שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: דנה קופל
    לא בי"ס ממלכתי, לא חינוך ביתי, מה נשאר?
    בבית הספר האנתרופוסופי אין שיעורי בית וספרי לימוד ובכלל לא לומדים לקרוא בכיתה א'. בשנים הראשונות הילדים ילמדו דווקא לסרוג וליצור. אם כך, למה הפסיכולוג גיל ונטורה החליט לשלוח דווקא לשם את הבת שלו? "הם ניצחו אותי בנשק שאני מכבד יותר מכל", הוא מסביר: "תוצאות"
    מרגש? בטח. דרמטי? קצת. מפחיד? ממש לא.

     

    זהו, נגמרה החופשה. דמעות יגון חמות היזלנו, אשתי ואני. לא עוד זמן איכות מרחיב אופקים עם צמד המלאכים. תמו השיטוטים השלווים בקניון המרווח והריק מאנשים, חסל סדר רביצות בטן-גב בבריכה ובים, כשאני ואשתי לוגמים קפה בנחת, בעוד הנסיכה והנסיך משחקים בשיתוף פעולה מתוק בחול או בדשא, ועוצרים את שטף היצירה שלהם אך ורק על מנת למלא מחדש את כוס הקפה שלנו שהתרוקנה או להגיש לנו פרי מרענן להשיב את נפשנו. אח... תענוג.

     

    נראה לכם?

    על ארבע. עטורי זיפים וזיעה, טרוטי עיניים, מותשים כאתלט בתום ספרינט אינסופי ולשוננו משתרבבת החוצה באורך שיגרום ללברדור צמא לקנא. חלאס!

     

    ובכל זאת, "וי" אחד משמעותי סימנו בסיפוק. את פתיחת שנת הלימודים של הבכורה, אנחנו עוברים בלי קמצוץ של דאגה וחשש. הבוקר הפקדתי אותה בכיתה א' מסוימת, בידי צוות מורים ומנהלת שיש לי אמון מלא בהם. ולצערי, בישראל של 2007, ברור לי שמדובר בפריבילגיה נדירה.

     

    זה לא אמור היה להיות כך. תמיד סברתי שהראש שלנו הוא מגרש המשחקים הנפלא ביותר. מה יכול להיות כיף יותר מלפסוע בטוחות בשערי בניין שילמד אותנו קרוא וכתוב, ויקפיץ קדימה בעשר דרגות את היכולת שלנו להתענג על כל התרבות האנושית? ומה מתגמל יותר מזריקת אדרנלין חינוכית שמורה מוכשרת יכולה להעניק לסקרנות הטבעית הגלומה בכל איש קטן? עזבו לרגע את הציניות, תפסיקו לשגר בי חיצי "מנותק מהמציאות", ותיזכרו איזה כיף היה ללמוד, לחשוב, ליצור, לבטא על נייר או על חומר את כל מה שאתה מבין ומרגיש.

     

    אבל המערכת כבר שנים לא מספקת את הסחורה. אני יודע. זו התבטאות גורפת, לקונית, שאולי חוטאת להרבה מנהלות ומורים טובים שעדיין שורדים בחינוך הממלכתי, ומקבלים שכר עלוב שלא מדגדג את כישוריהם. אני מסתכל על עדרי הילדים הקטנים, העוטים עליהם תיקי מותגים גדולים מכפי מידותיהם, ממלאים כיתות קטנות מכפי סבלנותם ויכולתם, ובליבם מהדהד המסר הדואג של הוריהם-אוהביהם: "ואם מרביצים לך, תגיד מיד למורה!". כבר לפני שלוש שנים חיפשנו את הדרך לצאת מהמשחק הזה.

     

    אז למה לא חינוך ביתי?

    במסגרת הנטייה הישראלית הטיפוסית לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, הולכים הורים ומאמצים להם מנהג נוכרי מפוקפק משהו – חינוך ביתי. יעני, אם מערכת החינוך מזייפת, בואו נבצע קפיצת ראש לצד השני – בלי מערכת, בלי מסגרת. בבית. עם אמא ואבא, כל ילד לפי הקצב שלו ובזמן שלו. אמריקה.

     

    גירסאות קיצוניות של המוצר האוורירי הזה מוותרות אפילו על היצמדות ומחויבות לתוכנית לימודית כלשהי. "הרי לא נוכל להכריח את הילד ללמוד אם אינו רוצה", מפריחים תומכי השיטה הפלצות הזויות לחלל, "בעצם הילד הוא זה שיודע מה טוב בשבילו". אין ספק שהם צודקים, כל עוד מדובר בילד בן 26, אחרי תואר ראשון, שעבר כמה התמודדויות משמעותיות בחייו. מאידך, אם הם מתכוונים לילדים מהסוג שהגיע לפלנטה לפני שש או שבע שנים, הרי שטענות אלו מהוות היסחפות מדאיגה בזרם השאנטי.

     

    צר לי, ידידי מהחינוך הביתי, אבל בדיוק על כך הנפיקו את המשפט "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". שהילד יקבע תכנית לימודים? עד כאן, גבירותי ורבותי. העולם שסביבנו עמוס בגופי ידע מורכבים שלוקח זמן להפנים אותם, והם חיוניים להישרדות ולהתפתחות. לתת לעוללים לקבוע מה ללמוד מתוך מאגר הידע הזה זו לא נאורות חינוכית. זו בריחה מבוהלת של המבוגר מתפקידו הלא סקסי אבל החיוני כמחנך.

