שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    רבנים, קבלו שיעור בצניעות מהגויים

    בודקה נייד שנע מהחוף לים, רשת תפורה בבורקה כדי לכסות את העיניים, ובגדים נטולי כפתורים - מאחר שהם נפתחים בקלות. רבנים, רוצים להחמיר בצניעות? הנה עצות חינם מהגויים

    האם באמת קם עלינו גל חדש של שנאת חרדים עקב מקרים מעטים וקיצוניים של הדרת נשים? המחשבה צריכה להחריד את החילוני הליברל, שמאמין בכל לבו ברלטיוויזם תרבותי ובזכותם המלאה של מיעוטים לחיות את חייהם באין מפריע, בדיוק כמו שהם רוצים.

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

       

      רבנים מכובדים ויקרים, עסקנים החרדים מפריצות וטומאה - כחילונית ליברלית שכזו, שביטלה את זמנה בקריאת המון ספרים אסורים, אני מתכבדת להגיש לכם מדריך מקוצר לשיטות השגחה, הלבשה והדרת נשים שעדיין לא חשבתם עליהן. אמת, כולן פרי מחשבה של גויים שונים ומשונים לאורך הדורות, אבל בצוק העתים, ולאור התרבות הפריצות, לפעמים אפשר ללמוד משהו אפילו מגוי, אחרי שנקלל אותו כיאות ג' פעמים.

       

      דבר אליי בפרחים

      הבה נתחיל בלשון, כי חיים ומוות בידה. בבתיכם הטהורים, שם מתנזרים מאזכור מפורש של כל מה שקשור לגוף האישה, ולפעולות הגוף בכלל, אפשר לשפר את המצב בעזרת טכניקה ויקטוריאנית מקובלת של מלים נקיות. בימי שלטונה של המלכה חמורת הסבר, אפילו בתוך הבית פנימה לא התייחסו ל"רגל" של אשה (שממילא הייתה מוסתרת מתחת לגטקעס עם שנצים, תחתוניות וחצאיות), אלא קראו לה בפשטות "גף".

       

      "אני אוהב אותך המון" בפלורלית (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
      "אני אוהב אותך המון" בפלורלית(צילום: רויטרס)

       

      כדי שלא תתעורר מחשבה כלשהי על רגליים, צריך היה להסתיר את כולן במרחב הביתי: כיסאות הולבשו בריפוד של חצאית עד הרצפה, רגלי ספות כוסו בהתאם, שולחנות עטו מפות עד הרצפה, ואם מישהו הזכיר במקרה את העובדה ששכב במיטה, אפילו בשל מחלה, היה עליו להוסיף "במחילה מכבודכם", אחרי השם המפורש לרהיט המשוקץ.

       

      בעולם ללא רגליים, מיטות או משתנות (שנקראו "חדרי רחצה", כמובן) אפשר היה להמשיך ולשפר את הלשון עוד, וגם לנתק אותה מחיי הרגש. ברצותם לבטא אמוציות, הוויקטוריאנים נהגו לדבר בפלוריולוגיה, הלא היא שפת הפרחים. ורדים אדומים לביטוי של אהבת אמת, ענפי קיסוס לנאמנות, ונרקיסים – אם רציתם לומר למישהי שהיא חסודה וצנועה כמו שאתם אוהבים.

       

      שיר ילדי, בקול סופרן

      הרצון לשיר משותף כנראה לכל הנשים באשר הן, והוא מעצבן וקשה לדיכוי, אבל יש פטנטים שעדיין עובדים בהצלחה.

       

      בסין עובדת האלילים אסור היה לנשים לשיר בפומבי, ודאי שלא במדיום האמנותי המפואר הידוע כ"האופרה של פקין". אמנם, לעלילות הסבוכות נדרשו דמויות של נשים, אבל אלה בוצעו בידי גברים בתחפושת, וכשהיה עליהם לשיר בקולות גבוהים, נהגו הסינים להעמיד דור חדש של זמרים-זכרים שסורסו בטרם התחלף קולם.

       

      הפטנט הזה הוא חוצה גבולות, והגלחים מהכנסיה הקתולית נהגו אף הם להשתמש בשירותי מסורסים. כמוהם, גם ראשוני היוצרים באופרה האירופית החילונית, בעידנים המופלאים ההם, שבהם שירת נשים עדיין נחשבה קלקול גדול.

