שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 14: שלושה בדירה אחת

    "החיים לפני המשיח הפיליפיני התאפיינו בהכחשה: אמא היתה שבה נטולת נשימה מסיבוב של סידורים וקניות, ומייד אצה לבדוק אם אני חי, לא בצחוק. אחרי כמה חודשים של התפכחות הבנו שאין ברירה, צריך למצוא מטפל. בובי היה הראשון שהגיע, והאמת שלא כל כך התרשמנו ממנו. בכל זאת, בחרנו בו פה אחד (ומקלדת אחת), ומהר מאוד בובי נתן לנו להבין עד כמה הולם אותו הכינוי שהצמדתי לו, המשיח. בחודש הבא הוא גם יעבור לגור איתנו". רונן פורת מתאר את הנסיבות שהביאו את בובי, המטפל הפיליפיני לחייו (ומוסיף שני סיפורי בונוס על אמא יעל ודאז)

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג ", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *    *    *    *    *

     

    זו לא היתה החלטה פשוטה בכלל.

     

    ''אמא", הקלדתי, ''אין ברירה. צריך להתחיל לחפש מטפל".

     

    "טוב. גם אני חשבתי להציע לך את זה", הסכימה אמא במבטאה הצרפתי הכבד, שמאז ומתמיד נשמע לי טבעי כמעט כמו גבינה 9 אחוז.

     

    הדיאלוג הקצר הזה ביטא את סופו של תהליך השלמה שנמשך כמה חודשים. לא פעם כמעט נשברנו. ניסינו, אמא ואני, לדחות את הקץ ככל שיכולנו, בעיקר משום שלא רצינו להכניס לביתנו אדם זר. רק מה, במרוצת הזמן כופף ריבונו את ידינו באופן כזה, שבסופו של דבר נאלצנו להיכנע.

     

    בדיעבד, ברור לי שזו היתה הכחשה. רצינו להוכיח לעצמנו שאנו יכולים להסתדר גם בלי עזרה. זה לא עבד.

     

    החיים לפני בובי

     

    האמת? לא יודע איך הצלחנו להסתדר בלי עזרה. היום זה נראה לי סתם סוג של מזוכיזם, בעיקר מההיבט של אמא שלי.

     

    הדינמיקה היתה כזו: הייתי מתעורר לי באחת-שתיים בצהריים (!). עד אז אמא הספיקה להוריד את סויה לטיול, לנקות, לבשל, לעשות את סיבוב הסידורים היומי שאף פעם לא מתקצר (קופת חולים, בית מרקחת, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, קניות, מניקור-שמניקור), ובין לבין לנסות גם לדחוף לסדר היום שלה גם דוגמית של פעילות נעימה, נניח ברידג'. כל זה, מתוך ידיעה שייתכן מאוד שבינתיים אני התעוררתי וצריך, נניח, להשתין. אם לא הבנתם, בזמן הזה, שהיא מריצה את היום שלה, אני, כלומר הוד רוממותו המלך פארוק, עדיין שרוע על משכבו בשלום, נוחר. ככה זה: פארוק אוהב לישון.

     

    נהגת שודים

     

    ואם נגענו במקרה בסדר היום של אמא, אי אפשר בלי כמה משפטי הרחבה, לביאור ולקונטקסט: הגברת, שחצתה את גיל 70 כזכור, נוהגת למזלנו.

     

    העניין הוא שכמו כל דבר בחיים, גם "מזלנו" הוא עניין של זווית ראייה, כי זה לא כל כך למזלכם, הנהגים התמימים בכביש. אמא - איך נגיד את זה בעדינות גדולה? - היא המפגע התעבורתי הגדול ביותר מאז המצאת הבאמפר, כלומר פסי ההרעדה (פחחח - איזה פסים ואיזה הרעדה? במקרה הטוב זה גבעות זעזוע).

     

    עלילות אמא איינשטיין (כינוי שזכתה בו בגין כישוריה הטכניים) בכבישי ארצנו יכולים בשקט לפרנס חדש של רם אורן, ועוד יישארו חוויות גם לג'קי קולינס. אין עמוד בתל אביב שלא פגשה מקרוב, מאוד. אין רכב שלא שרטה, והשריטות על שלה מעידות על כך יותר מאלף מילים. קחו עצה ממני אם אתם חפצים בחיים ארוכים: אם אתם נוהגים ברחבי גוש דן ובמקרה הרכב שלצדכם הוא רנו קליאו אדומה וחבוטה, שנוהגת בה גברת, די נחמדה חייבים להודות, שגב המושב מועך אותה אל ההגה, והיא אוחזת בו חזק-חזק, שלא יברח - עשו לעצמכם ולילדיכם טובה, ופשוט פנו לה את הדרך. הנה, את רואה אמא? ידעתי שייצא משהו חיובי מהטור הזה - סידרתי לך עכשיו תנאי נסיעה של אמבולנס, בלי פקקים.

     

    לכל יום יש סדר יום

     

    זה לא היה רק מאמר מוסגר. ככה זה היה כל בוהריים, כשאמא איינשטיין היתה שבה הביתה חסרת נשימה, בדרך כלל אחרי הפקקים של תל אביב והאיילון, ולפני שהניחה את חפציה אצה-רצה לחדר שלי, לבדוק אם אני חי. אני לא מתבדח וזה לא רק ביטוי - זה פשוט כך. אחר כך נדרשה לעזור לי לעבור לכיסא הגלגלים, מחניקה את כאבי הגב, והופה - ציחצוח-גילוח.

     

    ובעוד כבודו פארוק, זה אני אם שכחתם, מתפנה לקרוא עיתון, היא יכולה סוף סוף להרשות לעצמה לעשות ביקור קצר בשירותים, לעלות על מדי ב', ולהתייצב אחר-כבוד לתורנות המטבח היומית. האמת? מבשלת מדהים, ועם קצת שיתוף פעולה עם פארוק הראשון - התחום הקולינרי בביתנו הרקיע שחקים. אחר כך היתה מתיישבת ועוזרת לי לאכול (קואורדינציה לא משהו) ואפילו טועמת קצת בעצמה. אחר כך שוב מקצה כאבי הגב, כי היתה צריכה לעזור לי לעבור לכורסתי-הספה.

     

    רק בשלב הזה, אחרי מרתון כמעט-אפילפטי, אמא איינשטיין יכולה היתה להרשות לעצמה לפנות לשנת היופי שלה. בזמן הזה פארוק היה מעביר את זמנו בנעימים אל מול מסך מחשבו, הידוע גם כגייטס ג'וניור.

     

    ולכל יום יש גם ערב

     

    אבל זה לא נגמר שם: כשקמה, נדרשה שוב להחזיר אותי למיטה (מציאה בחיי. לא כמו המיטה של פלאטו, אבל לא פחות מ-15 אלף שקל, כי מישהו הרי צריך לעשות מכה על חשבון הנכים והקשישים, לא?). אחרי חרופ בן שעתיים היתה מעבירה אותי שוב לכורסה, סשן שנמשך לפחות עד חצות, כשסוף סוף היינו הולכים לישון, וזה, כמובן, לא לפני שהורידה את סויה לפיפי אחרון. את מעט הזמן שפירגנה לעצמה, העבירה במשחקי ברידג' עם אחמד מירדן או קלוד מקוויבק. באינטרנט, כמובן.

     

    אז עוד יכולתי להישאר לבד בבית לכמה שעות, כך שאמא איינשטיין עוד יכלה לצאת, וללכת לחברות (ויש הרבה), אבל תמיד הקפידה שיהיה לי בייבי-סיטר: אם היא יוצאת - דאז נשארת.

     

    לא פעם הגשמתי חלום רטוב והשתנתי במכנסיים, כמו יוסי גינסברג, גיבור ילדותי ומחבר בחזרה מטואיצ'י. כשהייתי ילד לא החמצתי את תוכניתו של אלי ישראלי מדי ערב, בה תיאר גינסברג את סיפור הישרדותו המדהים בג'ונגלים של דרום אמריקה. קטע אחד מספרו, שיצא לאור בעקבות תוכנית הרדיו, נחקק בראשי לנצח: הקטע בו הוא מתאר כיצד השתין במכנסיו, משום שלא היה לו כוח לקום ממקומו. הוא תיאר זאת כחוויה חמימה ומשחררת, ואחרי שבדקתי בעצמי אני מוכרח לבשר - יוסי גינסברג, אני מסכים עם כל מילה.

     

    עד בוא המשיח

     

    זהו. כך נראה יום שגרתי בחיינו לפני בוא המשיח. כלומר, בובי המשיח. כך גם לימדתי אותו לענות כשהוא נשאל לשמו: ''משיח. בובי המשיח'', על משקל 007. אם ייצא לכם להבחין באזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב בבחור פיליפיני נחמד רכוב על גבי חמור לבן - תדעו שהוא משיח-פרטי-חוקי למהדרין. המשיח שלי.

     

    בעד ונגד

     

    כמו שציינתי כבר, זה לא ענין פשוט להכניס מישהו זר הביתה, עובד זר, בכלל - להעסיק מישהו. לפני ההחלטה הסופית עוד ניהלתי לעצמי רשימות של נימוקים בעד ונגד. אתם כבר יודעים עלי כל כך הרבה, אז הנה, אשתף אתכם גם בזה:

     

    מדוע לא לשכור מטפל?

     

    • בגלל חשש מהלא נודע: תמיד קל יותר להנציח מצב קיים, להשאיר את הסטטוס-קוו. שינויים באשר הם, גם אם בדיעבד אנחנו מבינים שעשו לנו רק טוב (כמו במקרה הזה) תמיד מפחידים. לעשות שינוי כה דרסטי בחיים שלי היה בבחינת לזעזע את אמות הספים. חשבתי לעצמי שכל עוד אמא שלי יכולה לשאת בעומס הטיפול השוטף בי - אז אמא עדיפה בהרבה על פני אדם זר.
    • בגלל ש-גבר זר ייגע בי? האמת, גם לגבר שאני מכיר לא אתן לגעת בי. תשאלו, בצדק, מדוע לא לשכור אשה מטפלת? אה, פשוט כי צריך לא מעט כוח להרים אותי, וידע טכני לתקן כל מיני פריטי עזר בבית הוא ממש חיוני.
    • בגלל הפרטיות שלי: חששתי מאובדן מוחלט של זה.
    • בגלל הפרטיות של אמא: ואיך אמא תתמודד עם מטפל, אדם זר שיגזול גם את הפרטיות שלה? באלוהים, מגיע לה לפחות פרטיות.
    • ומה אם הוא סוטה? או נוכל? חששתי. לך תדע על מי אני יכול ליפול. הרי לצעוק אני לא ממש יכול. וחוץ מזה, נדרשת לא מעט רגישות לטפל בי.
    • ומה אם הטיפול לא מספיק אינטנסיבי? לא הייתי צריך טיפול כה צמוד. נטו, זה יכול היה להסתכם בשעה מדי יום. מה הוא יעשה בכל הזמן הנותר - יסתובב לנו בין הרגליים? לא תודה, המקום הזה תפוס.
    • והדימוי הזה: מטפל פיליפיני זה לזקנים ומסכנים.
    • והעלות הזו: אין - בשורה התחתונה המשמעות של מטפל צמוד היא הוצאה כספית ניכרת.

     

    ומדוע כן, בכל זאת:

     

    • כי שום דבר לא נצחי: תמיד אפשר להגיד שלום למטפל לא טוב ולשכור מטפל יותר טוב.
    • כדי לשחרר את אמא: סוף סוף אמא תוכל לתת מנוחה הכרחית לגב הכואב שלה, לחזור לשגרה מסוימת ולהתפנות לעיסוקיה, כלומר בעיקר לשחק ברידג'.
    • כדי להיות רגוע: משום שיש עוד מישהו שנושא בנטל הטיפול בי.
    • כדי להסיר אחריות מעצמי: על הטיפול בי, להישען אחורה ולא תמיד להתחשב בכמה מעמסתי קשה על המטפלים בי.
    • כי מותר להטריד: העבודה של מטפל היא לטפל, על זה הוא מקבל שכר, ולכן זה הרבה פחות בעייתי להטריח ולתזז.
    • כי אין לנו ברירה: אז היינו סוחבים במצב הזה עוד חודש, מקסימום חודש וחצי. ממילא היינו מגיעים להחלטה הזו.

     

    כפי שאתם כבר יודעים, הטיעונים בעד, ובמיוחד הטיעון האחרון, הכריעו בסופו של דבר את הכף, עם פשרה מסוימת: יצאנו לחפש מטפל לשמונה שעות עבודה ביום, סידור שנשמר עד הימים האלה.

     

    ואז בובי בא

     

    הוא היה הראשון שראיינו.

     

    לא דרשנו הרבה: שיידע לקרוא אנגלית (לפיליפינים זה קל: האלף-בית שלהם לועזי), שיהיה נקי ומנוסה, ובעיקר, שיהיו לו המלצות. בהתחלה רציתי שיהיה לו גם ידע בסיסי במחשבים, אבל על הדרישה היומרנית הזו נאלצתי לוותר מייד. מצחיק: היום בובי כמעט מתכנת מקצועי (טוב, נסחפתי: לימדתי אותו לכבות ולהדליק את המחשב, להזיז את הסמן ועוד כמה דברים). אה, ולא דרשנו עובד מארץ מסוימת.