     

    ואפרופו להכריח – בוודאי שלהכריח! גדילה פירושה התמודדות עם תסכול. צמיחה אישית, כל צמיחה אישית, משמעותה לעשות מדי פעם את מה שאתה לא רוצה, בדרך להשיג את מה שאתה כן רוצה. מי שמפתח חלומות על להיות גיטריסט וירטואוז, יצטרך לחרוש על סולמות מוסיקליים עד שתצא נשמתו, מי שבא לו להיות פסיכולוג יצטרך לעבור לפחות ארבעה קורסים בסטטיסטיקה. אפשר לקרוא לזה דחיית סיפוקים, אפשר לקרוא לזה חינוך, אבל אי אפשר לקרוא לזה חינוך ביתי.

     

    "אז שלא תלמד לקרוא עד כיתה ג'" – האלטרנטיבה האנתרופוסופית

    הם לא מתביישים לדבר על החיבור גוף-נפש כבר מכיתה א', אבל הם קשוחים בגבולות שלהם. הם נותנים יחס של כבוד ותשומת לב אישית לכל ילד, אבל דורשים עבודה קפדנית, מדויקת ומאומצת. אין שם שיעורי בית וספרי לימוד, אבל יש משמעת וכללי לבוש-התנהגות-תזונה. ועוד משהו: הם שלמים ושלווים עם עצמם באופן מרגיז ומעורר קנאה כאחד. קבלו את יחידת הקומנדו של החינוך האלטרנטיבי: בית הספר האנתרופוסופי.

     

    התוודענו לגישה הזו לפני כשלוש שנים, כשהנסיכה היתה בת ארבע. זה לקח להם זמן, אבל בסוף הם ניצחו את הסקפטיות המעצבנת שלי. הם ניצחו אותי בנשק שאני מכבד יותר מכל: תוצאות. תשמעו סיפור: לפני שנה וחצי הלכנו עם המלאכית בשבת אביבית ליומולדת של אחת החברות מהגן האנתרופוסופי.

     

    כמעט כל עשרים ושניים ילדי הגן היו שם. אף גננת לא נכחה, כמובן, אבל מי שכן נכחה באירוע היתה מורה ותיקה בדימוס, שכנה של כלת השמחה. היא היתה המומה לראות, לראשונה בחייה החינוכיים, קבוצה גדולה של זאטוטים משתפת פעולה, צוחקת, משחקת בלי קמצוץ של התפרעות, בלי בדל של אלימות, וכמעט בלא נוכחות של מבוגר.

     

    האנתרופוסופים האלה, יברך אותם האל, דחפו בפרצוף הישראלי כמה ערכים אירופאים שהיו זרים לו, האמינו בהם, והתעקשו עליהם: יראת כבוד למבוגר, שמירה על טקסים קבועים, חיבור מהלך הלימודים למחזוריות הבלתי נמנעת של הטבע, יצירה אמנותית מחומרים בסיסיים ככל האפשר, שקט, רוגע וצוות שעבר מסלול הכשרה מפרך ובלתי מתפשר.

     

    לא, הם לא מלמדים לקרוא מכיתה א'. הדרך לא אצה להם. בשנים הראשונות הם מתמקדים ב... (מי שנוטל תרופות דרך קבע, זה זמן טוב לקחת אותן) מלאכות יד שונות כגון סריגה, פיתוח כישורים אמנותיים, וחיבור הילד לאותיות ולמספרים דרך ההיבט הפיזי מוחשי שלהם.

     

    אתם מבינים, העופות המוזרים הללו מהזרם האנתרופוסופי לא שמעו על מערכת שמכריחה ילדים ללמוד לקרוא כבר מגיל 5, או על שיעורי בית שמונחתים על הילד שרק עכשיו נפרד מארגז החול. למעשה, הם מתמקדים בזוטות מעצבנות כמו חיזוק הדימוי העצמי של הנער על ידי הצלחה במשימות מוחשיות, פיתוח אלמנטים שוליים כגון התמדה במשימות עד סיומן והעברת מסרים מסוכנים דוגמת "למידה יכולה באמת להוות מקור ענק של הנאה". הייתם מאמינים?

     

    למען האמת, אני לא מת על כמה מהנחות היסוד של הגישה הזו, אבל כל הקשקשת התיאורטית הזו נובלת כשאני מכסה את הילדה שלי בלילה, ונזכר, כמה שעות לפני יום הלימודים הראשון בחייה, שתמיד איחלתי לה שני דברים: שתהיה מאושרת ושתהיה סקרנית.

     

    ואני מקווה שזה יצליח. אני מהמר שזה יצליח. בואו נקבע דייט לעוד שנה. אני מבטיח דיווח אמת חף מיהירות. ועד אז – שתהיה יופי של שנה. תשמרו על המתוקים.

     

    • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

     

    לטורים נוספים של גיל ונטורה:


    פורסם לראשונה 02/09/2007 21:03

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שתהיה מאושרת וסקרנית
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים