אני ובתי ואיך אני שם בכיס הקטן כל אם פולנייה
כשמדובר בבתו, צחי שן לא רגוע לשנייה. מאז שנסעה מעבר לים מוחו לא מפסיק לייצר תרחישי אסונות וסיוטים. עד אותו לילה גורלי, בו הפכו החששות למוחשיים ביותר. עד שהאחת נכנסה בפתח הדלת. אבא, בת והגעגועים, שמצמיחים שיערות לבנות על ראש בלונדיני
כך לדוגמה, כבר בגיל שנתיים, ביום סתווי ולח, היא נעלמה לפתע בגן השעשועים, ואותרה אחרי רגעי-אימה ארוכים כשהיא מרחפת בין שמיים וארץ, ידה האחת אוחזת בקצה סולם, והשנייה מנופפת בחדווה לעוברים ושבים. אושפזתי למספר שעות, עם המשך טיפול במרפאות-חוץ.
הטורים הקודמים שלי:
- נועדתי לגדולות ונתקעתי בקטנות
- הגעתי לגיל שצריך להתחיל
- געגועיי ל"אתא"
- סיוט רופא השיניים ואיך גז אחד קטן שינה הכל
- צום לפני בדיקה רפואית – אפשר למות מזה
במקרה אחר, בגיל חמש, ביום אביבי ויבש, לימדתי אותה לרכוב על אופניים, אך בעודי מדדה בעקבותיה חסר-נשימה, הסתרבלו רגליי, התבלבלו צעדיי, עשיתי פליק-פלאק לאחור, והתיישבתי בעוצמה על סלע משונן. מבעד לערפל הכאבים ראיתי אותה ממשיכה בדהרה חסרת-מעצורים, ונכנסת חזיתית בדקל ננסי, יתום וגלמוד, שניסה לשווא לצמוח שם. לי נמעכה עצם הזנב, לה נכנס קוץ לכתף. לאופניים שלום, תודה ששאלתם.
במהלך שנות התבגרותה, אף נאלצתי לעצב גוף משולש, מבט קשוח, וקול עמוק, כדי להטיל מורא במחזריה שבאו היישר מכנסיית ההורמונים, עם תסרוקת קוצים, זקנקן מחורר, ליטרים של אפטר-שייב, ומבט של החתול מ'שרק 2'. עשיתי להם פרצוף של ערפד צמא, אז הם נזהרו.
מדלגת כאיילה בין מטחי חיזבאללה
אבל כל זה עוד היה פסטורלי לעומת ההמשך. בגיל 50, כידוע, הולך ומדרדר מעמדך הפוליטי הפנים-משפחתי, וכדי לשמור על דו-קיום בשלום, אתה נאלץ לוותר על שארית השליטה בילדיך. זה נוגע, אגב, גם לבן שלי, תכשיט בפני עצמו, אבל הוא את הפרק שלו עוד יחטוף בהמשך.
בעניין בתי היקרה, מצבי גלש לתהומות כשהיא התגייסה לצבא, החליטה להיות קרבית, ושירתה בשפיץ של המדינה. וכך, בעודה מדלגת כאיילה בין מטחי החיזבאללה, התחלתי לצמח פה ושם שיערות כסופות, למרות שבעיקרון אני בלונדיני, חטוב, עם עיניים כחולות, זוכרים?
השיא נשבר בחודש יוני האחרון, כשהיא עברה כהרגלה כל גבול, ובגיל 22 טסה עצמאית לסיאטל, ארה"ב, כדי לעבוד שם עד להודעה חדשה. מנפלאות הכפר הגלובאלי. אם אני תופס את החקלאי שהמציא את המושג הזה, אני שובר לו את המחרשה. מה כפר. איזה כפר. אם זה כפר, אז אני איכר קשה-יום, והבת שלי תועה בדד ביער הרחוק והשחור.
סיוטי הלילה שלי על בתי
מאז המראתה, איך לא, מציפים אותי נחשולים של געגועים, סיוטים, ותסריטים. לעיתים, למרות שהיא בכלל בסיאטל, אני רואה אותה עומדת בניו-יורק, בתשע בבוקר, מול התחנה המרכזית, יופייה בוהק למרחקים, שערה מתבדר ברוח, כשלפתע נפתחות הדלתות, והמוני אמריקאים דורסים אותה.
ולפעמים, ברגעי חרדה אבהיים, אני קולט שכל ההוריקנים האכזריים האלה, עם שמות החיבה המוזרים כמו דולי, גוסטב והנרי, התקבצו בסערה כדי לחפש רק אותה - את בתי האהובה, האבודה, והאצילית.
כל כך אצילית, עד שלמרות כל התלאות האיומות שהיא חווה, היא ממשיכה לחוס על עצביי: כשאני מתקשר אליה מדי יום בשעה הקבועה, היא עושה קולות של מאושרת, צחוקה מתגלגל, וסיפורה קולח. טוב לה, העבודה נפלאה, החבר החדש מקסים, ממש גן עדן. נו באמת, אני בן 50, קשה לעבוד עלי.
הטלפון הגורלי שהחל את הכל
השבוע, בבוקר יום שני, אכן חשפתי את האמת, עת ערכתי ביקורת-פתע, והתקשרתי אליה בשעה לא צפויה. חייגתי, היא ענתה בקול בוכים, והשיחה התנתקה. חייגתי שוב. בוכים, התנתקה. כמו כל אב שפוי, קלטתי תיכף ומיד שקרה משהו חמור, שלא לומר אפוקליפטי.
נהגתי, כהרגלי, בקור הרוח האופייני לי, ועברתי בהיסטריה לחדשות. התחלתי ב-CNN, עברתי ל-BBC, המשכתי לגלי-צה"ל, וגלשתי לאתר האקטואליה של סיאטל. שום-כלום. הידיעה טרם הגיעה אליהם. המשכתי לסרוק באמוק, ובינתיים הזלפתי פרחי-באך, בלעתי וליומים, ונכנסתי למצב קטטוני.
בדיוק במחצית הקטטוניה שבה האחת הביתה, רוחה טובה עליה, כולה שירים וחיוכים, והיא אינה יודעת את המתחולל. הושבתי אותה ברוך, ליטפתי את ראשה בחום, וסיפרתי לה בהדרגה. לא העלמתי מידע, לא חסכתי פרט.
אלא שזה בדיוק המקום לציין שיש לה, לאחת, תכונה מציקה שצפה ועולה ברגעים קריטיים: במשפט קצר, קר והגיוני, היא מסוגלת להשבית דרמה בהתהוותה. "עכשיו לילה שם", היא קבעה בקול ייגע, "הבת שלך פשוט ישנה". טוב, היא שוב צדקה.
חוק רחמנות על אבא
אז ככה: למרות שאובייקטיבית הבת שלי היא עלמת-חן שנונה, מצחיקה, יפה להפליא ותלתליה זהב - יש לה, לדאבוני, נטייה אובססיבית להסתבך במשימות נועזות ובסיכונים מיידיים. זה לא לבריאות שלי, ואני מתכוון לשים לזה קץ.
בינואר הקרוב היא מגיעה לחופשה בארץ. נהיה ביחד, נשוחח, נצחק, נטייל, יהיה כיף. ברם, כשהיא תרצה לשוב לארצות-הברית, ימתין לה צו איסור יציאה מהארץ, המתבסס על חוק בש"א 4850/324 התשי"ט, שהמצאתי ברגע זה ממש, ועיקרו: רחמנות על האבא.
לפנייה לכתב/ת 
