האם יש מישהו מאיתנו, במציאות של ישראל בשנת 2026 - אחרי קורונה, מלחמה, אזעקות וריצות לממ"ד שנמשכות כבר שנים, שלא מצא את עצמו לפחות פעם אחת במצב של "מלחמת קיום" גופנית? כן, בדיוק כמו שחשבתם: כזו שבה הלב דופק, והגוף רועד כאילו הוכנס למצב רטט דמיוני ובלתי נשלט. ומה אם היו אומרים לכם שאותו-אותו רעד, זה שאתם נלחמים בו כל כך הרבה ומנסים לעצור - הוא דווקא מנגנון ריפוי שאתם מדחיקים? זה לפחות מה שאני למדתי היום.
במשך שנים נתפסו רעידות גוף כסימפטום לחרדה או פחד אבל בשנים האחרונות צוברת תאוצה גישה אחרת, שטוענת כי מדובר בתגובה ביולוגית עמוקה שמטרתה לאזן את מערכת העצבים לאחר סטרס. שיטת TRE (Tension & Trauma Releasing Exercises) מבקשת לעשות בדיוק את זה - להחזיר לגוף את מה שהוא יודע לעשות באופן טבעי. פשוט לאפשר לו לשחרר. מסתבר שלרעוד זה לא כל כך דבר רע.
"השם TRE הוא תרגום מאנגלית של תרגילים לשחרור מתח או סטרס", מספרת אניה בלום, מדריכה להסמכה ומנחה אנשים בשיטת TRE. "זו שיטה שמבוססת על הרעיון שלכולנו בזמן של לחץ או איום יש תגובות פיזיות בגוף שנובעות מהתגובה האינסטינקטיבית שלנו להתכווץ כדי להגן על האזורים הרגישים שלנו, כמו למשל, הבטן והראש שלנו. זה דבר אינסטינקטיבי שקורה לכולנו".
הבעיה היא שהמנגנון הזה לא מופעל רק ברגעים חריגים, אלא כמעט בכל אינטראקציה יומיומית. "הרבה פעמים אנחנו מפעילים אותן גם כתגובה לאיום גדול, אבל גם כשהגוף שלנו מזהה משהו קטן כמו מישהו שחותך אותנו ברמזור או יום קשה בעבודה או מישהו שצועק עלינו - אנחנו מתכווצים", ממשיכה בלום.
במובן מסוים, זה סיפור על מנגנון פשוט מאוד שהפך למורכב רק כי אנחנו בני אדם שאוהבים כהרגלנו לסבך הכל. הגוף יודע בדיוק מה לעשות: להיכנס למצב של דריכות כשצריך, ולשחרר כשאפשר. אבל איפשהו בדרך, למדנו לעצור את התהליך באמצע.
"אם אנחנו מסתכלים על חיות, כשהן עוברות איזשהו איום הן תמיד רועדות בגוף שלהם, וגם אנחנו ככה", אומרת בלום. "גם אתה מכיר את זה: יש לנו כל מיני ביטויים כמו 'אני רועדת מפחד', או 'יש לי פרפרים בבטן'. הבעיה היא שאנחנו חושבים שבגלל הסטרס והפחד אנחנו רועדים. לפי TRE, אדם לא רועד כי הוא מפחד, אלא בגלל שהגוף שלו מנסה לאזן את עצמו בחזרה ומשתמש ברעידות כדי לעשות את זה, ממש כמו שחיות עושות. עם זאת, בתרבות שלנו הפכנו את זה למשהו מאוד שלילי ואפילו סימפטום של חרדה".
זה לא דבר חדש. בלום מספרת כי כמו לא מעט מנגנונים טבעיים של הגוף, גם זה לא התגלה לראשונה במעבדה, אלא הופיע כבר מזמן בתרבויות שונות, בטקסים ובשיטות טיפול שניסו לפרוק מתח דרך הגוף. "יש המון שיטות", היא מסכימה, "מה ששונה ב-TRE מכל דבר אחר שאני מכירה הוא שאנחנו הוצאנו את היכולת לרעוד מהעניין של תרבות או דת ופשוט עשינו את זה מאוד פשוט, כדי שכל אחד יכול ללמוד להשיג את הרעידות הטבעיות האלה. מה שהכי חשוב זה לא רק להפיק אותן, אלא לווסת אותן, כך שלאט לאט ניתן לשחרר מהמתחים וגם להכיל את החוויות האלה. זה לא רק מוריד את הסטרס, זה בונה את החוסן שלנו - נותן לנו להיות הרבה יותר נוכחים בחיי היומיום שלנו".
לעבד חוויה דרך הגוף
אך רגע. כדי להבין את השיטה צריך לחזור אחורה, לשנות ה-90, אז החל לפתח אותה ד"ר דיוויד ברסלי, מטפל וחוקר אמריקאי שהתמחה בטראומה, ועבד במשך שנים עם אוכלוסיות שנחשפו למלחמות ואסונות טבע. "הוא עבד בשליחות של הכנסייה הקתולית במשך הרבה מאוד שנים, ועבד גם פה בארץ בשנת האינתיפאדה השנייה, וגם במקומות כמו לבנון ואריתריאה", מספרת בלום. "הוא פיתח את השיטה מכמה סיבות: הוא שם לב כי במקומות של מלחמה ואסונות טבע המערכת לא יכולה להכיל את כולם וחיפש שיטה שתאפשר לעבוד עם אנשים בקבוצות מאוד גדולות. הוא ראה שאנשים רועדים כשהם עוברים אירוע טראומטי ושאל את עצמו – מה אם הרעד הוא לא סימפטום אלא הדרך לאזן את עצמנו?".
כך החל ד"ר ברסלי לחקור ולפתח את השיטה, בעיקר כיצד להפיק את הרעידות ולווסת אותן. "במשך הרבה מאוד שנים הוא היה מלמד אותה בכל מקום שבו הוא היה. הוא מצא שהוא יכול ללמד אנשים בכל מקום מבלי להיתקל במחסום של שפה, ובערך משנת 2009–2010 הוא החל להסמיך מאמנים נוספים. אני הגעתי לזה באופן אישי ב-2011 ואני עובדת עם זה פה בארץ כבר עשור".
אבל איך כל זה מתרגם לחוויה ממשית? מה קורה בפועל כשנכנסים לתרגול? "מדובר בטיפול שיכול להתבצע כטיפול אישי או קבוצתי. דרך תרגילים מאוד פשוטים וקלים עובדים על הגוף כדי לעייף ולמתוח את השרירים", מסבירה בלום. "אחרי שאנחנו עושים תרגילים, שוכבים על הגב, ואז מפיקים את הרעד בשכיבה. ברגע שהמנגנון הטבעי מתחיל, אפשר להיות במנוחה והרעד ממשיך באופן טבעי בתוך הגוף. זה יכול לנוע בכל הגוף ולשנות את הקצב שלו".
כאן למעשה נכנס אחד האלמנטים המעניינים של הטיפול: במקום לעבד את החוויה דרך מילים, השיטה מבקשת לעבור דרך הגוף עצמו. "אנחנו סומכים על זה שהגוף יודע איפה הוא צריך לעבוד ואיפה הוא צריך לשחרר דברים", מדגישה בלום. "אדם לא צריך להגיע עם איזושהי בעיה ספציפית או לדבר על הבעיה או להסביר עליה. זו שיטה שעובדת לגמרי מהגוף, והיא משחררת דברים בלי צורך לדבר. הרבה פעמים לאנשים עם בעיות של סטרס וטראומה קשה מאוד לדבר על הדברים. פה אנחנו עובדים בלי בכלל לדבר: לומדים איך להפיק את הרעד, איך לעצור אותו, ואחר כך איך לווסת אותו. בדרך כלל אדם צריך בין 6-4 מפגשים ואחר כך הוא יכול ליישם את זה בעצמו ולהשתמש בזה במהלך כל החיים".
בלום מסבירה כי בבסיס התהליך עומדת תגובה גופנית פשוטה, אך משמעותית. "ההסבר הכי פשוט שאני יכולה להגיד לך זה שכשאנחנו במתח אנו מכווצים את השרירים. הרבה פעמים מדובר בשרירים מאוד עמוקים שלא ניתן לשחרר באופן פשוט על ידי, נניח, ריצה או שיעור יוגה. כשאדם מכווץ את השריר באופן כזה הוא כל הזמן משדר למערכת העצבים שלו שהוא בסכנה. הרי מה זה סטרס וטראומה? הגוף שלנו מביא אותנו לתגובות שלא מתאימות לסיטואציה. אין ויסות".
כדי להמחיש את זה, היא מביאה דוגמה אישית. "עברתי פעם תאונת דרכים - כל פעם שאני שומעת ברקס אני מיד מתכווצת והדופק שלי עולה. אולי אני לא חווה את הכאבים שהיו לי אז, אבל אני לא שולטת על התגובות שלי. זה בא מהמקום שהגוף שלי כל הזמן בהיפר-דריכות לתאונה הבאה. ברגע שאני מתחילה לשחרר את השרירים העמוקים דרך הרעידות, זה משדר למוח שאני לא צריכה לחכות לאירוע הבא, נותן יותר מקום להגיב. במקום ריאקציה אוטומטית אני יכולה לקחת את השנייה ולהגיד – אני לא עכשיו שם, אני בסדר, והגוף שלי מזהה את ההבדל. מבחינתי כאב כרוני זה אותו דבר. הגוף משדר שאנחנו בסכנה כל הזמן. ברגע שאני משחררת - אז אני כבר לא בסכנה. זה מוריד את הכאב הכרוני".
יצא לך לטפל באנשים פוסט טראומטיים?
"כן. יש כמה אנשים פה בארץ שעובדים עם זה כרגע. אחד מהמנחים בשיטה עובד פעמיים בשבוע כבר כמה חודשים באחת מהתוכניות של המילואימניקים שבאים לשבוע של סדנאות, ויש השפעה מאוד טובה. גם אני עצמי הרבה מאוד שנים עובדת עם אנשים עם כל מיני רמות של טראומה. יש בחו"ל הרבה מאוד מחקר על השיטה כטיפול בפוסט טראומה. חשוב לציין - זה לא איזשהו פלא חד פעמי, זה תהליך. זה עובד באופן מאוד איטי ופשוט עם הרבה מאוד ויסות. זה מה שמאפשר לאנשים לשחרר דברים באופן קל בלי להיכנס למקומות עמוקים מדי. אנחנו לא מאמינים שיש ערך להתסיס ולהוציא הכול בבת אחת, אלא חשוב לווסת את הדברים .זה לא טיפול שצריך לחזור עליו עשרות פעמים – רוב האנשים שלומדים לווסת את זה יכולים ליישם את זה בעצמם".
זה מתאים לכולם?
"זה מתאים לרוב האנשים. יש אולי אנשים שצריכים יותר הדרכה, אבל כל אחד יכול. לא פגשתי אנשים שלא מצליחים לעבור את הטיפול אם הם רוצים. כמובן שמטופלים פסיכיאטריים במצב אקוטי אינם מתאימים".
יש אנשים שחווים תגובות רגשיות חזקות בזמן הרעידות?
"לפעמים זה יכול לקרות, אך הרעיון הוא שמי שמעביר את הטיפול ידע להנחות אותם כך שהם לא יגיעו למצבים האלה. כשקורה מקרה כזה אנחנו לומדים שצריך ללכת יותר לאט, אך עם הדרכה נכונה אני לא חושבת שזה יכול להציף את האנשים יותר מדי".
ומה המסקנה? אולי בתוך כל המתח שאנחנו סוחבים - לעיתים מבלי לשים לב, הגוף שלנו כבר מנסה לעשות את העבודה בשבילנו. לא תמיד בדרך שנראית לנו הגיונית, לא תמיד בצורה שנוחה לנו להרגיש, אבל אולי בצורה טבעית יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אם זה נכון, ייתכן שהשאלה היא לא איך להפסיק את הרעד, אלא איך ללמוד להישאר איתו רגע אחד יותר.
