איך, איך זנחנו את המשפחה המורחבת?

נכון שיכול היה להיות ממש נחמד לחיות במין שבט כזה - עם סבתא שלוקחת את הילדים מהגן, דודה שעושה בייביסיטר בלילה ועוד איזה אח שלוקח אותם לגן שעשועים? פעם זה היה ככה והפסיכולוג גיל ונטורה ממש לא מבין איך, מתי ובעיקר - למה - נפרדנו מהמשפחה המורחבת?

גיל ונטורה עודכן: 16.09.07, 07:52

כשהייתי מתבגר בן 16 הייתי גאון. עילוי אמיתי. תרומתי לאנושות היתה מכרעת. התחלתי לפרוט שלושה אקורדים על גיטרה וככה המצאתי את המוזיקה. החזקתי ידיים מהוססות עם רונית מכיתה ט' וכך המצאתי את האהבה. הייתי נכון לחלוק בנדיבות את מתת הידע שלי עם הורי, אחיי ודודי, אך הם חיו תחת הרעיון ההזוי שאולי מפריז אני קמעה בהערכת יכולותי, ואף העלו סברה שיתכן וישנם דברים, רחמנא ליצלן, שהם יודעים ואני לא.

התגייסתי לצבא, ונוכח קשיי ההסתגלות שחוויתי שם, התגנב ללבי ספק קל שמא אני מטומטם בכמה סנטימטרים מכפי שהערכתי בתחילה. לא חלקתי תובנות אלו עם משפחתי המורחבת, מחמת התקף פאסון כרוני שנמשך כל שנותי הצה"ליות.

התואר הראשון והתואר השני בפסיכולוגיה המשיכו את הקידוח בדימוי העצמי שלי. תסביכי אדיפוס, רגשי נחיתות, עיוותי מחשבה – כולם זינקו אלי מספרי הלימוד ונראו לי מוכרים אישית עד כדי פדיחה. כנראה שהצניחה החופשית מאולימפוס האגו הנפוח לא טלטלה אותי מספיק. עדיין הקשחתי עורפי מול תבונתם של הזקנים ממני. ואז התחתנתי והיא נולדה. הנסיכה.

כל עוד התנהלה הדרמה בשלב ההריון, היינו מוקפים אנשי מקצוע לבני-חלוק ואדיבים, אבל יומיים אחרי צאתה של המלאכית ממתחם הרחם חצינו את שערי בית החולים והגענו הביתה. אני, אשתי – והיא.

פתחנו את הדלת. הנחנו אותה בסלון. היו כמה דקות של שקט. שקט. לא קרה שום דבר מיוחד. פניתי לבת הזוג: "מה... מה... מה עכשיו?". הנצחית החזירה לי מבט מוטרד, עטוף בארשת "תגיד-לי-אני-נראית-לך-מודיעין-144?" אבל גם היא שתקה.

או אז התחילה הקטנה לבכות. בכי מדיום כזה, כ-50% מתפוקת הריאות המקסימלית ותו לא, אבל רגלי הפכו פודינג של היסטריה. הרמתי אותה, הפכתי אותה, טלטלתי – אבל שום דף של הוראות הפעלה מטעם היצרן לא נפל ארצה. נברתי במעמקי החיתול, תרתי נואשות אחרי הנחיות על אריזת עורה הוורדרד. כלום. גורנישט. נאדה.

בסדר, התעשתתי, מה שנכון לפנטיום שלי נכון גם לי. הפקדתי את האוצר בעריסה, ניגשתי בטוחות אל הטלפון וחייגתי ישירות למוקד התמיכה הטכנית שהקים הקדוש ברוך הוא עבור הסיטואציות הללו. המשפחה המורחבת, אלא מה?

הבריחה מהמשפחה?

בימים האלו אנחנו ישובים לארוחות החג, עטופים בשמיכה החמה שמכונה מדי פעם "חיק המשפחה". טרנד עדכני בזוי משהו התנחל לו במדיה בעשור האחרון – עקיצות ציניות כלפי הסיטואציה המשפחתית. כתבות בנוסח "כיצד תעברו את החג מבלי לעקור זה לזה את התוספתן", מככבות יד ביד לצד ידיעות על דילים מוזלים לבגדד בחצי מחיר. הכל כדי להימלט מהמשפחה החובקת-חונקת. האמנם?

כשאנחנו מסבים לשולחן, כבר במנות הראשונות נושר מעל רובנו שריון הציניות הקוצני ומתנחלת בלב תחושה נעימה של יציבות ובית, שהס מלהודות בה. שריד אבולוציוני קדום שמזכיר תקופות שבהן היינו קצת פחות מתוחכמים טכנולוגית, אולי, אבל משימת ההורות וגידול הצאצאים היתה שפויה יותר, לגיטימית יותר, ובעיקר – פחות בודדה.

לפני שנים רבות, ילדי היקרים, חיינו בקהילות, סבא לצד אבא, אם לצד דוד וסבתא. לא החלפנו רק מתכונים – החלפנו מידע. מידע סמוי ורב ערך, שהיווה לא אחת גלגל הצלה להורים החדשים שהתווספו לשבט.

נכון, לא היינו חמושים באינטרנט וב"שלושה עשר ערוצים של זבל בטלוויזיה" (כפי ששוררו חברי הפינק פלויד לפני כמעט 30 שנים). לכן אולי לא ידענו את התשובות לשאלות הרות גורל כגון "האם פריסבי, כוכבת ערוץ הילדים, אכן יוצאת עם כוכב הטלנובלה "לחיי אחותך", אבל החלפנו בינינו אינפורמציה לגבי הלב והקרביים של התחום המפותל הזה הקרוי "גידול ילדים".

איך מרגיעים אותם כשהם בוכים? איך מפתחים בהם הרגלי אכילה נכונים? מתי נכון לגמול אותם? עוד ועוד מגא-בייטים של חוכמה עממית עברו מדור לדור, ולכל מערכת זוגית היו שפע גיבויים בקהילה, מדריכים ובייביסיטרים לעת מצוא.

והשיבה למשפחה

אבל אז חברו הטכנולוגיה והפסיכולוגיה לקעקע את אותן מסורות, הקהילה התפוררה, ואנחנו התפצלנו לזוגות זוגות, מעין תיבת נוח מודרנית ומבולבלת. הטכנולוגיה נתנה לנו את האפשרות לגדל את העוללים לבד: חיתולים חד פעמיים, קלטות מהפנטות קטנטנים ותחליפי חלב אם, שאולי החליפו את נוזל החיים ששפע מהציצי, אבל לא את שפע התבונה הבלתי כתובה של המשפחות והקהילות.

גם הפסיכולוגיה לא נקיה מאשמה (אמר ונטורה, לקח גרזן גדול וכרת את הענף שהוא יושב עליו). אם הטכנולוגיה נתנה לנו את האמצעים, הרי שהפסיכולוגיה העניקה לנו את הלגיטימציה לנבור ולנבור בעצמנו עד זרא. מודעות עצמית, הגשמה עצמית, ניהול עצמי – מילות מפתח שהתנוססו על ספרי הפסיכולוגיה בגרוש וכיוונו את נקודת המבט שלנו פנימה. אני ואני ואני. מזמן כבר שכחנו את אמירתו הנבונה של ויקטור פרנקל (מחבר "האדם מחפש משמעות"): "ככל שנרדוף אחר הסיפוק האישי, כך יתרחק מאיתנו".

כשהקהילה והמשפחה המורחבת התפוגגו אט אט לתוך ספרי ההיסטוריה, והפכו לאייטם שנתקלים בו בדרך כלל בחגים, גילינו שלחופש ולעצמאות שניתנה לנו לגדל את ילדינו כאוות עינינו יש גם תג מחיר מוצמד ואפל.

זוגות רבים של הורים בישראל מחתלים את הילדים ברוך, מאכילים אותם בעדינות, שולחים אותם לגן בדאגה ואהבה, ובחדר האחורי של המוח מתרוצצת להם החרדה החדשה, הידיעה הזו שהכל תלוי בשיקול הדעת הפרטי שלהם, ההבנה שאם הם ייפלו, אין שום מערכת תמיכה שתחזיק אותם.

ונראה שאנחנו מבינים את זה. עובדה – הקהילה עושה לה קאמבק איטי וסמוי לתוך חיינו. יותר ויותר הורים תרים אחר אופציות חיים ומגורים שיש בהם תבלין חזק יותר של סולידריות ושיתוף (יישובים קהילתיים, קיבוצים, קהילות אורגניות בצל הטבע המלבלב וכיו"ב).

אפילו באינטרנט, המקום שמעניק לנו את החופש להשתולל עד הסוף עם הפרטיות שלנו, אנחנו מחפשים את הפורומים והקהילות הוירטואליות. הדחף להיות ביחד ולחלוק בנטל לא נעלם. לעיתים קשה לזהות אותו בעיניו של ההורה המודרני, שמזפזפ נואשות עבור בתו הקטנה באוקיינוס של ערוצים שישתיקו את צריחותיה של הסירנה, אבל המוטיבציה האבולוציונית הקדומה הזו חזקה, לעניות דעתי, מכל חבילת תוכן, גלישה וערוצים שישווקו לנו פקידים זריזים.

יהיה טוב. אני מאמין. שנה טובה לכולכם.