כל ילד שמשחק כדורסל מגיל צעיר חולם להיות דני אבדיה, כל ילדה שמשחקת טניס חולמת להיות סרינה וויליאמס. אבל כנראה שמרבית הילדים, ואולי גם המבוגרים, לא יודעים עד כמה הדרך הזאת רצופה בהתמודדות עם קשיים ואתגרים מסוגים שונים, ומצריכה מוטיבציה מטורפת, כושר התמדה ומערכת תמיכה יציבה. או כמו שאומר הפתגם "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", על אחת כמה וכמה ספורטאי ששואף להגיע לאולימפיאדה ולכבוש פסגות.
מי שכבר למדה את השיעור הזה על בשרה היא דניאלה גונזלס, בת ה-17 מחדרה, ספורטאית הישגית ואלופת ישראל בכדורעף חופים. היא נמצאת, יחד עם עוד 190 נערים ונערות ספורטאים באקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט, שם הם גרים, מתאמנים, לומדים, אוכלים ומקבלים מעטפת של רפואת ספורט, פיזיולוגיה, תזונה, פסיכולוגיה, פיתוח יכולות גופניות ושיקום. הרוב המוחלט של התלמידים באקדמיה גר בתנאי פנימייה, וחוזר הביתה רק פעם בשבוע. מה שעבור רבים ייראה כמו הקרבה גדולה, נראה עבור דניאלה כזכות.
כשמדברים עם דניאלה יש תחושה שהיא פשוט נולדה להיות ספורטאית מקצועית בכלל, וכזו שמוכוונת לכדורעף בפרט. אמא שלה, ויקטוריה, בעצמה מאמנת כדורעף, מסבירה שככה זה אצלם בבית, ספורט הוא החיים: "אני עצמי התחלתי לשחק כדורעף בגיל 9, מאז לא הפסקתי", אומרת ויקטוריה, "נולדתי ברוסיה, ובגיל 16 עליתי לארץ עם אימי ואחי בעקבות הכדורעף, כדי לשחק בקבוצה בכפר סבא. מאותו הרגע התאמנתי ללא הפסקה: כדורעף חופים ואולמות. מאוחר יותר הכרתי את בעלי, לואיס, שגם הוא שיחק (כיום עוזר מאמן במכבי ת"א. נ.צ), וכיום גם הבן הגדול שלנו, ניקולס, הוא שחקן כדורעף בהפועל קריית אתא".
ויקטוריה מספרת שמאז ומתמיד הכדורעף היה חלק מרכזי בהווי המשפחתי. "מאז שהילדים היו קטנים הם היו איתנו בחופים, באימונים ובמשחקים", מספרת ויקטוריה. "אנחנו פשוט בזה כל החיים, אם זה השיחות בבית, התוכניות שאנחנו רואים בטלוויזיה, בזמן פנוי מסתכלים על כדורעף או יוצאים לחוף לשחק. אנחנו מדברים על הפסיכולוגיה של הספורט, המנטליות, הטכניות, ולתוך זה הילדים נולדו, וגדלו".
דניאלה גונזלס: "אני קמה בשבע ומיד הולכת לאימון כושר ובכל צהריים מתאמנת בכדורעף. בין לבין אני לומדת בביה"ס. אחרי הלימודים יש אימון ואז ארוחת ערב, ויש מרכז למידה שאפשר להשלים שם חומר, או שאני קצת עם חברים, אבל אין כל כך זמן"
החיים של ספורטאי לא פשוטים, וכוללים סדר יום תובעני למדי. דניאלה, למשל, לומדת באקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט, וסדר היום שלה סובב ברובו סביב אימונים ותחרויות: "אני קמה בשבע ומיד הולכת לאימון כושר או אתלטיקה, ובכל צהריים מתאמנת בכדורעף", היא מספרת, "בין לבין אני לומדת בביה"ס. הדברים שאני לומדת ממוקדים כי יש בגרויות. אני יכולה ללמוד מכל מקום בעולם. המורים מאוד מבינים אותנו ואת הלו"ז הצפוף שלנו. אחרי הלימודים יש אימון צהריים, ואז ארוחת ערב, ויש מרכז למידה שאפשר להשלים שם חומר בשיעורים פרטיים, או שאני קצת עם חברים אבל אין כל כך הרבה זמן".
