ישבתי לצד בריכת מים קטנה, בשולי נווה המדבר של סיווה. רגליי טבלו במים הקרירים. בהיתי בשפע הירק שמסביב, במים שהוזרמו בתעלות והשקו את העצים. איש צעיר ניקה במעדרו את אחת התעלות, ואדם זקן זינב בחמורו. לא הרחק משם, דרך פתחים שנפערו בחומה הירוקה, ראיתי את המדבר הצחיח שסגר על הנווה.
(צילום: גילי חסקין)
יומני מסע נוספים של גילי חסקין שפורסמו ב-ynet:
חשתי על אי בודד ירוק, בתוך ים של שממה צהובה. הדבר היחיד שהפריע לשלוותי היו זבובי ענק שלא חדלו מלהציק לי. הילדים שעברו לצידי לא ניסו לגרש אותם כלל. הם כנראה לא מכירים חיים בלעדיהם. כאן, במקום הזה, ניתן להבין מה הרגישו סוחרים ועולי רגל, חיילים, נוסעים ומרגלים, שחצו את מדבר סהרה ממזרח למערב.
גילי חסקין בסיווה    גילי חסקין בסיווה
גילי חסקין בסיווה
(צילום: גילי חסקין)
מצרים היא קודם כל ובעיקר עמק הנילוס. לא לחינם כונתה "מתנת הנילוס". זהו העמק החקלאי הצפוף בעולם, ואחד מיעדי התיירות המופלאים שקיימים. זו אחת המעצמות הגדולות והמתקדמות בעת העתיקה. ערש התרבות, מכאן התחיל הכול. אולם מסתבר שמצרים היא הרבה יותר מעמק הנילוס, ערש הציביליזציה.
(צילום: גילי חסקין)
יש בה מדבר של הרי גרניט במזרח, שהוא מהדורה מוקטנת ופחות מרהיבה של סיני, ישנה אלכסנדריה שלחוף הים התיכון וישנו "המדבר המערבי" (סחרה אל ע'רביה) או "המדבר הלובי", התופס 70% משטחה. זהו בעצם קצהו הצפון-מזרחי של מדבר סהרה, המדבר הגדול ביותר בעולם, שנמתח מהנילוס ועד מרוקו; שטחו כשמונה מיליון קמ"ר, והוא נמצא בשטחן של 11 מדינות. מדבר ענק, במושגים קוסמיים ממש.
הדימוי של המדבר כאזור של חולות אינו מדויק; רק חלק קטן יחסית משטחו אכן מכוסה בחולות נודדים, בשעה שרוב שטחו סלעי. לא מפתיע, אם כן, הקשר בין המילה "סהרה" למילה "סח'רה", שפירושה בערבית הוא סלע.
(צילום: גילי חסקין)
ניתן למצוא במדבר המערבי גם כמה שקעים, שלחלקם קרקע מליחה ולחלקם קרקעות עשירות במי תהום המאפשרות ייצור חקלאי מוגבל, ועל כן קמו שם יישובי קבע. ברוב נאות המדבר יש גם שרידים ארכיאולוגיים מעניינים, אולם נווה המדבר סיווה (Siwa) הוא המסתורי והמלהיב מכולן.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)

אוטובוס לילה לקהיר

הגעתי לכאן באוטובוס לילה מקהיר. ההחלטה לנסוע לסיווה היתה ספונטנית ולא הספקתי להצטייד כראוי. עזבתי את הכרך, שמזג האוויר בו היה חמים וידידותי. נעצתי את עיניי באורות שמבעד לחלון - תחילה הם ריצדו באור יקרות, אך אלו הלכו והתמעטו ככל שנסענו מערבה, עד שנכנסנו לתוך המדבר ועלטה השתררה סביבנו. ככל שנקפו השעות ירדו הטמפרטורות והשתרר קור עז. רעדתי כולי, הצטמררתי, נשפתי לכפות ידיי, אך דבר לא עזר, גם לא ג'לבייה דקה שהשאיל לי אחד הנוסעים. בלית ברירה רצתי מקצה אחד של האוטובוס לקצהו האחר כדי להתחמם.