     

    יד על הלב: לא כל כך התרשמתי מבובי בהתחלה, אבל הוא הציג המלצות כה חמות ממעסיקו הקודם, שעשו את הבחירה קלה מאוד: הפור נפל על בובי. באפריל האחרון הוא הצטרף לכוחותינו המזוינים. בתגובה אמא לא התאפקה יותר, ושבוע אחר כך נסעה לה לנופשון ברידג'.

     

    את מערכת היחסים שנרקמה בינינו קשה להסביר. הטיפול בי שונה לגמרי מטיפול בקשיש, אף שיש זהות במישור הפיזי. במישור הפסיכולוגי - זה עניין אחר לגמרי. יש סימביוזה בינינו. בובי תלוי בי כמו שאני תלוי בו. לא פעם הוא אמר לאמא שהוא מרגיש בר-מזל שיצא לו לטפל בי - כל הזמן יש אקשן, וכעת, מאז שהפרויקט ב-ynet עלה לאוויר - עוד הרבה יותר. בובי מבסוט: יש מסביבו צעירים בראש טוב, האוכל טוב, הוויזה כשרה, הבוסים בסדר. ויש גם את סויה, שהיחסים ביניהם הם ידידות לשמה.

     

    זה לא פשוט להיות עובד זר בארץ, כך שלא פעם מצאנו את עצמנו מסייעים לבובי בכספים, בהתמודדות עם חולירות ישראליים מכל הסוגים וכמובן, בניסיונות להתגבר על לב האבן של הביורוקרטיה הישראלית. נדמה לי, אם ארשה לעצמי לרגע להיכנס לראשו של בובי, שיש לו סיפוק מעצם הטיפול בי, אבל חוץ מזה הוא מרגיש ערך-מוסף - מרגיש מועיל וחשוב. הוא לגמרי צודק.

     

    במקצועיות, באהבה, בחיוך נצחי

     

    בובי ואני התיידדנו. הוא בן 43 ובכל זאת קצת ילד, ואני מרגיש כמו אחיו הגדול. אנחנו צוחקים המון, אבל לא בכל מה שקשור לטיפול בי. בזה הוא רציני כמו קבר, דואג לי כמו לילד שלו (ויש לו שלושה צאצאים משלו), ודי בציוץ חלוש שלי כדי שהוא יתייצב בדום מתוח (והוא בהחלט זוכר איך, כי היה איש קבע בצבא הפיליפיני), בסבלנות, במקצועיות, באהבה ובחיוך נצחי. מעולם לא ראיתי אותו מתעצבן.

     

    ותסלחו לי אם אני לוקח את ההיכרות שלנו לעומק כה אינטימי, אבל אותי הכי מצחיק הכובד-ראש שהוא מייחס לעבודת המעיים שלי. הוא בוחן את העניינים שלי ברצינות, ומספק לי חיווי באגודלו - למעלה או למטה, בהתאם לאיכויות. אם הכל משביע רצון - נמרח על פניו חיוך ילדותי, הוא זוקף אגודל לחיוב ואומר ''וורי גוד''. אם לא - נופלת עליו רצינות גדולה, הוא מצקצק בלשונו (כך גיליתי שזה לא המצאה של יהודים) ומכריז שהיום יזרים לי יותר נוזלים לקיבה.

     

    בובי מאושר הוא גם בובי-עובד-נאמן, וגם חברה נעימה. אני צורב לו דיסקים, מעלה למחשב אתרים בטגאלוג (שפת אמו), צופה איתו בפסגת הפחד בערוץ אקשן ועוד. למשל, טרחתי ללמוד טגאלוג בסיסית. מדי פעם אני משחיל מילה למסך, רק כדי לראות את החיוך כובש את פניו של בובי. אם בא לכם ללמוד משהו על השפה של בובי, הנה לינק המתאים.

     

    בובי מומחה בלהיות רואה ואינו נראה. התכונה הזו חשובה לאין ערוך במטפל. כשהוא לא נחוץ - הוא נעלם. כשאני נזקק לו, הוא מופיע מעצמו. לפעמים הוא יודע לפני מה אני רוצה, ואם לא - מספיק לו מבט או הינד ראש.

     

    וכשאני זקוק לריכוז ולפרטיות, אני לא חייב לדפוק חשבון. כמו עכשיו, כשאני מקליד את הפרק הזה. בובי מפיק ספונג'ה מסביבי (האיכות לא משהו - סמרטוט בלבד, בלי לשפוך מים, ירחם השם) ואני עמוק במסך. מאמא ומדאז אי אפשר להתעלם. הן שואלות, ודואגות, ומתעניינות, ושואלות. אם אני רוצה דקה שקט - אני חייב לענות.

