יש לכם רגשות אשם? מגיע לכם!

פעם, כשהייתי רווק...

לפעמים אני נורא מקנא ברווקים. לאו דווקא בגלל הסיבות הנפוצות. אני לא הולך שולל אחרי סיפורי הסקס הבלתי מרוסן שעמיתי הלא נשואים מוכרים לי, וכשהם מנופפים לי בדגל החופש המוחלט שיש בידם, אני לא נלחץ. "חופש" הנו פעמים רבות אריזה שיווקית חכמה למוצר קצת פחות מלבב שידוע בשם "בדידות". לא רבותי, אני מקנא בהם בגלל סיבה אחרת.

אתם מבינים, להיות הורה פירושו לעמוד יום אחרי יום בפני מראות לא סימפטיות של עצמך, השתקפויות מביכות שבעידן הטרום אינפנטילי של חייך יכולות להדחיק באלגנטיות ולהשליך לפח האשפה של הבלתי מודע.

כשהייתי רווק, לפני חמש עשרה קילוגרמים, יכולתי למכור לעצמי שאני טיפוס רגוע, רציונלי, אמפתי, יצירתי, סבלני וטהור נפש (כן, אני שומע את רעמי הצחוק מכיוון גוש דן...). כאבא מיוזע לשני סטארט אפים אני נוכח בכל שני וחמישי (וגם בשלישי וראשון) עד כמה אני חרד, היסטרי, דוגמטי, חסר סבלנות, ומדבר לא יפה.

ההורות מספקת לך אינספור הזדמנויות לחוש אשם. ולא שלא פישלתי חלילה בימי עלומי הרווקיים, אבל כשפגעתי במישהו, בשוגג או בזדון, קורבן הדביליות שלי היה בדרך כלל אדם בוגר ויציב. כאן מדובר באנשים קטנים, אנשים שאתה כל עולמם. באסה.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים אשמה כי אנחנו באמת אשמים. פשוט כך.

אתה מאחר כרונית לעבודה? דיברת אליה לא יפה? הבטחת לקחת חופש ביום ההולדת שלו ושכחת? מרגישים אשמה, מתוקים שלי? טוב מאוד! (או "מגיע לכם!" בז'רגון של גן דפנה).

אשמה זה נורמלי

במפרט הטכני של הנפש שלנו, יש אזור מיוחד, עמוק, שני סנטימטרים ליד המנוע, ששולח לנו מייל בהול בכל פעם שהיינו לא בסדר. אם הנפש שלנו משתייכת לקבוצת הכדורגל של הנורמליים, האשמה הזו תשפיע בשתי רמות. ברמה הלא מודעת, היא תחזיר אותנו להבזק שנייה אחורה בזמן, אל חרדות ילדותינו. ברמה המודעת, היא פשוט תדחוף אותנו לתקן במהירות את מה שקילקלנו. (אמרתי "במהירות", אתה שחונה שם בחניה כפולה ועוצר את כל התנועה ברחוב הרצל!!!).

לכיוון גיל שנתיים מתחילה החיה האנושית לטפס עוד שלב הכרחי בסולם האשמה: היא מבינה שהעולם מתחלק בגדול לדברים שהם "בסדר/תקינים/מצויים במקומם" ודברים שהם "לא בסדר/מקולקלים/לא במקום".

בשלב הבא יבין סופסוף העולל שחלק מהאירועים המשתייכים לקבוצה השנייה נגרמו בגללו. או אז תושלם הכשרתו הבסיסית כחבר מן המניין בחברה האנושית המתוקנת, והוא יוכל להתהדר בתואר BA (כלומר "בעל אשמה").

בחינת הסיום של יורש העצר שלי התרחשה לפני כחודש, בעת שתקף חזיתית את מדפסת ה-A3 המשוכללת של זוגתי. צפיתי באימה חשוכה כיצד מלאכי מטלטל את המכונה היקרה ועושה בה מעשה הנשיא קצב, ואשר יגורתי בא לי בגדול - תוך שניות צנחה לה המדפסת מן המדף, ברעש חורקני (על ערמת דפים רכה, למרבה המזל). שקט של הלם עטף את יושבי הבית. הבעה חדשה צמחה על פניו של הילד, מעין חשדנות מרוכזת שכל כולה אומרת בנימה של בלש פרטי: something is wrong...

יום הכיפורים - כמה קשה, ככה חכם

בימים אלה, המסורת מצווה עלינו לשים את האשמה בפרונט ליום אחד, ואנחנו שולפים מחשבונים סמויים, עושים חשבון נפש קולקטיבי, וחוזרים לסורנו. יש משהו מאוד נבון וקשוב לנפש האדם ביום הזה, כיוון שאבותינו הקדמונים הפנימו משהו חשוב אודות האשמה, וניסו להנחיל זאת לדורות הבאים: האשמה היא דלק נהדר לטווח קצר, אבל היא קטלנית לטווח ארוך.

יום הכיפורים הינו מופע אשמה מתוזמן היטב של 24 שעות, מלווה בטובי החזנים ומגובה בתפילות מרגשות, והציווי "ועיניתם את נפשותיכם" נועד, לעניות דעתי, העני ממעש, ללמדנו את ההבדל החשוב שקיים בין "התבכיינות ושקיעה ברחמים עצמיים" ובין התהליך הפרודוקטיבי של "לעשות חושבים".

נפשנו הרכה אינה בנויה, ככל הנראה, לעסוק שבועות וחודשים בפשלותינו. תחושה מתמשכת כזו של אשמה תגרור אחריה את השכנה האפלה מן המרתף, דודה דיכאון. לעומת זאת, יום דחוס של בחינה עצמית עשוי לספק לנו את הבעיטה הנחוצה בישבננו, אותו ניעור מפשיל שרוולים שיוביל אותנו לא לבכות, אלא לתקן.

צאו לדרך, טכנאים שלי. חתימה טובה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

לטורים נוספים של גיל ונטורה:

• לא בי"ס ממלכתי, לא חינוך ביתי. מה נשאר?
אבא, למה? כך תגדלו ילד יצירתי
• ימות העולם, הילד שלי ילך רק לגן פרטי
• ברור שאתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו'
לי זה לא יקרה. כך שוכח המוח תינוק במכונית
• פלספן, חרד ואגוצנטרי - מבוא למתבגר
שוביניסטים מלידה: בנים למלחמות, בנות לבובות
• איך מענישים ילד? חזק, מהר וברור
• עזבו אתכם מצעצועים התפתחותיים
• האם האינטרנט יהרוג את הילדות
• "אבא, כשאני אהיה גדולה אני אהיה מנקה"
• אינטליגנציה רגשית? עזבו אותי, באמא שלכם
• כשהזוגיות בזבל - ההורות בקאנטים
• הכול מתחיל ונגמר בכסף?
• בעיות ביחסים? אפשר להאשים את ההורים
• הייתי קרוב בסנטימטר להרביץ לה

• אינטליגנציה הורית: הורים, תפסיקו להציק לילד
• טוב, אני אבא. מה עושים עכשיו?