(צילום: גילי חסקין)
איני זוכר חוויה כזו של קור, גם לא בהרי האנדים שבדרום אמריקה. 12 שעות נסענו כך בתוך הצינה המקפיאה. אין ומעולם לא הייתה דרך קצרה או נוחה להגיע אל סיווה, שנמצאת במרחק של כ-90 קילומטרים מהגבול הלובי, וכ-300 קילומטרים דרומית-מערבית למרסה מטרוח (לא הרחק מהמקום שאליו הגיעו גייסותיו של רומל במהלך מלחמת העולם השנייה).
זוהי נקודת היישוב המבודדת ביותר במדינה. אולם למרות בידודה מיתר חלקי מצרים, התקיימו בה יישובים במשך מאות ואף אלפי שנים. הסיבה לכך, כנראה, נעוצה בעובדה שבאזור נובעים למעלה מאלף מעיינות; חלקם של מים מתוקים, והיתר מלוחים.
(צילום: גילי חסקין)
שטחו של הנווה הוא 80 קמ"ר, ומתגוררים בו כ-33 אלף תושבים. האקלים כאן צחיח, והטמפרטורה הממוצעת בחודשי הקיץ היא 38 מעלות צלזיוס. בחודשי החורף נעים הרבה יותר, והטמפרטורה הממוצעת יורדת ל-20 מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על כ-10 מ"מ בלבד.
ובחזרה למסע: כשיצאו קרני האור הראשונות, נגלה לפניי מישור חדגוני; מדכדך משהו. הרהרתי במילותיו של חיים נחמן ביאליק ב"מתי מדבר האחרונים". הוא לא חשב שהמדבר הוא מקום יפה, וגם אני לא חשתי כך באותו רגע. האם אפשר להיות מוקסם ממדבר שטוח שאין בו כלום, לא עץ ולא דרדר, ואפילו לא דיונה?
(צילום: גילי חסקין)
עדיין היה קר, וכדי להתחמם שפשפתי ידיי זו בזו. למרות שנדמה היה שהנסיעה לא תיגמר לעולם, האוטובוס עצר בסופו של דבר במה שנראה הכי קרוב לקצה העולם שאפשר לדמיין. ירדתי במצב של היפותרמיה, ופתחתי בריצה מהירה על דרך העפר על מנת להתחמם, כשלצידי מתנייד אמצעי התחבורה המקובל בנווה המדבר – ה"קארוסה", כרכרה רתומה לחמור.
"לא נעים להיות חמור בסיווה"    "לא נעים להיות חמור בסיווה"
"לא נעים להיות חמור בסיווה"
(צילום: גילי חסקין)
מכל עבר גערו החמרים בחמוריהם, וכיוונו אותם בעזרת בעיטות קלות באפיהם. לא נעים להיות חמור בסיווה. נשים כמעט שאינן נראות - הן ספונות בבתיהן כרכוש, לבל תשזפנה עין זר. מפעם לפעם נראית אשה, עטופה כולה ב"מילאיה" - כיסוי אפור מפוספס המכסה את כל גופה וראשה, ונותר בו רק פתח צר לעיניים.
"הנשים ספונות בבתיהן כרכוש, לבל תשזפנה עין זר"  "הנשים ספונות בבתיהן כרכוש, לבל תשזפנה עין זר"
"הנשים ספונות בבתיהן כרכוש, לבל תשזפנה עין זר"
(צילום: גילי חסקין)

כתם ירוק של חיים בלב המדבר

הגרעין העתיק והמבוצר של סיווה, שנקרא "שאלי ע'אדי", התגבש במאה ה-13 ושרידיו נראים עד היום - גבב של בתי בוץ. עד שנות ה-20 של המאה ה-20 התגוררו בו רבים מתושבי הקבע של סיווה, אולם כיום רק המסגד עדיין פעיל והיתר משמש אתר תיירותי.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
העיירה הנוכחית מרושתת בדרכי עפר צרות, שנעלמות בתוך שפע של בוסתנים. זהו יישוב מבוצר מוקף חומה, שבו בתים בני כמה קומות. כשרק הוקם, היישוב כולו היה בנוי מטיט מלוח שנחפר באגמי המלח של נווה המדבר. בשנת 1926 ירד במקום מטח נדיר ועז של גשם, והרס את בתי המלח. התושבים נטשו אותם ולא שבו, והעתיקו את חייהם אל בתי האבן הקטנים שבצל חורבות שאלי.
(צילום: גילי חסקין)
העיר העתיקה והציורית שעל הגבעה התפוררה מעט, אבל סמטאות העיירה סיווה נשארו כמעט ללא שינוי. למרות מבני הבלוקים החדשים, הפוגעים בקסם, סיווה היא כתם ירוק של חיים בלב השממה החולית. סיווה, היא ניגוד בולט לשממה שמסביבה; יער הדקלים הירוק-כהה, בוהק על רקע הצהוב המקיף אותו. אותו כתם ירוק ורענן מנוקד בבריכות מים כחולות, שבוהקות עם קרני השמש הראשונות. בתעלות מובלים מים חמימים, המשקים את חלקת האלוהים הזו.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
הם מובלים לערוגות קטנות ומשקים תמרים, ירקות ועצי הדר. הם לא זקוקים ליותר מזה, הצמחים, רק לחום ולמים - והתוצאה ירוקה להפליא. ההערכה היא, שכיום גדלים בשטח נווה המדבר כ-300 אלף עצי דקל וכ-70 אלף עצי זית.
לאורך דרכי העפר החוליות זורמים מים בתעלות. קרקע הבוסתנים מכוסה בשכבה של דשן כבשים ועיזים, והמים מציפים את הגנים, משקיעים את החנקות בקרקע החולית ומטייבים אותה.
(צילום: גילי חסקין)

בריכת קליאופטרה

לאחר שהתאוששתי מהמסע הארוך בבית מלון קטן יצאתי למטעים, שם תעיתי בכוונה בתוך המסה הירוקה. מזג האוויר בחודש ינואר היה נעים, דילגתי להנאתי מעל התעלות וצפיתי בפועלים המכוונים אליהן את המים. הרבה עגלות נעות בין המטעים, כשהחמרים מזרזים את חמוריהם בעזרת מקל. נשים כמעט שאינן נראות. מעת לעת נראית מישהי מוסעת על עגלה, עטופה מכף רגל ועד ראש, גם עיניה מכוסות. רק כפות ידיה נראות מחוץ למעטה השחור, כשהן מעוטרות בקעקועים ובחינה.
(צילום: גילי חסקין)
הגברים הצעירים בני ה-20 עד ה-40, בני המעמד הנמוך יחסית, נקראים "זגאלה" (Zagala), ומסורת ארוכת שנים מונעת בעדם מללון בין חומות הלבנים של העיר. הם היו ידועים בזמנו כחבורה משולחת רסן, ששתתה לשוכרה מוהל דקלים ושיכר תמרים מותסס הנקרא כאן לאגבי. מעת לעת קיימו מסיבות ריקודים רבות חשק.
מאז ומתמיד היו הנשים מנועות מלצאת לבדן, מוגנות מאחורי חומות ומסורת. למרות זאת, הפולקלור מספר על אהבות אסורות שפרחו בין נשות העיירה, רווקות ונשואות, לבין ה"זגאלה" הפרועים. הם נעלמו לפני שנים, יחד עם מאפיינים רבים של התרבות הייחודית של סיווה. את מקומם תפסו הצוּפים, קבוצות של מיסטיקנים מוסלמים, שבנו במקום טקה – בית תפילה קטן, בו הם מתאספים ומזמרים שירי דבקות באלוהים - כחלק מהתחייה של הצופיות בעולם המוסלמי שהפכה להיות פופולרית במערב, המתעלם מהייסוד הפנאטי שבמורשתה.
(צילום: גילי חסקין)
בחור צעיר הציע לי לנהוג באופנוע אל האגם הגדול ביותר בתחום נווה המדבר, בריכת סיווה, ששטחה 32 קמ"ר. מי האגם הם מליחים ולא חיה בו דגה, אבל יש יופי רב במים הכחולים, בשולי המלח שסביבו, בעשבים המעולפים ובצהוב שמסביב. פה ושם פזורים גזעי דקל מכוסים בחול ומלח.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
נער שנהג חמור רתום לעגלה הציע לקחת אותי לאטרקציה העיקרית של המקום, בעיקר בעיני מטיילים שהגיעו עייפים ומאובקים לאחר נסיעה במדבר. זוהי בריכה סגלגלה שבועות של אוויר עולות מקרקעיתה ומדגדגות את הרגליים.
