יומיים אחרי הלידה, התינוקת של מיה אלדרור בכתה. אלדרור, בת 36, יועצת שינה בגישה ההיקשרותית ומדריכת מנשאים, הבינה שאי-השקט קשור לצורך להתפנות. במקום לעשות את מה שרובנו רגילים לעשות - להמתין שהחיתול יתמלא ואז להחליף אותו - היא הרימה את בתה מעל הכיור. בתוך רגעים ספורים התינוקת עשתה קקי.
"כבר מגיל יומיים היא עשתה קקי בכיור, ובהמשך עברנו לסיר", מספרת אלדרור, "מבחינתי זה היה רגע מטורף, אבל גם מאוד טבעי. הבנתי שאני יכולה לזהות צורך שלה ולתת לו מענה עוד לפני שהיא מסוגלת לדבר".
אלדרור, נשואה ואם לשלושה, 5, 2.8 ותשעה חודשים, נחשפה לראשונה לנושא עוד לפני שהפכה לאם. "בגיל 19 קראתי ברשת שתינוקות יכולים לגדול בלי חיתול. הייתי בהלם. חשבתי: איך זה יכול להיות? מי האנשים ההזויים האלה? עם הבת הבכורה שלי לא העזתי לנסות. עם הבן השני כבר אמרתי לעצמי שאנסה. התחלתי כשהוא היה בן עשרה חודשים, ותוך כמה שבועות הוא הפסיק לעשות קקי בחיתול. לקראת הלידה השלישית כבר למדתי את הנושא והחלטתי להתחיל מהימים הראשונים".
''הבנתי שאני לא צריכה לשאוף לשלמות''. מיה אלדרור
(צילום: פרטי)
"פשפושים", או גישת הקשב, היא דרך שבה ההורה מנסה לזהות את הסימנים שהתינוק נותן לפני עשיית צרכים ומסייע לו להתפנות מחוץ לחיתול. בחודשים הראשונים מחזיקים את התינוק בתנוחה כפופה מעל כיור, קערה או אסלה, ובהמשך אפשר לעבור לסיר ולאסלה. הסימנים משתנים מתינוק לתינוק ויכולים לכלול תנועות אגן, בעיטות, אי-שקט, התנתקות מהשד, הבעת פנים מסוימת או בכי. לצד הסימנים, הורים משתמשים גם ב"תחנות" שבהן הסיכוי להתפנות גבוה יותר, למשל מיד אחרי שינה, אחרי נסיעה או אחרי הנקה.
מיה אלדרור: "בהתחלה שאלתי את עצמי איך אעשה את זה עם עוד ילדים בבית, ובסוף הבנתי שאני לא צריכה לשאוף לשלמות. גם אם הצלחתי לענות על הצורך רק בחלק מהפעמים, עדיין הייתה בינינו תקשורת"
זה אומר שאת לא משתמשת בכלל בחיתולים?
"לא בהכרח. יש משפחות שמגדלות תינוק בלי חיתול, יש מי שמשתמשות בחיתולי בד ויש מי, כמוני, שמשתמשות בחיתול חד-פעמי כרשת ביטחון. בהתחלה שאלתי את עצמי איך אעשה את זה עם עוד שני ילדים בבית, ובסוף הבנתי שאני לא צריכה לשאוף לשלמות. אני מפשפשת בתחנות ובזמנים שבהם אני פנויה. גם אם הצלחתי לענות על הצורך רק בחלק מהפעמים, עדיין הייתה בינינו תקשורת".
לדבריה, גם תקופות שבהן נדמה שהתהליך נסוג אינן מעידות שהוא נכשל. "בזמן קפיצת התפתחות, כשהתינוקת עסוקה בזחילה, בעמידה או בלמידת מיומנות חדשה, הסימנים יכולים להיחלש והחיתולים שוב מתמלאים. זה לא אומר שהכול אבד. מחכים, נותנים לה לעבור את השלב, והרבה פעמים הסימנים חוזרים להיות ברורים".
לא שיטה, אלא גישה
אורן ברוך, מדריכת קשב ופשפושים, מעדיפה להתרחק מהמילה "שיטה". "כשאומרים שיטה, הורים מרגישים שהם נבחנים לפיה", היא מסבירה. "המילה גישה מאפשרת להבין שזה מסע. לפעמים מצליחים, לפעמים לא, וזה לא תהליך ליניארי".
ברוך הגיעה לנושא בעקבות בתה נינה. "בשבועות הראשונים נינה התקשתה לעשות קקי, ולפעמים עברו ימים ארוכים בלי יציאה. חברה הציעה לי להחזיק אותה מעל הכיור. כשהייתה בת חמישה או שישה שבועות הרמתי אותה, והיא עשתה פיפי, קקי ועוד פיפי. הייתי על גג העולם. הרגשתי שעזרתי לילדה שלי".
''הייתי על גג העולם''. אורן ברוך
(צילום: ראובן קופצ'נסקי )
בהמשך פתחה ברוך קבוצת וואטסאפ להורים, וב-2024 החלה להוביל קבוצות ליווי. לדבריה, הורים לומדים בהן שכל תינוק מתקשר אחרת. אצל אחד הסימן יכול להיות התנתקות מהשד, אצל אחר תנועה ברגליים, ויש תינוקות שאצלם קל יותר להסתמך על תחנות קבועות.
אבל איך אפשר לעקוב אחרי כל פיפי?
"לא צריך לרדוף אחרי כל פיפי. תינוקות משתינים המון, וניסיון לתפוס כל פעם עלול להפוך את העניין למתיש. אפשר לבחור תחנה אחת או שתיים, להתמקד בקקי או פשוט להתבונן. תפסתם - מצוין. לא תפסתם - גם בסדר. המטרה היא לבנות הקשבה, לא לנהל טבלת הישגים".
אורן ברוך: "אנחנו לומדים לזהות עוד צורך בסיסי של התינוק ולתת לו מענה, בדיוק כפי שאנחנו לומדים לזהות מתי הוא רעב או עייף. כשאנחנו מכירים את הסימנים נוצרת בינינו תקשורת נוספת"
אילו תגובות קיבלת מהסביבה כשסיפרת שאת מפשפשת?
"יש מי שמתלהבים ולא מאמינים שזה אפשרי, ויש מי שחושבים שזה מוזר. בעיניי, התגובות משקפות בעיקר עד כמה אנחנו לא רגילים לדבר על הצרכים האלה של תינוקות".
למה בעצם כדאי לעשות את זה?
"מבחינתי, היתרון המרכזי הוא שאנחנו לומדים לזהות עוד צורך בסיסי של התינוק ולתת לו מענה, בדיוק כפי שאנחנו לומדים לזהות מתי הוא רעב או עייף. התינוקות מסמנים לנו כשהם צריכים להתפנות, וכשאנחנו מכירים את הסימנים האלה נוצרת בינינו תקשורת נוספת. מעבר לכך, התינוק נמצא פחות זמן עם פיפי וקקי צמודים לגוף ולכן יש פחות תפרחות, אדמומיות וצורך במגבונים ובמשחות. יש גם יתרון כלכלי ואקולוגי, משום שמשתמשים בפחות חיתולים ומייצרים פחות פסולת. התנוחה הכפופה יכולה גם לעזור לתינוק לשחרר יציאה וגזים בצורה נוחה יותר. עם זאת, חשוב לי להבהיר שפשפושים לא מעלימים לחלוטין את הגזים, משום שהם חלק מתהליך ההבשלה של מערכת העיכול, אבל הם יכולים לעזור להורים להבין מה מפריע לתינוק ולהקל עליו".
ידידותי יותר לסביבה
ענת אסף, בת 36, אם לארבעה ילדים, מלווה משפחות בגישת הקשב ומעבירה סדנאות בנושא במסגרת עולם התוכן שלה, "לחיות פשוט", שבו היא מעניקה מידע, מדריכים והסברים על דרכים לחיות בצורה פשוטה יותר, טבעית ומחוברת לטבע. אסף הגיעה לפשפושים מתוך רצון לצמצם את השימוש במוצרים חד-פעמיים. "עוד בהיריון הראשון הטרידו אותי כמויות הדברים שמגיעים עם תינוק - חיתולים, מגבונים, בקבוקים ומוצרים שנזרקים שוב ושוב. חיפשתי בעברית מידע על דרכים אחרות ולא מצאתי, אז עברתי לאנגלית. קראתי על קהילות שבהן התינוק נמצא על גוף האם, והיא מזהה מתי הוא צריך להתפנות ומזיזה אותו. לא מצאתי מדריך מסודר, אבל הרגשתי שזה מתיישב בדיוק עם האינטואיציה שלי והחלטתי לנסות".
כמה שעות לאחר לידת בתה הבכורה, הבחינה אסף בתנועה באגן וביקשה מבן זוגה להחזיק את התינוקת מעל הכיור. היא עשתה פיפי, ומאז, לדבריה, הפשפושים הפכו לחלק מהחיים. "מה שגרם לי להתאהב בגישה הזו זה הגילוי שמהיום הראשון התינוק יכול לתקשר הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב. הוא מגיע לעולם עם חכמה ויכולת להעביר לנו בדיוק מה הוא צריך. וברגע שמנסים, התקשורת ההדדית הזו מתפשטת כמו גלים. שיטת הקשב פתחה לנו דרך לבנות שפה משותפת עם התינוק שלנו הרבה לפני שהוא יכול לדבר, ולהבין שתינוק אף פעם לא בוכה סתם. ההתבוננות הזו בשפה לא מילולית היא מתנה שיכולה לפתח בנו את היכולת הזו גם כלפי העולם".
ענת אסף: "התגובה החריפה ביותר שקיבלתי הייתה שזו התעללות. זה היה לא נעים, אבל אני מכירה את הילדים שלי ורואה מה מתאים למשפחה שלנו. כל משפחה צריכה לבחור בעצמה"
בכל השנים האלה לא השתמשתם בחיתולים בכלל?
"בחודשים הראשונים כמעט שלא השתמשנו, אבל היו תקופות מורכבות שבהן בחרנו כן לשים חיתול - למשל בזמן מילואים ארוכים, כשעברנו בין בתים או כשהתארחנו במשך תקופה ולא היינו פנויים. זה לא מחק את מה שהילדים ידעו. כמו ששינוי זמני בשינה או באכילה לא מעלים את הצורך עצמו, גם חיתול לתקופה מסוימת לא מבטל את התקשורת".
''התינוק יכול לתקשר הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב''. ענת אסף
(תמונה: באדיבות המשפחה)
זה לא הופך את חוויית ההורות ליותר מתישה?
"עצם הידיעה שיש עוד סיבה אפשרית לאי-שקט הפכה אותי לאמא רגועה יותר. במקום לחשוב שכל יקיצה היא רעב או שכל בכי הוא כאב, אני יכולה לבדוק גם אם התינוק צריך להתפנות. כשאני מזהה את הצורך ונותנת לו מענה, הוא חוזר לישון או לשחק רגוע יותר. זו החוויה האישית שלי, לא טענה מחקרית, אבל ראיתי גם שהילדים שלי התחילו לגשת לאזור הסיר או לסמן בגיל צעיר. בעיניי, זה מעניק להם היכרות מוקדמת עם הגוף ותחושה שהצרכים שלהם מובנים".
איך הסביבה קיבלה את זה?
"התגובה החריפה ביותר שקיבלתי הייתה שזו התעללות. זה היה לא נעים, אבל אני מכירה את הילדים שלי ורואה מה מתאים למשפחה שלנו. כל משפחה צריכה לבחור בעצמה".
"פשפושים זה לא דת"
ענבל אלבוים, בת 29, עובדת סוציאלית ויועצת שינה בגישה התקשרותית, שמעה על פשפושים עוד לפני ההיריון. "כשסיפרתי לבעלי שאני רוצה לנסות בעתיד, הוא חשב שאני משוגעת ושזה אולי אפילו פוגע בתינוק. אבל אחרי שאסיף נולד, התחלתי בגיל שלושה שבועות. לקחתי אותו לאסלה אחרי שינה או הנקה וניסיתי לזהות סימנים כמו דריכות ברגליים, הבעת פנים מסוימת או התנתקות מהשד".
כאבים בידיים הקשו עליה להחזיק את אסיף לאורך זמן, ולכן היא שילבה את הפשפושים עם חיתול. לעיתים, במקום להסיר אותו, היא רק קירבה את ברכיו של התינוק לגופו ועזרה לו להתפנות בתנוחה נוחה יותר. כשהחל לשבת, עברה לסיר. "אחרי תקופה הוא הפסיק לעשות קקי בחיתול, ובהמשך, כשהתחיל לדבר, היה אומר 'קקה' גם בזמן נסיעה", היא מספרת.
''עושים מה שמצליח ומה שמתאים למשפחה''. ענבל אלבוים
(תמונה: באדיבות המשפחה)
מבחינת אלבוים, החיתול אינו סותר את הגישה. "החיתול יכול לשמש רשת ביטחון, בזמן שההורה ממשיך להציע סיר בבוקר, אחרי שינה או כשמופיע סימן ברור. פשפושים זה לא דת - עושים מה שמצליח ומה שמתאים למשפחה".
אבל מה עושים כשצריך לחזור לעבודה והילד נכנס לגן?
"זה באמת אחד האתגרים הגדולים. אסיף נשאר איתי בבית, ורוב המסגרות אינן ערוכות לעקוב אחרי סימנים של תינוק ולהציע לו סיר. זה דורש מהמבוגר להיות פנוי ולהבין שהפספוסים הם באחריותו, לא באחריות התינוק. לכן צריך לבחור מה מעשי למשפחה ולא לצפות מהגן לעשות משהו שהוא לא יכול. אפשר להמשיך בבית בבוקר, בערב ובסופי שבוע, בלי להפוך את זה למאבק".
"חשוב שלא ייווצר לחץ סביב הצלחה או פספוס"
מריה טיטוב, פסיכולוגית התפתחותית מומחית בכללית ואחראית תחום במכון להתפתחות הילד באלעד, מחוז דן פ"ת בכללית, מתחברת לחלק בגישה שמעודד התבוננות בתינוק. "תינוק נולד בלי לדעת להבחין בין רעב, עייפות, כאב או לחץ בשלפוחית. אמא לא מקבלת אותו עם הוראות שימוש. היא מתבוננת, לומדת את הבכי שלו ובהדרגה מתרגמת לו מה עובר עליו. כשהיא אומרת לו, במילים ובהתנהגות, 'עכשיו אתה רעב' או 'עכשיו אתה צריך להתפנות', היא עוזרת לו לבנות ויסות והיכרות עם עצמו".
''התהליך עלול להפוך למשהו של ההורה ולא של הילד''. מריה טיטוב
(תמונה: צילום פרטי)
עם זאת, טיטוב גם מסתייגת: "מה שאני פחות מתחברת אליו הוא שהגישה עלולה ליצור מעין 'ראיית מנהרה', שבה כל מה שמעניין את ההורה הוא הפיפי והקקי. בנוסף, התהליך עלול להפוך למשהו של ההורה ולא של הילד, אף שהתינוק עדיין לא בשל, אין לו מודעות והוא אינו שותף פעיל לתהליך. לכן חשוב שההתבוננות בתינוק תישאר רחבה ולא תצטמצם רק לשאלה אם הצליח להתפנות מחוץ לחיתול".
מריה טיטוב, פסיכולוגית התפתחותית: "חשוב שהמבט לא יצטמצם רק לצרכים ושלא ייווצר לחץ. גמילה עצמאית היא תהליך של הילד. ההורים יכולים ללוות, אבל גם לסמוך על קצב ההבשלה שלו"
תינוקות מגיל לידה מסוגלים לשלוט בסוגרים?
"בגיל הינקות ההתרוקנות היא במידה רבה רפלקסיבית. כאשר מחברים תנוחה, צליל או זמן קבוע לעשיית צרכים, נוצרת התניה ולמידה משותפת. זו אינה החלטה עצמאית של התינוק להתאפק וללכת לשירותים. שליטה רצונית בסוגרים תלויה בהבשלה גופנית, נוירולוגית, שפתית ורגשית שמתפתחת בהדרגה".
לדבריה, אפשר לראות ערך בהיכרות של ההורה עם הסימנים, כל עוד נשמרת פרופורציה. "אני ממליצה להתבונן ולהכיר את התינוק, אבל לא לרוץ. חשוב שהמבט לא יצטמצם רק לצרכים ושלא ייווצר לחץ סביב הצלחה או פספוס. גמילה עצמאית היא תהליך של הילד. ההורים יכולים ללוות, להציע ולתת מילים, אבל גם לסמוך על קצב ההבשלה שלו".
אמא עם תינוק
(תמונה: Shutterstock/Nastyaofly)
להורים שרוצים לאמץ את הגישה, אלדרור ממליצה להוריד ציפיות. "גם אם הצלחתם לזהות חלק קטן מהפעמים, עדיין הייתה שם תקשורת. ברגע שזה הופך למדד להורות טובה, מפספסים את כל הרעיון".
"אפשר לנסות לשלב חיתול ולעשות רק מה שמתאים", מחזקת אלבוים. "לא צריך להחליט מראש שהולכים על הכול או כלום".
