"מצטערת בנות, הבנק של פיית השיניים היה סגור"

הילדים בבית משפחת גרין כל כך רוצים שפיית השיניים תבוא בלילה, שלפעמים הם אפילו קצת עוזרים לשיניים ליפול... אבל במשפחה עם כל כך הרבה התרחשויות יום-יומיות, אפילו פיית השיניים קצת טרודה ועסוקה לפעמים

מלי גרין פורסם: 07.02.07, 10:03

"בואו נגיד שאני האמא בכאילו, טוב?" אביבה קשרה את הבובה לעגלה. מימי נשרכה אחריה.

"טוב, אמא! אני רוצה שתקני לי שוקולד בכאילו", קולה המתוק של מימי עלה לטונים גבוהים.

אביבה חייכה אליה באושר: "נגיד שאת הבת שלי, ועכשיו אני קונה לך שוקולד בכאילו". מימי משתפת איתה פעולה. ישבתי מול המחשב והפסקתי להקליד. תחושת עונג צרוף הציפה אותי. אין כמו השיחות התמימות הללו שבין הילדים. הן גורמות לך להרגיש שרק בשבילן שווה העולם שנברא.

"הנה, שוקולד", אביבה הושיטה פיסת נייר למימי הקטנה שפניה התכרכמו מעט.

"זה שוקולד בכאילו", הסבירה לה ברצינות תהומית.

"אה, בכאילו", מימי חזרה אחריה כהד.

"תאכלי את זה בכאילו, נו", האיצה בה אביבה.

משחקי "נדמה לי"

המשחק נמשך שעה ארוכה ועורר בי מחשבות. האם גם אנחנו ההורים משחקים עם הילדים שלנו ב"כאילו"? ואם כן, עד היכן נמתח קצה גבול ה"כאילו"? מתי ה"כאילו" הופך לאמת מרה? ואולי, כשמגיעים לסוף המשחק, זה בעצם לא סוף, אלא תחילת מערכה אחרת, בלי "נדמה לי"? אולי כי ה"נדמה לי" מתאים עד גיל מסוים ומשם ואילך צריך לשלוף את משחק החיים האמיתי?

אצלנו, כשלילד נופלת שן הוא מתרגש מאוד. לא רק מעצם העובדה, אלא משום שהוא יודע היטב את הכללים: מניחים את השן מתחת לכרית, שוכבים לישון, ואז, פיית השיניים מגיעה לפנות בוקר, טרם עולה השמש. בכנפיה הוורודות לוקחת הפייה את השן ומניחה בתמורה מספר שקלים העולה לפי גילו של הילד. אחר כך היא נמוגה, דואה אל על, ממתינה לשעת הכושר הבאה בה תריח שן חלב חמודה שנשרה.

'פיית השיניים', קרי אבא שלהם, אינה מאכזבת. הוא מבצע את תפקידו באמונה, ובבוקר, קולות של אושר נשמעים ממיטתו של הילד. הוא מסתובב כטווס ומנופף במתנתה של ה'פייה הטובה'. חולם לראות אותה בהקיץ, ובטוח שהיא נמצאת אי שם, בעולם האגדות. לכן, אל תתפלאו אם אצלנו בבית לא בוכים כששן נופלת. גם אם זה כואב, וגם אם יורד קצת דם. לא נורא. הפייה תגיע בלילה ובשקליה תרפא כל פצע ומכאוב.

השן התנדנדה מאוד

שירה ויעל הגיעו אלי אתמול נרגשות. נופפו כל אחת בשן הקטנה והלבנה שנפלה להן מהפה.

יותר נכון הופלה לכל אחת מהן.

"השן התנדנדה לנו מאוד, לכן שימי אמר שנקשור חוט דנטלי מהשן אל הדלת. הוא פתח את הדלת, והנה השן נפלה. אחר כך הוא עשה את זה ליעל", הסבירה שירה. לא הבנתי איך, כיצד ומדוע הן מחייכות. האירוע נשמע טראומטי אפילו בשביל אוזן עיתונאית ששמעה דברים מחרידים פי מאה.

"אני לא יודעת אם הפיה מוכנה לבוא למי שמוציא את השיניים בעצמו, אלא רק למי שהשן נושרת לו מאליה", ניסיתי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.

"מאיפה היא יודעת?" שאלה יעל.

"אויש, אמא, תדברי איתה", ניסתה שירה את כוחה בתחנונים.

הייתי צריכה מעוף ודימיון כדי לאלף אותן בינה על הפיה הכל יודעת, ובעיקר להזהיר, שלא תעזנה לחשוב על עקירת שיניים בנוסח אינקוויזיציוני מחריד. בלילה הן נרדמו ראשונות, חולמות על הפייה, השקלים והממתקים שתרכושנה.

בנק הפיות היה סגור

בבוקר נשמעו קולות מכיוון חדרן. קול בכי נרגז. "זה בגללך, שימי. הפייה לא לקחה את השיניים כי הוצאנו אותן בכוח, טרם זמנן". הלב שלי צנח. זה לא בגלל שימי, זה בגלל המזכירה של פיית השיניים, קרי אני. שכחתי לעדכן את הפרטנר באירוע הנוצץ של השבוע.

"שירה ויעל, אל דאגה. אני בטוחה שהפייה סלחה לכן, כי לא ידעתן שהיא לא אוהבת את צורת עקירת השיניים בכוח, ולכן תגיע באיחור של יום. מן הסתם, הבנק היה סגור. נגמר לה הכסף. ואולי למיליון ילדים אחרים נפלו אתמול השיניים והיא היתה עסוקה בלילה. מחר התור שלכן!" קולי הבטוח הרגיע אותן, והן מהרו לבית הספר.

רשמתי לעצמי שלא לשכוח, אך באותו הערב נשלחתי לסקר אירוע מרגש של הנחת אבן פינה למוסד חשוב. חזרתי מהאירוע נסערת בשל כמה אישים שהתווכחו במקום, ושוב שכחתי לעדכן את "פיית השיניים".

קנס פיות על כל יום איחור

בבוקר שוב עמדתי חסרת אונים מול בנותיי התמימות. האם כדאי להרוס להן את התזה? להשאיר את הפייה כמות שהיא? להמציא תירוצי-פייה נוספים? אוי, איך שכחתי? למה נסחפתי כל כך בליל אמש באירוע. זה לא מתאים לי.

דווקא בגלל הקצב המסחרר של הבית, מצאתי דרך לזכור את הפרטים החשובים, ואני מקפידה לרשום בפנקס מיוחד את כל המטלות, לתת לעצמי תזכורות. אמש שכחתי לתת לעצמי תזכורת להציץ בפנקס.

הנה השיעור האלף שלי באמהות: אין אמא מושלמת היכולה להעניק את חבילת האמא המושלמת. אני צריכה להבין את זה, ויתירה מכך לסלוח לעצמי. שלחתי את גמד המצפון לדרכו.

"בנות, אל דאגה. הפייה תפצה אתכן. שמעתי שפיית שיניים שמאחרת בביקורה, משלמת קנס על כל יום איחור. זה עוד ישתלם לכן".

ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, ניגש אלי חיים ובנוכחות הבנות אמר, כשזיק שובב ניצת בעיניו: "נו, אמא, באמת. אנחנו יודעים שאבא הוא 'פיית השיניים' שלנו. מה את חושבת, שלא ראינו אותו פעם מניח מתחת לכרית את הכסף? אז פשוט תביאי להן את הכסף וניפטר מהבכיות שלהן".

ליבי צנח. אולי מתדהמה, אולי מאכזבה, אולי כמו שמרגישים כשמנפצים מיתוסים, כששוחטים פרות קדושות? מה, הם יודעים את הסוד? לאורך כל השנים הם ידעו, ופשוט שיתפו פעולה ושיחקו איתנו ב"נדמה לי"? בעצם אנחנו שיחקנו איתם ב"נדמה לי" ולכל הצדדים היה נעים ונוח.

הבטתי באביבה ובמימי הממשיכות את משחק "הכאילו" שלהן. ואז הבנתי: כולנו משחקים ב"נדמה לי". נדמה לי שכואב לי הראש, כי אין לי חשק לצאת מהבית. "נדמה לי" שרציתי לאפות עוגה לחברה, אלא שהתנור התקלקל. כל עוד יש הסכמה, אפילו הסכמה שבשתיקה, זה בסדר. זה עובר. אז תסלחו לי. אני ב"כאילו" הולכת עכשיו לישון.