במרחק של ק"מ וחצי מהמדבר הזעוף והקשה נמצאת עין ג'ובה, המכונה "בריכת קליאופטרה". מספרים שהמלכה, שנחשבה לאישה היפה ביותר במאה הראשונה לפני הספירה, היא שבנתה אותה ונהגה לרחוץ בה. זהו מקום אידיאלי להימלט אליו מהזבובים האלימים והעוקצניים.
(צילום: גילי חסקין)
לא נותר לי אלא להפקיר את גופי למים הנעימים, לחוש את דגדוג הבועות, לשחות מצד לצד ולחלום. יש עוד בריכות כאלו בסיווה, וניתן לנסוע אליהן בעגלה דרך המטעים. הבריכות הללו נעימות ביום ומסעירות בלילה - בפרט בלילות של ירח מלא, כשכדור חמאה לבנבן משתקף במים, אז מתאספים בני המקום, מתופפים, פורטים על מיתרים, שרים ורוקדים. חוקי הצניעות של הנווה אינם מאפשרים לנשים להשתתף בחגיגה.

כשאלכסנדר הגדול גילה את סיווה

חפירות ארכיאולוגיות מלמדות אותנו שנווה המדבר סיווה מיושב ברצף כבר מהתקופה הפרהיסטורית. סיווה היה למעשה המוצב המערבי ביותר של מלכויות מצרים הפרעוניות. המצרים הקדמונים קראו לה "סחט-אם" (Sekht-am), שפירושו "ארץ התמרים". כמה תעודות כתובות על גבי פפירוס מעידות על קשר בין ההתיישבות בסיווה לבין התרבות המצרית העתיקה, החל מהמאה השביעית לפני הספירה. ידוע גם על קשרים שהתקיימו בין תושבי נווה המדבר לממלכת פרס ולסוחרים יוונים שהגיעו מקירנה (Cyrene), המושבה היוונית שבצפון לוב.
הארכיאולוג המצרי הנודע, אחמד פאחרי (Fakhry) מצא שרידים של מקדש שנבנה בתקופה התלמאית, כפי שמכונים שליטי מצרים בני התקופה ההלניסטית, שהפכו להיות מצרים בתרבותם. ההריסות נמצאות בין שרידיו של כפר נטוש, שממנו ניתן לצפות על חורבותיו של מקדש נוסף ששכן בעמק למרגלותיו.
(צילום: גילי חסקין)
המתחם המקודש נבנה על ידי פרעה אמסיס במאה השישית לפני הספירה לכבודו של האל אמון, שעמד בראש הפנתיאון המצרי. אל שראשו מעוטר בנוצות אווז או בקרני איל, והמקדשים החשובים בלוקסור, הלא היא "נוא אמון" המקראית, נבנו לזכרו. בין שני המתחמים המקודשים עובר כביש שנסלל על נתיבה של דרך התהלוכות העתיקה, שהייתה מקושטת בספינקסים.
(צילום: גילי חסקין)
המקדש היה פעיל עד שלהי התקופה הביזנטית, כלומר בערך 1,200 שנה. למרבה התסכול, המושל המצרי המקומי במאה ה-19 רצה להשתמש באבניו לבניין ביתו, ולשם כך השתמש בחומר נפץ. נשאר ממנו רק קיר מכוסה בשרידים של כתב מצרי ומינרט הבולט מעל חורבותיו. המקדש החרב מוקף בכפרי רפאים, שתושביהם נטשו את בתי הטין המתפוררים שבהם חיו ועברו למקום מודרני יותר.
(צילום: גילי חסקין)
(צילום: גילי חסקין)
ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שנחשב לתייר הראשון במצרים, סיפר כי המלך הפרסי כנבוזי השני (Cambyses) ניסה לכבוש את המקום בשנת 525 לפני הספירה כדי להשתלט על המקדש, שנחשב גם לאורקל מפורסם בעולם העתיק. ואולם, סופות חול, שעל פי האמונה נשלחו על ידי סת - אל הסערה המצרי - כיסו את השמיים, וחיילי הצבא הפרסי נעלמו במדבר ולא נמצאו מעולם.
אולם, סיווה זכה לפרסומו העולמי דווקא משום שהיה מחוז הכיסופים של אלכסנדר הגדול, שכבש את מצרים ללא קרב. כוהני ממפיס (מוף) שקיבלו את פניו, יעצו לו לעלות לרגל למקדש האל אמון-זאוס שבנווה המדבר סיווה. בשנת 331 לפנה"ס עגן אלכסנדר בנמל של פריטנאום (Paritaneum), "מרסה מטרוח" של ימינו. משם יצא עם מספר קטן של מלווים על גבי סוסים. הם רכבו במדבר השטוח, ללא צל וללא עב. מסביב שררה דממת אלוהים אדירה.
(צילום: גילי חסקין)
דרכו של אלכסנדר ארכה כשבועיים ימים, ובמהלכה ידעו המלך ופמלייתו רעב ותלאות. המים בכליהם אזלו והם היו קרובים למצוא את מותם במדבר, אולם מתברר כי אלכסנדר הצעיר ניחן לא רק באומץ לב ובראייה למרחוק, אלא גם במזל: גשם פתאומי ונדיר למדי ירד בעוז, צינן את להט החולות, טיהר את האוויר והשיב את רוחם של הנוסעים המיובשים. וכאשר התברר כי מורי הדרך טעו בסימני ההיכר, הופיעו לפתע עורבים שהנחו אותם במסעם. מכאן ברור כי האל וכוהניו, בכוחותיהם העל-טבעיים, סייעו לאלכסנדר להתגבר על קשיי המסע.
אלכסנדר התקבל בטקס רב רושם שכלל מחולות, מוזיקה ותהלוכה עולצת. אחריו הוזמן על ידי הכוהן למפגש עם האל בתוך הדביר. האורקל של האל המצרי אמון, שעימו התייחד אלכסנדר בקודש הקודשים, ניבא למלך המוקדוני כי בחר בו להיות לבנו ולמלך מצרים.
עם הזמן התברר כי האורקל צדק - תוך שנים ספורות התגשמה נבואתו של האל אמון, ואלכסנדר היה למלך אדיר ששלט בחלקים גדולים של העולם שהיה מוכר אז. אולם האל אמון לא גילה לו כמה כבירה תהיה עוצמתו, ולא צפה גם את גורלו הטרגי.
(צילום: גילי חסקין)
אלכסנדר הגדול הרחיק לכת בסיווה המבודדת, והרשה לעצמו להיחקק על הקירות בדמותו של אל מצרי, כפי שעשה רעמסס השני על קירות מקדשו באבו סימבל, כמעט אלף שנה קודם לכן. הוא חונך להאמין כי נועד להגשים ייעוד נשגב, ונראה כי מצא בסיווה אשרור דתי ורוחני לשליחותו עלי אדמות - האל הכלל-מצרי הכיר בו כבנו.
ייתכן שעבר בסיווה מעין טקס חניכה, שהפך אותו ממלך בן ארץ שנחשבה לברברית - לשליט תבל ומושיעה. אולי משום כך, כשגסס מהקדחת בבבל הרחוקה בשנת 323 לפני הספירה, בגיל 33, ביקש להיקבר במקדש זאוס-אמון.
גילי חסקין בלבוש מצרי מסורתי    גילי חסקין בלבוש מצרי מסורתי
גילי חסקין בלבוש מצרי מסורתי
(צילום: גילי חסקין)

חברה שמרנית שקידשה נישואים בין גברים

מאוחר יותר, הפכה סיווה לתחנה על דרכי השיירות ממכה דרך עמק הנילוס, וממנה לנאות המדבר הלוביים ולצפון אפריקה. תושבי סיווה של ימינו הגיעו אליה בימי הביניים, כנראה מצפון אפריקה. הם קראו למקום Asiwan, שפירושה "ציפור קדושה". השם מתכתב עם ציורים של בז שסימל את האל המצרי הורוס, שדמותו הופיעה על קירות המקדש.
הם הגיעו ממקומות שונים, ועד היום נחלקים לשתי קבוצות: מערביים ומזרחיים, כנראה לפי האזורים מהם הגיעו. בשנת 708, הדפו התושבים ניסיונות של הגייסות המוסלמיים לאסלם אותם, ולבסוף קיבלו עליהם את דת מוחמד רק במאה ה-12.
(צילום: גילי חסקין)
מכיוון שסיווה היתה מבודדת ומרוחקת מכול מקום, התפתחה בה תרבות נבדלת מהתרבות המצרית, שבאה לידי ביטוי במנהגים ובתרבות החומרית - בעיקר בייצור תכשיטים יפהפיים. מרבית התושבים הם בֶּרְבֶּרים, שבמהלך השנים פיתחו תרבות מדברית ייחודית ושפה נפרדת, המכונה בפיהם "סיווי" (Siwi). הם מדברים גם ערבית מצרית שאותה הם מכנים "מסרי" (Masry), כלומר "מצרית".
החברה הסיווית שמרנית מאוד בכל הנוגע לנישואים ולמעמד האשה, כאמור, ולרוב הן נישאות בהיותן בנות 14 בלבד. עם זאת, יחסי מין בין גברים שכיחים בקרב הברברים, ובסיווה בפרט. בעבר, אף היו מקובלים בנווה נישואים הומוסקסואליים. מרבית החוקרים תמימי דעים שמסורת ייחודית זו, של משכב זכר, נובעת מהשהות הממושכת של גברים בחברה חד-מינית ובתנאים של בידוד מהחברה, בעיקר מנשים.
(צילום: גילי חסקין)
אנתרופולוגים ונוסעים כתבו לא רק על משכב זכר, אלא גם על טקסי נישואים מושקעים להפליא שנחוגו ברוב עם. בדרך כלל גבר מבוגר, יחסית, ואמיד היה בוחר לעצמו נער ומשלם מוהר לבני משפחתו. החוקר הגרמני גאורג שטיינדורף כתב ב-1900 כי למרבה הפליאה, הסכום המשולם עבור נער היה גבוה בהרבה מזה שהיה מקובל לשלם עבור נערה.
מוסד הנישואים ההומוסקסואליים קשור בעבותות למעמד השומרים והמשרתים של העיירה, הזגאלה, שלא הורשו להיכנס לעיר בלילות ולכן נקשרו רומנטית זה לזה. עם הזמן ה"עֻרף", המנהג השבטי, נתן לגיטימציה לטקסי הנישואין החריגים הללו. חכמי ההלכה המוסלמים נכנעו בסיווה לאילוצי המציאות, ולכן לא נלחמו נגד ההומוסקסואליות כל עוד היא מתרחשת מאחורי דלתיים סגורות. הם כנראה הבינו שלא יוכלו להביס את המנהג, והעדיפו שלא ליצור חיכוכים מיותרים.
בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, עוד דיווחו מבקרים על יחסי מין שכיחים מאוד שהתקיימו בין גברים בסיווה. בסוף שנות ה-40 שמע הסופר הבריטי, רובין מוהאם, מסוחר בן המקום כי הגברים המקומיים "יהרגו זה את זה בעבור נער. לעולם לא בעבור אישה". מכל מקום, לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב-1952, החלו הרשויות בקהיר להכפיף את סיווה למרותן, ונראה שהתופעה של יחסים הומוסקסואליים פומביים פסקה - אם כי הם עדיין מתקיימים, אומנם בצורה גלויה פחות מבעבר.
(צילום: גילי חסקין)

חג ה"סולחה"

מהמקדש העתיק נותרו רק הריסות והרבה סיפורים. למרות העבר העשיר, אין כאן כמעט חוויה ארכיאולוגית, ודאי שלא מונומנטלית. הטיול בסיווה מורכב מהאוכלוסייה הבֶּרְבֶּרית, מהנשים העטופות ברעלות כהות הדומות להינומות, מהגברים החובשים טורבנים צבעוניים ומהתחושה של נגיעה באפריקה.
טיול בסיווה הוא נסיעה במישורי המלח, ביקור בבתים העתיקים עשויי הבוץ, תעייה בבוסתנים וגם הנאה מתחושת הזמן המצרי, שבסיווה הוא נזיל ושאנן יותר. תה מתוק וחם שמפיג את צינת הבוקר, נערים נושאי מגשים שעליהם פיתות תפוחות והמדבר הסלעי שמעבר לעצי התמר.
