סוף עונת ההרים
אחרי חדשיים וקצת בהרים נמרוד הלוי מתחיל להתגעגע לשמש ולסנדלים. טיול פרידה בין פסגות למתלולים, צ'אי אחרון בנוף, ריקוד קדוש במנזר בודהיסטי, והבטחה לחזור כשהשלג יחלוף
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. הרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה
-----------------------------------------------------------------------------
העונה מתקצרת וכבר כמעט נגמרת עלינו. מיום ליום נעשה כאן יותר קר ופחות תיירים מגיעים. בשביל לטייל באזור של עמק יומתאנג שבצפון מדינת סיקים, נדרש אישור מיוחד אותו ניתן להנפיק רק דרך סוכנויות הנסיעות
ולמינימום של ארבעה מטיילים. המניע לכל האישורים וההגבלות היא הקירבה של העמק לסין וסכסוכי הגבולות בין שתי המדינות. סין מעולם לא הכירה בריבונותה של הודו על חבל סיקים וזו, בתגובה, הקימה בו בסיסים צבאיים מטופחים ומחסומים, ובוררת כניסת זרים לאזור מחשש לריגול.
תלינו פתקים באנגלית: "נוסעים ליומתאנג מחר, רוצים לבוא? צרו קשר עם נמרוד במלון 'מודרן' בטיבט רואד, גאנגטוק". הגיעו שני שוויצרים - דזירה (31) ואנדראס (39), ואחד מייקל בן 48 ממיין, ארה"ב.
דרך האוזן
25 קמ"ש היא מהירות הנסיעה הממוצעת בהרים. הג'יפים דווקא חזקים אבל הכבישים מתעקלים כל 50 מטר בשיפוע חד למעלה או למטה, ככה שאין מצב להאצה. למרות המהירות הנמוכה ובגלל תנאי הכביש, הם נוסעים מספיק מהר בשביל שנרגיש שעוד שנייה אנחנו עומדים לעוף לתהום. ועוד לא סיפרתי על הכביש "הראשי" שהוא כמובן נתיב אחד, צר, תלול וללא שוליים. על הכביש הזה נעים לכל הכיוונים ג'יפים, אופנועים, משאיות, אופניים, הולכי רגל, בהמות, כלבים ותרנגולות.
התקשורת בין הנוהגים בכביש מתבססת על שפת הצפירות. לפני כל סיבוב, גשר או מעבר צר, בעקיפה וכל אימת שבא – צפירה ארוכה. לפני סיבובים חדים מצויירים על הסלעים שלטים שמורים: Horn Please (צפור בבקשה) עם ציור של חצוצרה. היות והכי בטוח לנסוע באמצע הכביש, והעיקולים כל כך חדים, צפירות הן הדרך היחידה למנוע חריקות פתע, שלא לומר תאונות מחרידות. כל נסיעה הופכת לסימפוניה בלתי גמורה.
הנוף אותו נוף
עמק יומתאנג הגבוה מרוחק 150 ק"מ מגאנגטוק. בחישוב מהיר מדובר בנסיעה של 6 שעות לפחות. למה לפחות? כי עוצרים לאכול, לצלם, ולתדלק, מתעכבים בצ'קפוינטס של הצבא וממתינים לנהג שירד לפגוש את דודתו.
הנוף בדרך מזכיר לשנינו את נפאל השכנה. הרים וצמחיה שופעת, נחלים וטרסות ירוקות, בתי עץ תלויים על הר ולמעלה, מרחוק, מנצחים על כל הפסטורליה הזאת רכסים מוקרחים ושוממים.
כל כך הרבה סיפורים קצרים בצד הדרך, כל כך הרבה אנשים ומקומות, והג'יפ שלנו שועט דרכם ומאפשר לי רק הצצה חטופה במתרחש. לפנות ערב הגענו לרזידנסי היפה בלאצ'ונג, כפר בודהיסטי מרחק חצי שעה מיומתאנג. איזה פינוק, איזה חדרים, איזה מים חמים. סביב האח המחוממת אכלנו ושתינו בירה, וכבר הצטערנו שבאנו הנה רק לשלושה ימים.
עסקה טובה במחסום
במרכז העמק ערוץ רחב של חלוקי אבן, אבל כעת רק מעט מים זורמים שם בכמה נתיבים צרים. משני צידי העמק מתרוממים הרים. על חלקם התחתון יערות, מעליהם שממת קור ופסגות לבנות. בשבילנו, בוגרי אנאפורנה שחזרו מדזונגרי רק לפני שבוע, צריך להשקיע טיפה יותר. אולי זו היתה טעות לבוא הנה אחרי הטראק.
קר כאן בעמק יומתאנג ורוח חזקה נושבת. אחרי צ'אי וסיגריה וכמה תמונות אני שוב צמא לריגושים, ועברה אולי שעה. רשמית, האישור שניתן לנו מאפשר להגיע רק עד הנה, לא יותר, אבל בהודו כמו בהודו "סאב קוצ' מילגה" - הכל אפשרי, ואין מחסום בלתי עביר, בעיקר אם יש לך בקשיש בהישג יד.
כולנו ממתינים ברכב בדריכות כשבהאראת הנהג נכנס לבונקר "לבקשש" את החיילים. אחרי דקה הוא
על הר רחוק ניתן לראות שביל צר מטושטש. המדריך מסביר לי שפעם דרכים אלה שימשו להובלת יאקים ולמעבר סחורות מהרמה הטיבטית שבסין להודו, אבל מאז סכסוכי הגבולות באיזור הנתיבים נותרו שוממים. דזירה אומרת שלדעתה לא סללו את הכביש עד הגבול מחשש לפלישה סינית. "ככה ייקח לצבא הסיני הרבה זמן להתקדם לעבר הבסיסים והערים ההודיות". אני לא יודע כמה זה נכון אבל זה נשמע טוב.
כן, שוב הרים. שוב המראות המפליאים שכל כך משפיעים עליי. כן, שמעתם כבר הכל. אני באמת משתדל לחסוך, אבל כשמטיילים בהימליה ההרים הם חלק הכרחי. אז ככה: צוקי סלע בגודל בלתי נתפס מתרוממים בחדות לתוך שמי ים עמוק ורוח חזקה שורקת ונחל שקפא לקרח וכביש שנעצר פתאום באמצע שום מקום.
אני מסתכל על הפסגות המושלגות העצומות מבעד למשקפת ונתקף סחרחורת. בדרך חזרה עמק יומתאנג נראה כמו פרט שולי, זניח ולא מרשים במיוחד. מזל שהמשכנו כי זה היה ממש חזק, הקטע הזה עם הכביש שפתאום נגמר.
הילולה ברומטק
אני באמת לא יודע מאיפה המזל הענק שלנו. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה "צ'אם" עד שפתחתי את הלונלי פלאנט בפרק על סיקים וקראתי על הריקוד המרהיב שנרקד בחצרות המנזרים הבודהיסטים במדינה בסביבות דצמבר.
זה היה עוד אחד מהבונוסים של הטיול הזה - בזכותו התגלגלנו לרומטק הקדושה ונכחנו בחגיגה.
נזירים שהתאמנו כל השנה על מקצבים וצעדים, עוטים עליהם בדים ומסיכות מופלאות בדמותן של חיות שונות וסובבים במעגל סביב כיכר קטנה שעליה פסל. ממול, במבנה נפרד, יושבת הלהקה ומנגנת בתופים, מצילתיים ושופרות עץ ארוכים. הריטואל בסיסי משהו אבל התלבושות משתנות וישנה איזו התפתחות בעלילה למרות שלא ממש הצלחתי להבין אותה.
סביב הריקודים המון בודהיסטים על משפחותיהם שהגיעו לפיקניק והופעה. הם פורסים את שמיכותיהם סביב הכיכר ופורקים שפע של מזון ומשקאות ומיד מבעירים אש קטנה בסמוך. אבוקות מתרוממות מכל עבר לבלילת עשן ריחנית. ילדים משחקים וזקנים לבושים בבגדיהם המסורתיים אוחזים גלגלי תפילה ומחרוזות ומשננים תפילות תוך כדי צפיה. בחוץ, בכניסה למנזר, בזאר גדול עם מסעדות ודוכני מזון והמולה גדולה. אני נזכר במימונה בגן סאקר בירושלים, כשהייתי ילד. היינו מוכרים שם פופקורן ואהבתי את הפיקניק והמשפחתיות ותכונת הקרנבל.
שלום ולהתראות
אחרי חודשיים וקצת בהרים העצמות שלי כבר התקררו מבפנים. אני מאבד חום ומצטנן בקלות, וחייב להודות שפשוט נמאס לי כבר מהקור הזה ואני לא סבלני אליו כמו שהייתי כשהגעתי לכאן. סבבה, הרים, שלג, יופי, אבל למה חייב להיות כל כך מקפיא כל הזמן? זה הזמן להפשרה ארוכה במישורי הודו הלוהטים. כן, עוד נחזור להימליה, אבל עוד ארבעה או חמישה חודשים, כשהשלגים ייפסקו ואפשר יהיה להצפין. אבל עכשיו, אני רוצה למטה, אני רוצה שמש, אני רוצה סנדלים.
