סיפור השבוע: "עכבר בא לביקור"

קבלו עוד סיפור שנשלח אלינו עבור "ספר הסיפורים הגדול שלנו". האם הוא מתאים להיות ה'סיפור לפני השינה' הפרטי שלכם? דרגו אותו באמצעות השאלון מימין. הסיפורים האהובים ביותר מתפרסמים בפרויקט "ספר הסיפורים הגדול של גולשי ynet"

כתב: יורם מארק-רייך פורסם: 28.05.06, 11:22

עכבר בא לביקור

יום אחד הגיע אלינו לגן עכבר קטן.

אנחנו הילדים מאוד שמחנו כמובן, והקמנו מהומה עד לב השמיים. כולנו רצנו אחריו וחיפשנו אותו במגירות ובתיקים, והתלהבנו נורא.

שושנה הגננת דווקא לא שמחה בכלל. היא נעמדה על כיסא וצעקה: "עכבר! עכבר! הצילו!"

זה היה מאוד מצחיק לראות אותה עומדת ככה, ותיכף גם אני לקחתי כיסא ונעמדתי עליו והתחלתי לצעוק: "עכבר! עכבר! הצילו!"

בתוך רגע טיפסו גם מורן ושובל על כסאות והתחילו לצעוק, ועוד ילדים ניסו לגרור כסאות מהגן של הקטנים ולעשות כמוני. צעקנו וצחקנו וחיקינו את קולה הצרחני של שושנה, עד שהיא הבינה כמה שזה טיפשי מה שהיא עושה וירדה מיד מהכיסא.

מזל שהיתה שם גם גילה, העוזרת של שושנה, כי גילה דווקא לא פחדה מהעכבר בכלל. היא תפסה מטאטא ורדפה אחריו, אבל העכבר היה זריז ומהיר יותר מכולנו. הוא זינק על אחד השולחנות, קפץ על כיסא, רץ לעבר המסדרון ונעלם.

"כולם להיות בשקט!" צעקה שושנה. "איזה רעש אתם עושים? לא צריך להתרגש מעכבר, ילדים!"

ככה היא אמרה לנו, בחיי... כבר שכחה מי התרגש הכי הרבה - היא בעצמה!

* * *

למחרת בבוקר חזר העכבר. גילתה אותו שובל ברגע שפתחה את המגירה שלה כדי לקחת משם משהו. העכבר זינק מתוך המגירה, חלף בין רגליה של שובל ונעלם.

הפעם רק שובל ואני ראינו את העכבר, ומיד התחלנו לצעוק בקולי קולות: "הנה העכבר! ראינו את העכבר!"

שושנה לא האמינה לנו שהעכבר חזר. היא חשבה ששוב אנחנו מתבדחות על חשבונה, כמו שעשינו אתמול. "מספיק כבר עם העכבר הזה!" היא אמרה.

בצהריים הבחינה גם גילה בעכבר הקטן. הוא עמד על המקרר וכרסם פרוסת לחם שאיכשהו מצאה את דרכה לשם.

גילה השליכה לעברו מגבת שהיתה לה ביד, אבל העכבר - קפיץ, קפוץ - ונעלם.

* * *

עוד יום עבר. אבא הביא אותי לגן מוקדם, אבל לא יכולנו להיכנס פנימה, כי גילה עמדה בכניסה והסבירה שבערב הגיעו אנשים מהעירייה לשים רעל נגד עכברים וצריך לחכות עד שיאספו הכל מהרצפה ומהפינות וישטפו טוב טוב.

אחרי הניקיון, הירשו לנו להיכנס והזהירו אותנו לא לגעת בשום אופן בעיגולים האלה, אם נמצא.

תום השובב מיד מצא עיגול כזה, שהיה דומה לקורנפלקס אבל ידענו שזה רעל. הוא הרים אותו בידו, ומיד שושנה צעקה עליו ורצה איתו לאמבטיה לשטוף לו את הידיים במים חמים עם הרבה סבון.

גילה אמרה שזה רעיון רע מאוד לפזר רעל. היא שוב עשתה חיפוש בגן ומצאה עוד שני עיגולים ואספה אותם בזהירות לתוך קופסת פלסטיק.

* * *

זהו. עברו כבר כמעט שבועיים מאז, ולא ראינו עוד את העכבר. שושנה אמרה שבטח הוא אכל הרעל ונפטרנו ממנו, אבל אני בטוחה שהעכבר פשוט למד לקח והחליט לא לגלות את עצמו לעינינו.

אני דווקא חיבבתי אותו. הוא נראה ממש חמוד. מאז בכל יום אני משאירה לו קצת אוכל במגירה שלי, ובימים שהאוכל נעלם משם אני מאוד שמחה, כי אני יודעת שהעכבר הקטן שוב בא לביקור...

אני בן 46, עובד בתפקידי כתיבה ועריכה, מוסיקאי לשעבר. הוצאתי לא מעט ספרים לילדים ("געגועים לפופאי", "הקומיקס של פזית", ספרים לדיסלקטים ועוד) וגם כמה למבוגרים (האחרון שבהם – "עד הרצח הבא", מותחן בהוצאת מעריב).

במשך שנים רבות כתבתי כתבות וסיפורים לעיתוני ילדים שונים, וגם ערכתי כמה עיתונים כאלה.

הסיפור "עכבר בא לביקור" נולד לפני כעשר שנים כאשר בתי הבכורה איה (כיום בת 13 וחצי) היתה בפעוטון. איה נהגה לחזור משם כל יום עם סיפורים מופלאים על המתרחש במקום. השתמשתי בסיפוריה כבסיס לסדרת סיפורים שהתכוונתי לפרסם תחת הכותרת "הגן של איה". כולם היו כתובים מזווית התבוננותה והבנתה של ילדה בת שלוש. למעשה, הקרדיט על רוב הסיפורים האלה מגיע לה...

בסופו של דבר לא יצא הספר ההוא לאור. איה גדלה, הסיפורים נשכחו בקובץ מיותם במחשב, ואני שמח לפרסם כעת ברבים את אחד הסיפורים מתוכו. אחת הקוראות הנלהבות שלו תהיה מן הסתם בתי הצעירה, גילי, תלמידת כיתה א'.

רוצים לקרוא עוד סיפורים?