(צילום: גילי חסקין)
מדי שנה, בימי הירח המלא של חודש אוקטובר, מסיימים החקלאים המקומיים לגדוד את התמרים ולמסוק את הזיתים. רבים מבני המקום מעמיסים על הקארוסות את המשפחה – גברים, ילדים, ילדות ונערות רווקות - ועוברים להתגורר זמנית למרגלות הר דקרור המקודש כדי לחוג את חג הלאגבי (Lagbi). משום כך מכונה האירוע גם "עיד א-סייחה", כלומר "חג המסע". נשים נשואות מנועות מלהגיע. כיכר החול שלמרגלות ההר מתכסה בסוכות רבות מכפות תמרים, שמעניקות תחושה של יציאת מצרים. אין ספק שהמספר המקראי תיאר עולם שהכיר.
(צילום: גילי חסקין)
מעבר להיותו חג חקלאי המציין את איסוף היבולים, נראה כי מקורו של האירוע החשוב הוא בצורך ליישב מחלוקות שנתגלעו בין החמולות השונות ולערוך "סולחות" בין יריבים. משום כך הוא מכונה "חג השלום". חגיגות אלו נועדו להזכיר לתושבי סיווה כי הרעות חשובה מכל יריבות, והמשותף ביניהם רב על המפריד.
בחג זה נוהגים המקומיים להתפלל, לאכול בצוותא, לרקוד ולשיר יחד, ואף שהם מוסלמים, הם אינם נמנעים משתיית שיכר מתמרים. כמו בנושאים אחרים, הקרבה לאפריקה, הריחוק הגיאוגרפי והבידוד, הולידו כאן איסלאם סובלני יותר שמצליח לחיות בשלום עם מסורות קדומות. גברים צעירים עמלים בצוותא על פירוק בשרם של הכבשים שנשחטו זה עתה, ואת הנתחים הם מבשלים בסירים גדולים על גחלים. המאכל המסורתי בחג זה הוא לחם מפורר שעליו יוצקים את נזיד הבשר, והוא נקרא "נַאסקֵד".
(צילום: גילי חסקין)
בשבועות שקודמים לחג תורמים תושבי הנווה סכום כסף לרכישת כבשים, עיזים וגמלים שיישחטו בחג, ובמסגדים נאספות ערימות של פיתות. הצעירים לבושים במכנסיים לבנים רחבים, שמעליהם גלימה קצרת שרוולים. לראשם הם חובשים טורבן צחור.
הנערות מסורקות בקפידה ולבושות בגדים צבעוניים. הן מתבוננות מן הצד, ובן משפחה צעיר פוקח עליהן עין. עבור הצעירים, האטרקציה של החג היא ה"גזלן" המוכר גלידה, והוא מרגש אותם יותר מהבשר ואפילו יותר מן הריקודים.
בדומה למווסאמים של מרוקו, ימים אלו הם גם הזדמנות לשידוכים; הנערים בוחנים בסקרנות את הנערות, ומסמנים בעיניהם את בחירת ליבם. תוך זמן קצר יגיע אביהם ויתדיין עם הורי הנערה. אם כולם מסכימים, נערכים אירוסים. אם האוהבים צעירים מדי, הם ייאלצו להמתין בסבלנות כמה שנים עד שיגיעו לגיל הנישואים, שבו יינשאו בחתונה עולצת.
הקדמה אינה פוסחת על הנווה המבודד, ושום דבר אינו כפי שהיה. כבר נראים לא מעטים המעדיפים להגיע לחגיגות במכונית במקום בעגלה רתומה לחמור, האירוע מואר בפנסים חשמליים והסוכות המסורתיות פינו את מקומן לאוהלים או למבני אבן. אין חברה שלא עוברת תהליכי השתנות.
(צילום: גילי חסקין)
בלילה, לאור הירח המלא, מתקיימת "חוּדרה" - ריקוד קצבי במעגל שהוא פרקטיקה צוּפית מוכרת. בתום התפילה קמים עשרות גברים עטויי גלביות בהירות, אוחזים ידיים, מתחילים לחולל לאיטם ומשמיעים קריאות קצובות. הירח מאיר על הרחבה והדקלים מטילים את צילם, שנראה כשרטוט מוזר. קצב התנועות גובר בהדרגה, והמחול נהיה אקסטטי. בסיומה של החודרה כולם מתחבקים עם כולם. אכן, חג של שלום.