חיים לא רגילים
לדניאלה ברור כי אלו הם חייה, והיא חולמת ושואפת להגיע לאולימפיאדה, אבל לצד זה היא יודעת שבחיים מהסוג הזה יש גם הרבה אתגרים. "אומנם אני עפה על הכדורעף ועל כל מה שהוא מביא איתו, אבל אלו לא חיים רגילים", היא אומרת, "יש פחות זמן עם המשפחה ועם החברים. לפעמים קשה להיות עם אותם אנשים 24/7, אין פרטיות, וזה קצת לוחץ. בשלושת החודשים האחרונים הייתי ב'עונה' ואז אני לא בארץ. בקיץ הייתי ב-13 תחרויות בעולם וזה קצת קשה, אבל אני עושה מה שצריך כדי להצליח בסבב העולמי ולהצליח באולימפיאדה".
איך מסתדרים עם הלו"ז הצפוף של הנסיעות?
"צריכים להיות ממש ממוקדים. המרחק מהבית לא פשוט, אני נוסעת עם המאמן, לפעמים זה אני והפרטנרית שלי, יש הרבה נסיעות, ויש געגועים גם לבית ולחברים. לפעמים יש גם קושי לסגור את החומר ולהשלים את מה שהפסדתי בלימודים, אבל אז עוזרים לי בביה"ס, ודואגים לי שאשלים את החומר".
ויקטוריה גונזלס: "לא מזמן הייתה תחרות בהונגריה, הן זכו והייתה שירת התקווה, והייתי בלחץ. באליפות אירופה, למשל, יש מאבטח צמוד. אבל גם שם, כל הנבחרות האחרות יוצאות להסתובב, והן לא"
גם מהצד של ההורים יש מחיר. "היא נוסעת הרבה כי יש מלא תחרויות, ואנחנו מאוד מתגעגעים", אומרת ויקטוריה, "אנחנו שמחים שכיום כמעט מכל מגרש בעולם יש שידור ישיר של המשחק. אנחנו רצים הביתה להתחבר לתחרויות שלה, פותחים יוטיוב בסלון, וכולנו סביב זה. ככה אנחנו תמיד יכולים לראות אותה משחקת. אפשר לראות איך היא, עם מי היא מדברת".
ומעבר לגעגוע, אומרת ויקטוריה, ישנה גם דאגה, במיוחד במצב הביטחוני הלא פשוט ששורר במדינה, והתגובות בעולם לישראל. "יש דאגה אינסופית שהן שתיהן לבד מסתובבות, ועם דגל ישראל עליהן", היא אומרת, "לא מזמן הייתה תחרות בהונגריה, הן זכו והייתה שירת התקווה, והייתי בלחץ כי זה חוף, הכל פתוח. ממש חששתי. באליפות אירופה, למשל, יש מאבטח צמוד, ויש מגרש אז זה יותר פשוט. אבל גם שם, כל הנבחרות האחרות יוצאות להסתובב, והן לא. זה קשה מבחינתן אבל לי זה נותן תחושה טובה כי ככה אף אחד לא יגיד להן משהו או חלילה יפגע בהן".
''כולם מבינים שאני בן אדם''. דניאלה גונזלס
(תמונה: אלי פאר)
אני מנסה להבין עם דניאלה איך היא מתמודדת עם תחושות הלחץ סביב המשחקים עצמם, ועם הציפיות האדירות שיש סביבה. בסופו של דבר מדובר בנערה בת 17. "את זה אני עדיין מפענחת עם הזמן", היא עונה בכנות, "ככל שאני הולכת ומתבגרת, ככה זה נהיה קל יותר. כולם מבינים שאני בן אדם. יש הרבה ציפיות, אבל אני זאת אני".
מה עושים כשיש רגעי משבר?
"המשבר הכי גדול זה אחרי הפסד צמוד, כשאנחנו מרגישות שהיינו צריכות לנצח. אני ממש מאוכזבת אחרי דבר כזה. ואז אני מנסה לדבר עם המאמן על מה היינו יכולים לעשות יותר טוב, בעיקר אני מנסה ללמוד מטעויות. מה שעוד עוזר לי זה המשפחה שלי. בבית נותנים לי טיפים, ומלמדים אותי לחשוב בצורה שונה כי אבא שלי למד כדורעף בדרום אמריקה, אז יש הרבה זוויות. למדתי מהספורט המון דברים שאני לוקחת לחיים עצמם: להתמודד עם לחץ, ללמוד מטעויות, לתקשר עם השותפה שלי, ועוד".
איך הסביבה מגיבה?
"החברות שלי הן מכל מיני ענפים, והן הכי תומכות בעולם. השנה הייתה לי מדליה בבוגרים והייתה המון גאווה. אבל החברים הקרובים שלי גם מתגעגעים, ואומרים לי שהם רוצים שאחזור לארץ".
בלי לבחור בין ספורט, לימודים או חברים
אייל אהרנסון, מנהל האקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט, מסביר כי בני נוער שרוצים להיות ספורטאים מקצועיים מתמודדים עם לא מעט אתגרים. "ברמה הישגית הם נמצאים בשפיץ, הם רוצים להצליח, ויש המון לחץ", מסביר אהרונסון, "הם מתמודדים עם העובדה שהם שונים מהסביבה: הולכים לישון מוקדם, מפסידים בילויים עם חברים, מפסידים טיולים, ועוד. הם מתמודדים עם העניין של חוסר הזמן: פה יש סידור עבורם כך שהכל סביב הספורט, ועדיין אין להם זמן לכל מה שצריך לעשות.
אייל אהרונסון: "יש ימים שיש בהם המון כעס ותסכול, אם זה בגלל הפסד, פציעה, או כל סיבה אחרת. המדריכים יודעים להסביר שכל דבר כזה אמנם מתסכל, אבל גם מקנה יכולות. האתגרים האלו הם שבונים את אבני החוסן של מי שאתה ומה שאתה, ואלו אבני חוסן לחיים"
"היתרון שלנו הוא שאנחנו מנסים להתאים את הלימודים לאימונים ולא את האימונים ללימודים. ספורטאית כמו דניאלה לא צריכה לבחור בין החלום הספורטיבי שלה לבין לימודים, התפתחות אישית וחיי חברה. התפקיד שלנו הוא לבנות מערכת שמבינה שהיא בעת ובעונה אחת ספורטאית הישג, תלמידה ונערה. כולם רואים את אותה ספורטאית ועובדים יחד כדי לאפשר לה להתפתח.
"אנחנו כמובן רוצים הישגים ומדליות ויש לנו מטרות מאוד שאפתניות – העיניים שלנו כבר לבריסביין 2032 – אבל הדרך לשם חשובה לנו לא פחות מהיעד. אנחנו רוצים להצמיח מכאן את הדור הבא של נבחרות ישראל, ובאותה נשימה לזכור שבסופו של דבר מדובר בילדים ובבני נוער".
זוכרים שמדובר בילדים. אייל אהרונסון
(תמונה: גלעד קוואלרצ'יק)
"הם עדיין מתבגרים לכל דבר", מסביר אהרנסון. "יש כאלה שיותר קשה להם בלימודים, כאלו שיותר חיות חברתיות, כאלו שיותר מתבודדים. הם מתמודדים עם המרחק מהבית, עם פציעות, עומס גופני ומנטלי, שגרת יום של לימודים, וגם עם אכזבות".
איך עוזרים להם להתמודד עם אכזבות?
"הרעיון הוא להסביר להם, להכיל את ההתפרקות, הדלת שנסגרת ועכשיו 'אל תדברו איתי'. יש ימים שיש בהם המון כעס ותסכול. אצלנו, למשל, צוות ההדרכה הם כמו ההורים שלהם, וכשספורטאי מבואס, אם זה בגלל שהוא הפסיד או נפצע או כל סיבה אחרת, הם יודעים להיות שם עבורו, וגם להסביר שכל דבר כזה אמנם מתסכל אבל גם מקנה לו יכולות. האתגרים האלו הם שבונים את אבני החוסן של מי שאתה ומה שאתה, ואלו אבני חוסן לחיים".
מה תפקיד ההורים?
"בכללי המון הורים של ספורטאים עסוקים בלוגיסטיקה: לקחת, להחזיר. אנחנו לפעמים ממליצים: אל תדברו איתם רק על הספורט אלא על משהו אחר".
"אני אוהב את האדרנלין"
אך לא רק בלוגיסטיקה ההורים עסוקים, אלא גם בניסיון לתת לילד הספורטאי מעטפת רגשית, ובין לבין לשמור על האיזון הפנימי שלו. "הבית הוא העוגן של הספורטאים, והוא חייב להיות בעיני אי יציב ושקט", אומרת איילת ניצן, אמא של רני, בן 16, אלוף אירופה ומדליסט ארד באליפות העולם לנוער בוויקסקייט, מקצוע בענף סקי המים הפועל תחת התאחדות "אילת" לענפי ספורט שאינם אולימפיים. הוא כבר שנים משקיע יום ולילה באימוני ספורט, תחרויות ומה לא.
רני ניצן: "בקיץ אני כמעט כל הזמן בחו"ל כי יש תחרויות. ביום יום אני קם מוקדם כדי להתאמן, מתאמן פעמיים ביום, ושומר על תזונה. גם בסופ"ש אני קם בשעות מוקדמות כדי להתאמן ואז אני מסיים את האימון ומנסה להעיר חברים כדי ללכת לים"
"הבית צריך להיות המקום שבו הילד הוא לא אלוף אירופה, אלא ילד רגיל. אלו מעברים מאוד חדים. קשה לעבור מעולם שאתה על 200 אדרנלין ולרדת לקרקע ולעבוד על עבודה בהיסטוריה. לכן חייבים לעשות את ההפרדה: כשאתה בתחרויות אז יש התנהלות מסוימת, וכשאתה בבית אתה ילד שאוהבים אותו בלי קשר אם זכית או לא. וחשוב להתנהג רגיל כי זה שומר לכולם על השפיות. בנוסף לכך, אנחנו נותנים לו להוביל בעצמו. אנחנו עוזרים בקטע של בירוקרטיה, ביה"ס, לסדר תשתית אבל בסוף הוא עושה הכל בעצמו".
רני הגיע לספורט אקסטרים כבר בגיל קטן. "אני אוהב את האדרנלין", הוא מסביר, "הבנתי שאני אוהב את כל תחומי הגלישה, גלישת גלים, סנובורד, סקייטבורד, וכל מה שמסביב: אימונים, תחרויות, הכל".
סדר היום שלו צפוף למדי: "בקיץ אני כמעט כל הזמן בחו"ל כי יש תחרויות. ביום יום אני קם מוקדם כדי להתאמן, מתאמן פעמיים ביום, ושומר על תזונה. גם בסופ"ש אני קם בשעות מוקדמות כדי להתאמן. היו לי סופי שבוע שקמתי בשש בבוקר להתאמן, ואז אני מסיים את האימון ומנסה להעיר חברים כדי ללכת לים".
"זה אתגר להיות ספורטאי ישראלי בחו"ל". רני ניצן
(תמונה: Jakub Majerciak)
עם אילו אתגרים אתה מתמודד ביום-יום?
"מאתגר לשלב את הספורט עם ביה"ס. זה דורש עוד השקעה מעבר, אם זה של מורים פרטיים או לנסות ללמוד בחו"ל או להשלים חומר. זה גם יכול לפגוע בחיים החברתיים. היום זה גם אתגר להיות ספורטאי ישראלי בחו"ל. יש פעמים שצריך להישאר במלון, עם אבטחה כבדה, ולפעמים זה מקשה על החיבור עם כולם".
איילת מספרת כי על מנת לשמור על קשר עם הבית נעזרים הרבה בטכנולוגיה: "אנחנו מדברים בווידאו כל יום", היא אומרת, "ככה שומרים על קשר, אבל הוא חסר. כשאנחנו מצליחים להצטרף אליו אנחנו עושים את זה. הוא היה עכשיו באיטליה אז בעלי הצטרף. אנחנו מנסים לשלב את החופשות כך שנוכל לראות אותו ולעודד. אם לא, אז מעודדים בוואטסאפ או בטלפון".
יש גם רגעי משבר?
רני: "זה ספורט מאוד פציע. צריך לשמור על הגוף כל הזמן. אם זה להיפצע לפני תחרות, ויש זמן קצר לשקם את הגוף או לחזור ממחנה אימונים מוקדם יותר כי אתה פצוע. אני עושה הרבה פיזיותרפיה. מנטלית למדתי שצריך לעבור את זה, ושמה שעוזר זה זמן והתמדה".
"בבית הוא ילד רגיל". רני ניצן עם אמא, איילת
(תמונה: אוסף פרטי)
איילת מוסיפה כי לעיתים לא פשוט לראות את הילד שלך פצוע: "כשזה קורה בנקודה קריטית זה מאוד קשוח", היא אומרת, "זה שובר את הלב לראות את זה מהצד, והוא חזק בצורה בלתי רגילה. הוא מבין שזה חלק מהעניין. צריך הרבה קור רוח, והמון משמעת עצמית".
אבל שלא תטעו, מבחינת רני עצמו זה שווה הכל, "הספורט נותן הרבה בגרות מגיל צעיר, לטוס לתחרויות לבד, לטייל בעולם מגיל צעיר", אומר רני, "הוא מפתח יכולת התמודדות עם לחץ ואתגרים, עצמאות, בגרות וביטחון עצמי. בנוסף, ככה אני יכול לראות עולם, ולהכיר אנשים".
מאיפה המוטיבציה בגיל כזה צעיר?
"זה משהו שאופייני לי בדברים שאני אוהב. אם משהו חשוב לי אז יש לי אליו אינסוף מוטיבציה, ואני גם יודע שאצליח בו. זה גם חינוך להשקעה ולהתמדה. בכלל, אני מאמין שהדרך היא לסמן הרבה מטרות קטנות, ואז מצליחים".
