איך מחבקים חושך? כך נשאלתי ומיד חשבתי: מי בכלל רוצה לחבק חושך? הוא מפחיד, הוא מציף, הוא מלא מפלצות. אני יודעת שמפלצות יכולות להופיע גם באור, כשיש בני אדם שעושים מעשים מחרידים.
ב-7 באוקטובר ב-6:29 בבוקר פרץ חושך לחיינו. הטרור, ההרג וההרס הובילו להרבה מוות, פחד ועצב בכל מקום. כשטרור פוגע - כולנו נפגעים. הפכנו רגישים יותר. לפעמים מתמלאים באימה, לפעמים מרגישים שנשרפים מזעם וכאב. לפעמים גם זוהרים מתוך הכאב שקילף מאיתנו כל כך הרבה שכבות, מסכות והגנות. לפעמים גם מתמלאים בהכרת תודה מיוחדת שלא הכרנו קודם - כזו שמופיעה כששום דבר לא מובן מאליו.
אבל איך מגששים את דרכנו בחושך? איך נדע מתי נפגוש כאב, מתי נפגוש פחד ומתי הכרת תודה, ומתי נוכל לזהור? מתי נחווה סתם שמחה פשוטה? לא נדע, נצטרך להושיט יד קדימה. לנסות ולהאמין, שוב ושוב. שגם אם כרגע בלתי-נסבל וקשה מנשוא - זה לא אומר שככה זה יהיה תמיד. זה רק אומר שככה זה עכשיו.
"באנו חושך לחבק" - טורים נוספים
"גיליתי בעצמי חוזקות שלא ידעתי שקיימות" / עופרי ביבס לוי
"כשיש משמעות לקיום, אפשר להמשיך לחיות" / איריס חיים
"מצאתי את עצמי מול הפחד הכי גדול שאימא יכולה לחוות" / קרן שם
איבדתי המון - אבא, אח, אימא. העולם התנפץ לרסיסי רסיסים. איבדתי חברים, קיבוץ, את בית ילדותי. איבדתי אמון בכל כך הרבה דברים, במחשבה שיש מי ששומר עלינו, שאכפת לו מאיתנו. אנשים סביבי איבדו הכול ועדיין הם מתעקשים, כמוני, למצוא את המה והלמה והאיך. לעשות שיהיה פה טוב יותר, כל כך מגיע לכולנו.
איך מוצאים אור גם כשהכול חשוך? מחפשים אותו. לפעמים הוא יופיע בהפתעה וברכות - בקרן שמש שתיגע במינון המתאים, בעלה ירוק שיזכיר שהטבע תמיד שואף לצמוח ועדיין גם בו יש עונות של נשירה והתחדשות, במילה או בעין טובה שתראה את הטוב שבנו.
לפעמים הייתי צריכה לעשות מאמץ כדי לחפש אור באופן אקטיבי - להוציא את עצמי לטיול, לריקוד, למים, לחיבור לאדם אחר, לקבוצה או למטרה, להזכיר לעצמי שאני לא לבד, שאפשר לשנות מציאות - פנימית וחיצונית. גם אם זה לא מושלם. אין מושלם.
וכשלא היה לי כוח, כשאין כוח לחפש, מה עשיתי? הרפיתי ונשענתי. צפתי. נתתי למישהו אחר לשאת רגע את הכובד איתי. נצמדתי למה שיש. לכל אחד יש משהו, מישהו. אמרתי לעצמי, וחזרתי והזכרתי: ככה זה עכשיו. זה לא יהיה ככה תמיד.
השנתיים האלו הוכיחו לי שיש כל כך הרבה בעולם שלא בשליטתנו. שיש רוע, שדברים לא הוגנים קורים, שלא תמיד הטוב מנצח וגם לא תמיד הטובים שורדים. ומול האמיתות הקשות האלה אני גם יודעת שזו לא כל האמת. שיש גם טוב, שיש בחירה, שיש אנשים טובים בעולם שהטעינו אותי, אותנו, באהבה ובטוב, בין אם הם כאן או לא.
אני לא לבד ואני לא חסרת אונים. אני יכולה להרים מבט, אני יכולה לצאת מעצמי ולפעול למען מישהו או משהו שחשוב לי, אני יכולה לבטא את הקול שלי בעולם, אני יכולה לשיר סולו, או בלהקה או בציבור. אני יכולה לשמור על האנושיות שלי ולהגביר טוב בעולם.
אני יכולה לשלוף מתוכי ערכת חירום קטנה ולהגיש לעצמי עזרה ראשונה - זכוכית מגדלת שתעזור למצוא ולזהות את גרגירי הטוב הקטנים ביותר ולהגדיל אותם, פנס שיאיר אותם וימקד את המבט בהם. פינצטה - לברור בקפידה מה מכניסים פנימה ומה משאירים בחוץ. יש רגעים שצריך פינצטה ופנס וזכוכית מגדלת.
בתופת של השנתיים האחרונות נהגתי לאחל לאנשים: "שלא תדע כמה כוחות יש בך" . והיום, אני רוצה לאחל ממקום אחר: שבאמת לא נצטרך לדעת עד כמה אנחנו חזקים, ולא בגלל שאנחנו לא כאלה, אלא כי המציאות לא תיקח אותנו למקומות קשים כל כך. שנדע שיש בנו כוחות, ולא נצטרך לבחון עד כמה. שנדע שיש בנו כאב, כעס, געגוע וצער, ושעם הזמן יכנסו עוד תחושות, שמינונים ישתנו. איך אני יודעת? כי הכול משתנה, כי ככה זה עכשיו.
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
- אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