     

    מה שמזכיר לי

     

    שפעם, עוד כשהייתי גוף בריא ולא רק נפש בריאה, היה לדאז תחביב כזה, להעיר אותי בבת אחת, בלי הכנות מוקדמות, ולגשת בנחרצות ישר ולעניין:

     

    - "אנחנו חייבים לדבר על מערכת היחסים שלנו''.

     

    טוב, חייבים אז חייבים. אבל מה, לא תתני לשפשף קודם את עין ימין? להיפטר מקורי שינה בעין שמאל?

     

    בכלל (בזזז-בזזז - התראת שוביניזם) נראה לי שנשים לא ממש יכולות לראות גברים שנהנים בלעדיהן. הניסיון שלי מוכיח, שאשה לא אוהבת לראות גבר במצבים הבאים:

     

    • ישן שנת ישרים: תמיד זה מעורר אצלה חשק להדיח כלים, רצוי מחבתות וסירים. כל המרעיש הרי זה משובח.
    • רואה כדורגל: זה מייד מעורר את יצר הספונגה, לרוב בדיוק ברווח שבין הגבר לטלוויזיה.
    • משחק במחשב: או, זה כבר מעיר את שדון ה''מזמן לא דיברנו על מערכת היחסים שלנו", ואת זה לעולם לא ניתן לדחות.

     

    ומה הפואנטה של כל זה?

     

    בחודש הבא בובי יעבור לגור איתנו. לאמא כבר הרבה יותר קשה לטפל בי לבד בערבים, בעיקר לעזור לי לעבור למיטה. הקשר כאן הוא ישיר: ככל שאני נחלש יותר - אמא נחלשת יותר. חוץ מזה, בגלל ההזנה הנכונה דרך הפג, אותה צינורית הזנה, גם עליתי במשקל.

     

    לקראת המעבר הצפוי של בובי אלינו, פיניתי למענו את הממ''ד, בו ביליתי את השנתיים האחרונות. אוח... יש לו שם מיטה שחלק מכם היה מוכן להרוג בשבילה. אני עברתי לחדר מרווח ונעים יותר, וגם קיבלתי בונוס: חלון לצד המיטה. לא סתם חלון, אלא כזה עם נוף. אני מכוון את המיטה החשמלית שלי לגובה החלון ומשקיף החוצה. ומה אני רואה? אם לא ניקח בחשבון את גגות חולון החושניים, אז אני פותח זווית רחבה אל כל תל אביב - מעזריאלי במזרח ועד מגדל שלום במערב. באמצע, ביניהם, אני צופה באהבה גדולה על ארובת רידינג.

     

    כמעט שכחתי כמה נוף אורבני יכול להיות יפה.

     

    *    *    *    *    *

     

    היומן שלי, למי שאני סתם מבלבל לו במוח, ובכל זאת נטרד עד לנקודה הזו כדי לברר למה:

     

    זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

    פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

    פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

    פרק שלישי: מת לצעוק

    פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

    פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

    פרק שישי: נפלתי חזק

    פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

    פרק שמיני: צוחה או בוחק?

    פרק תשיעי: אמא יעל, עד הסבל הבא

    פרק עשירי: דאז, מאז ולתמיד

    פרק 11: אלוהים, דת וכעס

    פרק 11 וחצי: ריבונו, השלמות והבהרות

    פרק 12: שיקשוק ונשמה

    פרק 13: בלעדיכם אני כלום

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שהמשתתפים הקבועים ואני אוהבים לכנות אותו "הסלון של רונן ". אם תיקלעו לשם לכמה דקות, כבר תבינו בעצמכם למה.


    פורסם לראשונה 08/12/2003 21:41
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דלית שחם
    חירות היא רק עוד מילה ל'אין מה להפסיד'. אני ובובי (וסליחה על הפלגיאט, אחותנו המנוחה ג'ניס ג'ופלין)
    צילום: דלית שחם
    צילום: גבי מנשה
    אם תבחינו באזור התחנה המרכזית בבחור פיליפיני נחמד רכוב על גבי חמור לבן, תדעו שהוא המשיח שלי, בובי
    צילום: גבי מנשה
    צילום: משה שי
    אז נכון, היא נהגת שודים ואמנית ברידג', אבל די, שברתי לה את הגב. אמא ואני
    צילום: משה שי
    אני עברתי לחדר מרווח עם בונוס: חלון לצד המיטה. זה החלון שלי
    צילום: גבי מנשה
    אם לא נתחשב בגגות חולון החושניים, אני צופה באהבה גם אל ארובת רידינג. הנוף שלי
    צילום: גבי מנשה
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים