"אז הבנתי, בגיל 18 הוא יילך לצבא"
"אני זוכרת את הרגע בו גיליתי באולטרסאונד הראשון שיש לי בן. ההתרגשות הייתה גדולה. גם פחד סמוי התגנב לליבי – איך אדע לגדל בן? מה עושים בכלל עם בנים?" מיטל אלון-אוליניק כותבת על הפחד. כי אין דאגה בעולם כמו דאגה של אמא
אני זוכרת את הרגע בו גיליתי באולטרסאונד הראשון שיש לי בן. הייתה התרגשות גדולה. גם פחד סמוי התגנב לליבי – איך אני אדע לגדל בן? מה עושים בכלל עם בנים? ואז חילחלה ההכרה. בגיל 18 הוא ילך לצבא. אין פה סימן שאלה. רק סימן קריאה מנקר ומטריד במיוחד.
מרגע ההיריון, ויותר מכך – ברגע הלידה, נופלים מקדמי ההגנה שהותירו לנו לחשוב בטעות שאנחנו חסיני אש. שאתה יכול לטייל במקומות מסוכנים בעולם, לנסות כל דבר, לטעום כל דבר- ושום דבר לא יכול עלייך. אני חוששת שהחדירו לי למחט האפידוראלית חומרי פחד וחרדה. מרגע שנולד בני הבכור העולם הפך למסוכן ומפחיד, כל מהדורת חדשות חודרת היישר ללב. כי אין דאגה בעולם כמו דאגה של אמא.
שתיים בצהריים. בתל אביב הכל נראה לכאורה כרגיל. אומנם הטלוויזיה דלוקה בכל מקום ואנשים נצמדים למבזקי החדשות. אבל באולם חשוך אי שם במרכז העסקים התל אביבי משיקה נינט טייב סינגל ראשון מתקליט הבכורה שלה. ביקום מקביל, או בארץ שלנו – היום שלפני- זו הייתה הידיעה החמה של היום. אין מהדורת חדשות אחת שהייתה מרשה לעצמה לפסוח על הידיעה. הרגע בו כוכב נולד.
אבל במדינה בה אי אפשר לתכנן את חמש הדקות הקרובות – הכול יכול לקרות. מסיבת העיתונאים התנהלה כמתוכנן, בתוספת נאומי ההתנצלות הכתובים מראש: מצטערים על העיתוי הנורא, הייתה לנו התלבטות קשה, אבל ההצגה חייבת להמשיך. לפחות השיר רגוע ונוגה, ומתאים בדיוק למצב, ונקדיש אותו לחיילים ולתושבי הצפון. פעם כל פיגוע או אירוע בטחוני בסדר גודל שכזה היה עוצר את החיים למשך כמה ימים. היום הוא בקושי עוצר את הנשימה לחצי יום לפני שעוברים לתחזית.
חמש אחר הצהריים. הבית נראה כרגיל. הילדים חוזרים מהגן, רוצים לראות את התוכניות הקבועות בהופ. אני מתגנבת למחשב על מנת להציץ במבזקי החדשות באינטרנט, הם עדיין קטנים מכדי להבין את גודל ההתרחשויות. אילו הייתי יכולה הייתי עוטפת עבורם את העולם בצמר גפן ומונעת מהם את התגלית המרעישה שאנחנו חיים במקום שהחיים בו לא מובנים מאליו. מזל שאנחנו לא גרים בקרית שמונה או בשדרות, שם ילדים בני שלוש נאלצים לצאת מהמיטה החמה שלהם ולישון במקלטים. הם כבר לא נהנים מהאשליה שהעולם הוא ציור שצובעים בצבעים שמחים, ואנא עיזרו לדני למצוא את דרכו הביתה.
אני זוכרת את הרגע בו אבא של חברה שלי ביקש מהדי ג'יי לעצור את המוסיקה ולתת לו את המיקרופון. באמצע החתונה שלה הוא ביקש להשמיע את השיר של יהורם גאון- "המלחמה האחרונה". בחירה מוזרה, בין "סינגינג הללויה" ל"ריינינג מן", בין הקפצת הטקילות למסכי העשן. הוא סיפר על הבת שלו, חברה שלי, שנולדה כחודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כשפרצה המלחמה הוא גויס לקרב ולא זכה לראות את ביתו התינוקת במשך כחצי שנה.
הוא לא ראה אותה לומדת להתהפך, לזחול, לומדת לחייך וטועמת לראשונה בחייה מחית תפוחי אדמה. כשחזר משדה הקרב הוא שר לה את "המלחמה האחרונה" והאמין באמת ובתמים שזו תהיה המלחמה האחרונה. שלושים ומשהו שנה אחרי שנולדה התינוקת ההיא ונולד השיר ההוא – חברתי חוגגת את הולדת בנה איתן. היא כבר לא תשיר לו את השיר הזה. להורים שלנו הייתה תקווה שלא נצטרך להתגייס לצבא ושלא נדע יותר מלחמות. לנו כבר אין אשליה כזאת.
בחדשות מדווחים על סבירות גבוהה לגיוס מילואים נרחב. צווי שמונה. אילו יכולתי להפוך ברגע זה לבת יענה- לטמון ראשי עמוק בחול ולהוציא אותו רק בשוך הסערה. רק שלא יקראו לאבאשל לשירות מילואים. רק שהמצב לא יידרדר למלחמה הבאה. אני לא רוצה שהוא ישיר לבת שלו את "המלחמה האחרונה", לא עכשיו ולא בחתונה שלה.
.
לטורים הקודמים בסדרה:
