נדמה כי מאז שחר האנושות האדם חיפש איך לרדת במשקל. מהרגע שבו האוכל הפסיק להיות עניין של הישרדות והפך לשפע, הגוף הפך מזירה טבעית למוקד של מאבק מתמשך. אך האדם - יצור תחמן הוא, תמיד מחפש קיצורי דרך. בתוך המאבק העתיק הזה נולדו אינספור דיאטות: חלקן הגיוניות ובעלות ביסוס מדעי, חלקן טרנדיות אך לא מזיקות, ויש גם דיאטות קיצוניות שגובלות בטירוף. רגע לפני שנציג אותן, פנינו ללימור טל פוני, הדיאטנית הראשית של מכבי שירותי בריאות כדי שתסביר מהי ירידה בריאה במשקל.
"תזונה מאוזנת מבוססת על אכילה מאוזנת, מגוונת ולא קיצונית, עם דגש על ירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות, חלבונים איכותיים ושומנים טובים. במקום דיאטות טרנדיות ומסוכנות, שקיצוניותן עלולה להוביל לחסרים תזונתיים, הפרעות מטבוליות ואף נזקים ארוכי טווח, ההמלצה היא לבנות הרגלים שניתנים לשמירה לאורך זמן, המותאמים למצב הבריאותי, לסדר היום ולהעדפות האישיות", היא מסבירה ומדגישה: "כדי להבטיח תהליך בטוח, מותאם אישית ומבוסס ראיות, ניתן להיעזר ברופא/ה או תזונאי/ת. מוכנים? זה הזמן לקבל מושג על הצד האפל של תרבות ההרזיה.
דיאטת תולעת הסרט: כשירידה במשקל הפכה לזיהום מכוון
הרעיון נשמע כמעט סאטירי: למה לסבול בדיאטה ולהגביל את הצריכה הקלורית כשאפשר פשוט לתת לטפיל לעשות את העבודה במקומכם. איזה פטנט. דיאטת תולעת הסרט, אחת השיטות הקיצוניות והמסוכנות ביותר שידע עולם ההרזיה, מבוססת על הדבקה יזומה בתולעת טפילית, מתוך תקווה שהיא תגיע לבגרות במעיים, תספוג חלק מהקלוריות ותוביל לירידה במשקל ללא מאמץ.
ההנחה שהתולעת "תאכל את הקלוריות העודפות" מתעלמת לחלוטין מהמורכבות הביולוגית ומהסיכונים הכרוכים בכך. אילו סיכונים, למשל? זיהום בתולעת סרט עלול לגרום לכאבי בטן, שלשולים, תת-תזונה, חסרים בוויטמינים ומינרלים, אנמיה, דלקת קרום המוח, דמנציה וחולשה כללית
בשביל אלה מאיתנו שאינם חובבי ביולוגיה נסביר כי תולעי סרט הן טפילים שטוחים היכולים להגיע לאורך של תשעה מטרים, הנצמדים לדופן המעי וניזונים מחומרי המזון של המארח. שורשיה של השיטה נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תקופה שבה אידיאל הרזון הקיצוני הפך לנורמה תרבותית, בעיקר בקרב נשים. באותן שנים נמכרו באירופה ובארצות הברית "טבליות תולעת" - מוצרי מדף מפוקפקים שהבטיחו ירידה מהירה במשקל. הפרקטיקה הזו הוצגה אז כפתרון רפואי לגיטימי, הרבה לפני שהובנה לעומק המשמעות הבריאותית של זיהומים טפיליים. לאחר שהושג המשקל הרצוי, היה האדם לוקח גלולה אנטי-פרזיטית מתוך מטרה להרוג את התולעת הטפילית, שלאחר מכן הייתה מופרשת מן הגוף בדרכים המקובלות.
המיתוס סביב הדיאטה קיבל חיזוק תרבותי, כאשר אחת האגדות הידועות קושרת את הירידה הדרמטית במשקלה של זמרת האופרה מריה קאלס להדבקה בתולעת סרט. אלא שסקירות היסטוריות ומדעיות מאוחרות מראות כי אין לכך ביסוס של ממש, וכי אם אכן נדבקה הדבר קרה ככל הנראה בעקבות אכילת בשר נא, ולא כחלק מניסיון מודע לרדת במשקל.
אם חיפשתם הקשר אקטואלי יותר תוכלו לצפות בסרט אימת הגוף עטור השבחים "האחות המכוערת" שיצא בשנת 2025, המגולל את סיפורה של האחות החורגת והפחות יפה של סינדרלה, ואת הדברים הנוראיים שעוללה לגופה כדי לעמוד באידיאל היופי של אחותה החורגת. בין היתר, ניחשתם נכון, היא גם נדבקה באופן יזום בתולעת סרט. המחזה היה גרפי ומאוד לא מלבב.
בכל מקרה, ההנחה שהתולעת "תאכל את הקלוריות העודפות" מתעלמת לחלוטין מהמורכבות הביולוגית ומהסיכונים הכרוכים בכך. אילו סיכונים, למשל? זיהום בתולעת סרט עלול לגרום לכאבי בטן, שלשולים, תת-תזונה, חסרים בוויטמינים ומינרלים, אנמיה, דלקת קרום המוח, דמנציה וחולשה כללית. במקרים חמורים יותר, ובעיקר כאשר מדובר במינים מסוימים של הטפיל, עלולה להתפתח מחלה מסכנת חיים שבה נוצרות ציסטות במוח, בעיניים או באיברים פנימיים. מחיר פעוט לעומת הרווח של ירידה במשקל, אה?
דבר המומחית: "זה היה טרנד מסוכן", אומרת טל-פוני. "דיאטת תולעת הסרט מבוססת על הדבקה יזומה בטפיל מעי, ולכן איננה נחשבת כלי טיפולי בטוח. מחקרים מצביעים על כך שזיהום בתולעי סרט עלול לגרום לתת תזונה, אנמיה, חסרים בוויטמינים ומינרלים, כאבי בטן ושלשולים, ולא ירידה 'בריאה' במשקל. במקרים של בליעת ביצי Taenia solium הזחלים עלולים לגרום לפגיעה נוירולוגית ואף סיכון לתמותה. ההמלצה המקצועית שלי היא להימנע לחלוטין מדיאטה זו".
דיאטת HCG: הורמון ההיריון שמבטיח להעלים את השומן
בשנות ה-50 של המאה העשרים, רופא בריטי בשם ד"ר אלברט ט. וו. סימונס הציע רעיון שנשמע כמעט קסום בפשטות שלו: שימוש בהורמון ההיריון HCG – Human Chorionic Gonadotropin – על מנת לגרום לגוף להיפטר משומן עודף ללא תחושת רעב. הורמון ה-HCG מיוצר במהלך ההיריון של האישה, בתחילה על ידי העובר ובהמשך על ידי השילייה, והוא אחראי על שימור רירית הרחם וכך מאפשר את המשך ההיריון. הוא גם משמש לבדיקות היריון ולפעמים נלקח במצבים רפואיים מסוימים, כמו טיפולי פוריות. אז איך זה שדווקא הוא הפך לדיאטה פופולרית? כאן הסיפור הופך למעניין.
אותו סימונס ביקר בהודו, שם הבחין בנשים הרות הניזונות מתפריט מוגבל מבחינה קלורית, אך על אף כל זאת ילדו תינוקות בריאים. הוא העלה השערה כי אותו הורמון מפרק את מאגרי השומן של האם כדי להזין את העוברים, על אף התפריט הדל. משם הבזיק רעיון: אם הורמון ההיריון אכן מסייע לגוף האישה לנצל מאגרי שומן גם בתנאים של תזונה דלה, ייתכן שניתן יהיה לרתום אותו באופן מלאכותי לצורך ירידה במשקל. כדי ליישם את התיאוריה בפועל, קבע סימונס פרוטוקול מדוקדק: המשתתפים בדיאטה יקבלו מינונים יומיים של HCG, בדרך כלל בהזרקה, ובמקביל יידרשו להקפיד על תפריט קיצוני במיוחד של כ-500 קלוריות ביום בלבד. מה כבר יכול להשתבש?
אך מה שנשמע כמו פריצת דרך פיזיולוגית הפך במהרה לאחת הדיאטות השנויות ביותר במחלוקת. לאורך השנים פורסמו מחקרים בודדים שניסו לטעון ליתרון כלשהו לשימוש ב-HCG במסגרת דיאטה, אולם המסקנה הכוללת של הספרות המדעית הייתה שונה לחלוטין. כבר בשנת 1995 פורסם בכתב העת British Journal of Pharmacology מאמר מקיף שקבע כי אין ראיות מדעיות אמינות לכך שהורמון HCG תורם לירידה במשקל, משפיע על תחושת השובע או מאיץ פירוק שומן. במילים פשוטות: ההורמון עצמו לא עושה את מה שיוחס לו.
בשנים שלאחר מכן הצטרפו גם גופי בריאות מרכזיים למסקנה הזו. בשנת 2012 הבהירו אגודת הדיאטנים האמריקאית (ADA) ומינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) כי דיאטת HCG אינה יעילה לירידה במשקל מעבר להשפעה של ההגבלה הקלורית החריפה שהיא כוללת. מנגד, השילוב בין שימוש בהורמון לבין תפריט של כ-500 קלוריות ביום עלול להיות כרוך בסיכונים בריאותיים של ממש: עייפות קשה, סחרחורות, נטייה לעילפון ונשירת שיער הן רק חלק מהתופעות האפשריות. מעבר לכך, קיים סיכון לפיתוח חסרים תזונתיים משמעותיים, ובמקרים מסוימים אף לנזק מטבולי ופיזיולוגי שעלול להיות בלתי הפיך, גם כאשר התפריט כולל לכאורה מזונות "בריאים".
מינהל המזון והתרופות האמריקאי, ובהמשך גם משרד הבריאות הישראלי, קבעו כי השימוש בהורמון HCG לצורכי הרזיה אינו חוקי, ופרסמו אזהרות מפורשות לציבור מפני הסיכון שבשימוש בו
אז מדוע בכל זאת לא מעט אנשים דיווחו על ירידה במשקל? התשובה כאן פשוטה בהרבה ופחות מסתורית: כמעט כל דיאטה שתלווה בגירעון קלורי קיצוני תוביל לירידה מהירה במשקל, בטח תפריט של 500 קלוריות ליום. אלא שכמו ברוב הדיאטות המהירות, הירידה הזו אינה נובעת רק מצמצום רקמת השומן, אלא גם מאובדן נוזלים ומסת שריר. וברגע שהדיאטה מסתיימת, המשקל נוטה לחזור במהירות, לעיתים אף מעבר לנקודת ההתחלה.
בשנים האחרונות נוסף לדיאטת HCG גם ממד משפטי ברור. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הפך השימוש בהורמון לטרנד נפוץ, אך ככל שגדלה הפופולריות, כך גם התחדדה עמדת הרשויות. מינהל המזון והתרופות האמריקאי, ובהמשך גם משרד הבריאות הישראלי, קבעו כי השימוש בהורמון HCG לצורכי הרזיה אינו חוקי, ופרסמו אזהרות מפורשות לציבור מפני הסיכון שבשימוש בו. כך שמעבר לכך שדיאטת HCG אינה מבוססת מדעית ואינה מספקת יתרון אמיתי לירידה במשקל, היא גם אינה מותרת על פי חוק. שילוב שמספק סיבה נוספת למה עדיף להותיר אותה בעבר.
דבר המומחית: "דיאטת HCG משלבת הגבלה קיצונית של כ- 500 קלוריות ביום, שבמחקרים נקשרת לעלייה בסיכון לחסרים תזונתיים, הפרעות בקצב הלב, אבני מרה והפרעות באלקטרוליטים", מציינת טל-פוני. "תופעות לוואי שתוארו כוללות עייפות קשה, דיכאון וכאבי ראש ולכן השימוש בהורמון למטרת ירידה במשקל נחשב בלתי בטוח. ההנחיות הקליניות מדגישות כי HCG מאושר לשימושים רפואיים מוגבלים בלבד, ואינו מאושר או מומלץ כטיפול להשמנת יתר או לירידה במשקל".
דיאטת כדורי הצמר: למות מרעב (ליטרלי)
אם יש דוגמה שממחישה עד כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת כדי לא לאכול, דיאטת כדורי הצמר היא אחת הקיצוניות שבהן. הרעיון שעומד בבסיסה פשוט: בליעה של כדורי צמר או חומרים דומים לפני הארוחה מתוך מטרה שיתנפחו בקיבה, יתפסו נפח וייצרו תחושת שובע מלאכותית. פחות מקום לאוכל, פחות קלוריות וכמובן, איך לא, ירידה במשקל. לפחות כך מבטיח ההיגיון שמאחורי השיטה. או במילים אחרות: לאכול זה ממש אובררייטד.
בשונה מדיאטות אחרות, כאן לא מדובר בתפריט, בשינוי הרגלים או באיזון תזונתי, אלא בניסיון לעקוף את מנגנון הרעב עצמו. הצמר אינו מתעכל, אינו מספק ערך תזונתי כלשהו, ואינו משפיע על חילוף החומרים. הוא פשוט יושב בקיבה ויוצר תחושת מלאות זמנית, שלעיתים מלווה גם בכאב, בחילה או אי-נוחות. הגוף אולי מרגיש מלא, אך בפועל הוא לא קיבל דבר ממה שהוא זקוק לו.
הרעיון של שימוש בחומרים לא-אכילים כדי לדכא רעב אינו שייך לתקופה אחת מוגדרת ואינו מתועד כדיאטה רפואית מסודרת. מדובר בתופעה שחוזרת בגלים בהקשרים תרבותיים שונים, בעיקר כאלה שבהם אידיאל הרזון הופך קיצוני במיוחד. לא תמיד יש לה שם, ולא תמיד היא מוצגת כשיטה רשמית, אבל העיקרון זהה: למלא את הקיבה בכל דבר, רק לא באוכל.
גם כאשר נרשמת ירידה במשקל, היא תוצאה של גירעון קלורי חד וכמו בכל דיאטה קיצונית, המחיר עלול להיות גבוה: עייפות קיצונית, סחרחורות, ירידה בריכוז, פגיעה בתפקוד היומיומי ולעיתים גם התפתחות של דפוסי אכילה מופרעים שמלווים את האדם זמן רב לאחר שהניסיון לרדת במשקל הסתיים
הנושא חדר למודעות הציבורית לפני כעשור לאחר שבריה מרפי, בתו של השחקן אדי מרפי, סיפרה בראיונות על פרקטיקה מסוכנת הרווחת לדבריה בעולם הדוגמנות. מרפי תיארה כיצד דוגמניות צעירות משתמשות בבליעת כדורי צמר הטבולים במיץ פירות כדי לדכא רעב ולשמור על משקל נמוך, כחלק מהלחץ המתמיד לעמוד בסטנדרטים נוקשים של מראה וגזרה. פלא שהדבר עורר סערה תקשורתית? כפי שסיפרה, מדובר בטכניקה שעוברת מפה לאוזן, הרחק מעין הציבור, והרחק מכל פיקוח רפואי.
לא צריך להיות גאון כדי להבין את הסכנות הכרוכות בזה. צמר אינו מתפרק במערכת העיכול, ובמקרים מסוימים הוא עלול להצטבר ולגרום לחסימות במעיים, לכאבים חריפים, לעצירות קשה ואף למצבים הדורשים התערבות רפואית דחופה. מעבר לכך, דיכוי רעב באמצעים כאלה מעמיק חסרים תזונתיים, מחליש את הגוף ועלול להוביל לפגיעה מתמשכת במערכת העיכול ובבריאות הכללית.
גם כאשר נרשמת ירידה במשקל, היא תוצאה של גירעון קלורי חד וכמו בכל דיאטה קיצונית, המחיר עלול להיות גבוה: עייפות קיצונית, סחרחורות, ירידה בריכוז, פגיעה בתפקוד היומיומי ולעיתים גם התפתחות של דפוסי אכילה מופרעים שמלווים את האדם זמן רב לאחר שהניסיון לרדת במשקל הסתיים. בקיצור, מי שחושב על דיאטה שכזו - כנראה שמומלץ לו להגיע לטיפול פסיכולוגי - ויפה שעה אחת קודם.
דבר המומחית: "דיאטת כדורי הצמר מתוארת כהתנהגות אכילה מסוכנת הדומה לדפוסי הפרעות אכילה, ולא כטיפול מבוסס ראיות לירידה במשקל", אומרת טל פוני. "בליעת חומרים לא אכילים שאינם מתעכלים עלולה להוביל לחסימות במעי, כאב חריף, הקאות וצורך בהתערבות כירורגית, כפי שעולה מדיווחים רפואיים על חסימות מעיים. מעבר לסיכון הכירורגי, דיכוי רעב בדרך זו מחמיר תת תזונה, מחליש את הגוף ועלול להוביל לחסרים חמורים ברכיבי תזונה חיוניים ולפגיעה ממושכת במערכת העיכול. מבחינתי, ההתייחסות לדיאטה זו היא כאל סימן אזהרה להפרעת אכילה הדורשת התערבות פסיכולוגית ורפואית, ולא כאל אסטרטגיית הרזיה בטוחה".
דיאטות ניקוי רעלים ודיטוקס: אמת שפחות נוחה לעיכול
מעט מאוד מושגים בעולם הוולנס הצליחו להשתלט על השיח הציבורי כמו המילה "דיטוקס". מיצים ירוקים, צום מיצים, ימי ניקוי, תה "מנקה", תוספים צמחיים ואפילו חוקנים – כולם נשענים על אותה הבטחה מפתה: הגוף שלנו מלא רעלים, ורק תהליך ניקוי יזום יוכל להחזיר אותו למצבו הטבעי והבריא. האמנם?
תפריטים המבוססים כמעט רק על נוזלים עלולים לגרום לחסרים בחלבון, בוויטמינים ובמינרלים חיוניים, לירידה ברמות הסוכר בדם, לעייפות קיצונית, סחרחורות, כאבי ראש ופגיעה בריכוז
הרעיון הזה אינו חדש כלל. שורשיו נטועים כבר במאה ה-19, בתקופה שבה הרפואה המודרנית הייתה עדיין בראשית דרכה, ותיאוריות על הצטברות "רעלים" בגוף היו נפוצות. בהמשך, בעיקר משנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, אימצו זרמי הניו-אייג' והבריאות הטבעית גרסאות מודרניות יותר של דיאטות ניקוי, עם דגש על מזון נא, מיצים וצמחי מרפא, אך הפריצה הגדולה למיינסטרים הגיעה משנות ה-2000 ואילך, עם עליית תרבות הוולנס והמדיה החברתית, שהפכו את הדיטוקס למוצר אסתטי, מצולם היטב וקל לשיווק.
אלא שכאן בדיוק נוצר הפער בין ההבטחה למציאות. מבחינה פיזיולוגית, לגוף האנושי כבר קיימת מערכת ניקוי יעילה ומתוחכמת הפועלת סביב השעון. הכבד, הכליות, מערכת העיכול והריאות אחראים לפירוק ולפינוי של תוצרי פסולת ורעלים כחלק מתהליך טבעי ומתמשך. כאשר מערכות אלו אינן מתפקדות כראוי, מדובר במצב רפואי חמור שמצריך טיפול רפואי - לא דיאטת ניקוי.
אמנם כמעט בכל המקרים התוצאה הראשונית נראית מרשימה: ירידה מהירה במשקל, תחושת קלילות ולעיתים גם אופוריה קלה. אלא שהשינוי הזה נובע בעיקר מאיבוד נוזלים, ריקון מאגרי גליקוגן וגרעון קלורי חד, לא מניקוי ממשי של הגוף. מדוע בכל זאת לא מעט אנשים מדווחים שהם מרגישים טוב יותר? חלק מהתשובה פשוטה: הפסקה זמנית של מזון אולטרה-מעובד, אלכוהול וסוכר יכולה בהחלט להקל על מערכת העיכול ולשפר תחושה כללית. אלא שהשיפור הזה אינו תוצאה של ניקוי רעלים, אלא של חזרה זמנית לאכילה פשוטה יותר: אפקט שניתן להשיג גם בלי צום, בלי מיצים ובלי סיכון מיותר.
מעבר לזה, גם כאן המחיר הבריאותי עלול להופיע במהירות. תפריטים המבוססים כמעט רק על נוזלים עלולים לגרום לחסרים בחלבון, בוויטמינים ובמינרלים חיוניים, לירידה ברמות הסוכר בדם, לעייפות קיצונית, סחרחורות, כאבי ראש ופגיעה בריכוז. שימוש בחוקנים או במשלשלים במסגרת “ניקוי” עלול לשבש את מאזן האלקטרוליטים. בנוסף, דיאטות ניקוי יוצרות לא פעם יחס בעייתי לאוכל ומעודדות מחזוריות של הגבלה קיצונית ואחריה חזרה חדה לאכילה רגילה, לעיתים מלווה בעלייה מהירה במשקל ובתחושת כישלון.
דבר המומחית: אין הוכחה שדיאטת דיטוקס משפרת 'פינוי רעלים' או מובילה לירידה מתמשכת במשקל, והירידה הקצרה נובעת ברובה מצמצום קלורי חד ואיבוד נוזלים", מציינת טל-פוני. "מחקרים שבחנו דיאטות עם הגבלה נוקשה הראו עלייה בהורמוני סטרס כמו קורטיזול, שעשויה לעודד אכילת יתר ועלייה במשקל בהמשך. דיאטות דיטוקס עלולות להיות דלות בחלבון, אנרגיה, ויטמינים ומינרלים, עד כדי חסרים משמעותיים ואף מקרי מוות קיצוניים.
"דווח בעבר על מקרה של היפונתרמיה (ירידת נתרן בדם) קשה הקשורה לתוכנית דיטוקס מסחרית, המדגים את הסיכון שקיים בשילוב שתייה מופרזת, חוקנים או משלשלים. כדאי לזכור שכל דיאטה קיצונית עלולה להיות מסוכנות במיוחד לחולי סוכרת, חולי לב ונשים בהריון, וכי חלק מהמוצרים המסחריים נמצאו מכילים רכיבים מזיקים".
דיאטת הצום היבש: כשגם מים הופכים לאויב
אם צום לסירוגין כבר הפך למיינסטרים, והימנעות מאוכל זוכה לאישור חברתי רחב בשם הבריאות, הצום היבש לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה ורחוק מדי. כאן לא מדובר רק בהפסקה מאכילה, אלא בהימנעות מוחלטת גם משתייה. לא קפה, לא תה, לא מים. כלום. לעיתים למשך 24 שעות, לעיתים 48 ואפילו יותר. בעיני תומכיו, זהו השלב ה"עמוק" וה"טהור" ביותר של צום. בעיני הרפואה מדובר הלכה למעשה בהתייבשות יזומה.
אין מחקרים מבוקרים שמראים יתרון לצום יבש לירידה במשקל או ל”ניקוי רעלים”, אך יש לא מעט אזהרות לגבי הסיכון שבו, במיוחד אצל אנשים עם מחלות כליה, בעיות לב, סוכרת, נטייה ללחץ דם נמוך או היסטוריה של הפרעות אכילה
הצום היבש אינו המצאה חדשה, אך הוא קיבל חיים חדשים בעשור האחרון. בצורותיו המסורתיות הוא מופיע בצומות דתיים כמו רמדאן, שבהם נמנעים מאוכל ושתייה משעות הבוקר ועד הערב. אלא שבניגוד לפרקטיקות הדתיות, שבהן מדובר בצום מוגבל בזמן עם שתייה בשעות הלילה, הגרסה המודרנית של הצום היבש חורגת מהמסגרת הזו. בשיח הוולנס והביוהאקינג הוא מוצג כ"צום מוחלט", כזה שאמור להפעיל מנגנוני ניקוי עמוקים, לזרז שריפת שומן ולהביא ל"איפוס" של הגוף.
הטיעון המרכזי של תומכי השיטה נשמע מתוחכם: בהיעדר מים חיצוניים, הגוף מייצר “מים מטבוליים” מפירוק שומן, ולכן דווקא צום יבש אמור להאיץ ירידה במשקל ולנקות את הגוף בצורה יעילה יותר. אלא שהפער בין הרעיון הזה לבין המציאות הפיזיולוגית גדול. נכון שהגוף מייצר כמויות קטנות של מים בתהליכים מטבוליים, אך הן אינן תחליף לצריכת נוזלים, ובוודאי שלא במצבים של מאמץ, חום או צום ממושך.
מבחינה רפואית. התוצאה עלולה להיות ירידה בנפח הדם, עלייה בצמיגותו, עומס על הכליות ושיבוש במאזן האלקטרוליטים. בספרות הרפואית אין מחקרים מבוקרים שמראים יתרון לצום יבש לירידה במשקל או ל”ניקוי רעלים”, אך יש לא מעט אזהרות לגבי הסיכון שבו, במיוחד אצל אנשים עם מחלות כליה, בעיות לב, סוכרת, נטייה ללחץ דם נמוך או היסטוריה של הפרעות אכילה.
גם כאשר נרשמת ירידה במשקל, היא אינה תוצאה של קסם מטבולי. כמו בדיאטות קיצון אחרות, מדובר בעיקר באיבוד נוזלים ובגירעון קלורי חד. המשקל שיורד בצום יבש נוטה לחזור במהירות עם חידוש השתייה והאכילה, לעיתים תוך תחושת נפיחות ועומס פיזיולוגי שמחמירים את החוויה כולה
ובכל זאת, הצום היבש ממשיך לצבור תומכים. חלקם מדווחים על תחושת בהירות מנטלית, קלילות או “שליטה בגוף”. אלא שתחושות כאלה מוכרות גם ממצבי התייבשות קלה ומשינויים חדים ברמות הסוכר והנוזלים בדם. התחושה הסובייקטיבית אינה בהכרח עדות לתהליך בריא, ולעיתים היא בדיוק האות לכך שהגוף נמצא תחת סטרס. בפועל מדובר בפרקטיקה שאין לה גיבוי מדעי מוצק, ושעלולה לגרום לנזק לפני שהרווח המדומיין בכלל מורגש.
דבר המומחית: "הימנעות מוחלטת משתייה במשך 48 שעות מוגדרת כמצב של התייבשות בינונית עד קשה, עם סיכון לפגיעה במערכות הגוף", אומרת טל פוני. "מחקרים מראים שהסיכונים של הימנעות משתייה כוללים ירידה בלחץ הדם, הפרעה בזרימת הדם המוחית, פגיעה בריכוז, ירידה בחדות החשיבה, בלבול, שינויים מצב רוח וכאבי ראש.
"הכליות רגישות במיוחד לחוסר נוזלים, התייבשות מפחיתה את זרימת הדם אליהן ועלולה להוביל לפגיעה כלייתית חדה ולהעלות סיכון לאבני כליה ולנזק כלייתי כרוני אם מצבים כאלה חוזרים. ההמלצה היא להימנע, ולוודא שתמיד יש צריכת נוזלים סדירה, גם אם בוחרים במסגרת מבוקרת של צום לסירוגין".
