילה את הבאים אל הקומה השנייה, שמתגלה כחלל מפלצתי בממדיו. באמת שקשה למצוא מילה קטנה שתתאר את המרחב הזה. מאות מקומות ישיבה פרוסים במספר מתחמים מעוצבים. המרפסות רחבות ידיים, יש פינות עישון, ואפילו מתחם עם בריכת שחייה גדולה, שטרם קיבלה את האישורים הסופיים לפעילות מלאה.
כבר בשלב זה היה ברור לי לחלוטין שאני, וכנראה שגם חלק מהקוראים, אינם בהכרח קהל היעד הקלאסי של המקום. "סה טו" שייכת באופן מובהק לאותה קטגוריה פופולרית שהשתלטה על נוף הבילויים בשנים האחרונות - מסעדות אווירה צוהלות ושמחות. הלילות פה אכן מטורפים אבל בשעות הצהריים או הערב המוקדמות עוד אפשר למצוא כאן פינה רגועה יחסית, דילים משתלמים, ואפילו הנחת "האפי אוור" של 15 אחוז על כל התפריט עד השעה שמונה בערב.
צפו ב"הביס של יהונתן": מסעדת סה-טו
(צילום: יהונתן כהן)
בשעות הלילה המאוחרות יותר האופי של המקום כבר הולך ומתגבש לפי התכנית המקורית: הדי-ג'יי תופס את העמדה, הווליום של המוזיקה עולה, התאורה מתעמעמת, והמרחב מתמלא במהירות בקהל אופנתי שרגיל לבלות עד מאוחר, ועל פי הדיווחים השונים נוהר לכאן בהמוניו.
ביציאה מהמקום, כשהמארחת ציינה בפנינו בחיוך שיש להם הערב לא פחות מ-150 הזמנות רשומות, הבנתי שיש כאן מכונה משומנת שעובדת ומייצרת באז מרשים ומכובד.
התפריט של המקום מודפס מחדש מדי יום, מה שמעיד על רצון מתמיד ודינמי להתאים את המקום לשלל הדגה והמוצרים המגיעים היישר מהים. בתוך זירה שכזו, התפריט של "סה טו" בוחר לא להתחכם יותר מדי. הוא מציג שורת מנות מוכרות, כמעט שמרניות, ששום דבר בהן לא אמור להפיל אתכם לרצפה.
הלילות פה מטורפים אבל בשעות הצהריים או הערב המוקדמות עוד אפשר למצוא כאן פינה רגועה יחסית, דילים משתלמים, ואפילו הנחת "האפי אוור" של 15 אחוז
מעבר לכך, כשנתקלים בתפריט כל כך חסר יומרות, ניתן להבין היטב שהכול יקום וייפול על טיב חומרי הגלם ובעיקר על איכות הביצוע של המטבח. בעיניי, במסעדנות הישראלית של 2026, לנסות ולעמוד באתגר כזה זה יותר מעניין ומרשים, לעומת הניסיון האינסופי והכמעט מאולץ של שפים ומסעדנים להמציא את הגלגל בשאיפות אובר יצירתיות, שלרוב לא צולחות את מבחן הביס והמציאות.
שמרנות מענגת
לצד תמחורים סבירים יחסית לתקופה, צדה את עינינו חריגה בולטת אחת: מנת לחם ב-64 שקלים. סכום שהוא לא פחות מהזיה מוחלטת, גם אם מאחוריו מסתתרת כיכר לחם שלמה מעשה ידי אמן. לשמחתנו, מלצרית חמה, לבבית וקשובה הציעה לנו לוותר על המוקש, החלטה שהתגלתה כמבורכת לחלוטין. מרגע ששחררנו את עניין הלחם, הארוחה החלה לרוץ בקצב מסחרר, והשירות היה מהיר ויעיל.
פתחנו עם שתי מנות דגים נאים, נדיבות מאוד בגודלן. ה"קרפצ'יו שולה" (79 שקלים) התגלה כהברקה. בניגוד למקומות רבים שבהם הדג הטרי טובע תחת הרים של ירק ורטבים כבדים שמשתלטים על טעמו העדין, כאן הדג הטרי תפס בגאון את מרכז הבמה, כשהוא מקבל חיזוק מדוד ועדין של סויה, יוזו ובצל ירוק מרענן.
לצד תמחורים סבירים יחסית לתקופה, צדה את עינינו חריגה בולטת אחת: מנת לחם ב-64 שקלים. סכום שהוא לא פחות מהזיה מוחלטת, גם אם מאחוריו מסתתרת כיכר לחם שלמה מעשה ידי אמן. לשמחתנו, מלצרית חמה, לבבית וקשובה הציעה לנו לוותר על המוקש
המנה השנייה, "ספייסי טונה" (78 שקלים), דרשה מאיתנו להרכיב את הביס בעצמנו, מול גוש נדיב של טונה טרייה שהונח על הצלחת, לצד ערמה של מיונז ביתי וטבסקו בבקבוקון קטן. הרכבנו, טעמנו, והגענו למסקנה שאפשר בהחלט לוותר על שלב המשחקים העצמי הזה ולהגיש את המנה כשהיא מוכנה לאכילה. בכל מקרה, הפתיחה המוצלחת של הארוחה הייתה טעימה, טרייה ונדיבה. בדיוק מה שנדרש.
במנת הביניים קיבלנו עוד ביצוע ראוי ברמה הטכנית: דג הקוד בבלילה מטוגנת "נוסח KFC" הוגש כשהוא רותח ובשרני, עם מעטפת פריכה נהדרת ורוטב כיפי וחרפרף, שהרים את הביס לרמה אחרת. נשנוש מוצלח ומענג.
מכאן עברנו אל העיקריות. בחרנו המבורגר דג קריספי, שכלל טיגון עמוק ומושלם של דג הקוד, שילוב מדויק בין חריפות העדינה של החלפיניו למתיקות המעודנת של רוטב הקולסלאו, וכל זה בתוך לחמנייה מעולה, מבריקה וצרובה לעילא. בצד הונח צ'יפס תעשייתי מדי, שעבר טיגון טוב אבל לא מעבר. הנה נקודה לשיפור.
לצד המנה הונח רוטב חרדל דבש מתוק מדי שתפס מקום מרכזי ומיותר בעינינו על הצלחת. מנה מושחתת כזו זועקת חמיצות מרעננת, כמו מלפפון כבוש אמיתי או רוטב חומצי חד, שהייתה מאזנת את כל העסק. בסך הכל ביצוע טוב מאוד של השחקן המרכזי של המנה, אך כל מה שנלווה אליו מצריך חידוד נוסף.
המשכנו אל מנת דגל מוכרת של השף - טורטליני קרם תירס. מנה שאולי מככבת בכל בית קפה חלבי מצוי, הראתה כאן בדיוק מדוע פומפי הוא שף מוערך. הבצק היה דקיק ושקוף, הבישול מצוין, המילוי הלוהט והתירסי סיפק פרץ של מתיקות טבעית, ומשחקי המרקמים בצלחת היו פשוט נהדרים.
לסיום הסעודה בחרנו במנה שנקראת הכי גנרי עד כדי שיממון: פילה לברק עם שעועית ירוקה צרובה ופירה קטיפתי. ראינו בחיינו אלפי מנות דומות, אבל כשהדג צלוי לשלמות מוחלטת, בדיוק כמו שפומפי היה מוציא בעמדת הפס החם ב"מחניודה" בתחילת דרכו, וכשהפירה עשיר, חלבי ומשובח, והשעועית שומרת על רעננות - זה פשוט עובד מדהים, ומספק את הסחורה בענק. נכון, אין פה שום חידוש שלא פגשנו כבר, אבל יש פה חומרי גלם טובים והקפדה מופלאה על רמת הביצוע. ובינינו, מה צריך יותר מזה?
טורטליני קרם תירס היא מנה שאולי מככבת בכל בית קפה חלבי מצוי, אך היא הראתה כאן בדיוק מדוע פומפי הוא שף מוערך. הבצק היה דקיק ושקוף, הבישול מצוין, המילוי הלוהט והתירסי סיפק פרץ של מתיקות טבעית, ומשחקי המרקמים בצלחת היו פשוט נהדרים
עם סיום הארוחה, גיליתי להפתעתי שהיה זה הערב החופשי של השף, והמטבח הונהג בידי טבחיו. למרות ההיעדרות של הסמכות המקצועית העליונה, המכונה תפקדה מצוין, והוכיחה (שוב) אמת קולינרית חשובה: לא צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל מחיר. לפעמים בחירה בקלסיקות פשוטות ומוכרות אינה מקור לבושה, בתנאי שהן מבוצעות באהבה, בדייקנות ועם חומרי גלם טובים.
בשורה התחתונה
"סה טו" במהותה אולי לא מיועדת למי שמחפש ערב שקט ואינטימי (תלוי בשעות), אלא לחובבי האווירה שמחפשים ארוחה טעימה, נדיבה ומשמחת שמתפתחת למסיבה חיה. זהו מקום ראוי בהחלט, ועוד שחקן משמעותי על קו החוף הטעים והאיכותי עד מאוד של אשדוד.