       

      רק רשת

      אם הצלחתם להשתיק את הנשים באורח מניח את הדעת, עדיין נותרה בעיית הלבוש. אצל שכנינו מדרום, המצרים הסלפים, סבורים כי "ערווה" היא פני האישה בכללותם, והם שותפים לכם במצוות השאלים ההולכת ומתרחבת בקרב נשותיכם הצנועות. הם אפילו מייעצים לחסודות שבהן להישאר בכיסוי מלא - רעלה והכל - גם בפניהם של בני משפחה גברים ואפילו ילדים שכבר מבינים מהי אישה ומהי ערווה, כלומר בני שלוש ומעלה.

       

      אל תסתכלו לי בעיניים   (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
      אל תסתכלו לי בעיניים (צילום: רויטרס)

       

      ליתר נוחות, רצוי לאמץ את הפרקטיקה המועילה כל-כך של הבורקה האפגנית. אם באמת כל כבודה בת מלך פנימה, הבורקה תכסה את הכבוד ביעילות ואף תציג בפני הנשים את העולם כפי שהן אמורות לראות אותו: מבעד לשבכה מרושתת שתכסה על העיניים, מקור טומאה ידוע.

       

      השבכה הזאת היא בסך הכל פיתוח נייד של המשרבייה המוסלמית המסורתית, גם כן רעיון נאה: אם נשים רוצות להביט החוצה מבעד לחלון, רצוי שתהיה שם שבכה, מעשה שתי וערב, שתסתיר את העובדה המבישה שנשים מביטות.

       

      פוש דה באטן

      מהלכות הלבוש לנשים קתוליות לאורך הדורות יש הרבה מה ללמוד. טרטוליאנוס האפריקני, מאבות הדוקטרינה הנוצרית במאה ה-2 לספירה, התקנא דווקא ב"עובדות האלילים הערביות, שמסתירות את גופן החוטא מכף רגל עד ראש". ההצעה להתלבש כך לא תפסה, אבל כיוון שכל קתולית רוצה להידמות למריה, המציאו עבור זו קוד לבוש והיא תמיד מופיעה בבגדים מכסי-כל ובצעיף מכסה-ראש, ונזירות אמורות להתמיד בהופעה הזאת עד היום.

       

      והנה רעיון ייחודי מהכנסיה - "לא" לכפתורים. מרגע המצאתם של אלה, לא ידעו פקחי הצניעות מנוח, שכן כפתורים נפתחים בקלות יתרה לעומת לקרסים ושרוכים, וכך מאפשרים לחטוא במהירות שיא. היו תקופות מופלאות בהיסטוריה האנשית שבהן לובשות-כפתורים הוכרזו כפרוצות והוחרמו כליל בקהילותיהן.

       

      אפיפיורים במאה השנים האחרונות ממשיכים להתעסק בלבוש הנשי, ומעניקים עצות טובות: כיסוי ראש בכל עת (לא רק בכנסיה), הימנעות מבגדים בצבעים מגרים כמו אדום, הימנעות מבגדים צמודים או בצבעי גוף, ועצה כוללת אחת: המאמינה האמיתית לא מאמינה באופנה.

       

      מכונת הצניעות

      צריך להודות שכל המאמצים להלביש נשים באופן נכון ניגפים מפני שפריץ אחד של מים, ולפיכך עמים שונים תיקנו תקנות לרחיצת נשים בים באורח המכובד ביותר שניתן, בחופים מופרדים כמובן.

       

      הכי צנוע. בורקיני (צילום: Gettyimages Imagebank) (צילום: Gettyimages Imagebank)
      הכי צנוע. בורקיני(צילום: Gettyimages Imagebank)

       

      גאוני הצניעות הויקטוריאנים הגו את "מכונת הרחצה", שהיא מין בודקה המחובר לרמפה עם גלגלים, המחוברים לשני סוסים. בדרכה אל מי הים, האשה

      ישובה לבטח בבודקה כשהסוסים גוררים אותה על פני החוף והיא יכולה להתפשט באין מפריע וללבוש בגדי רחצה מיוחדים, כולל כובעים, כששולי השמלות מחוזקים בעופרת לבל יצופו על פני המים ויגלו טפח. משהגיעו לים, הסוסים נעצרים והגבירה הצנועה יורדת היישר למים בבגדיה. טרחה? אכן, אבל יש גם דרכים מודרניות יותר.

       

      רק לפני שלוש שנים בא לעולם ה"בורקיני" בגד הרחצה המוסלמי החדשני והנכון מבחינה הלכתית. חיג'אב (כיסוי ראש) מלייקרה, מחובר לבגד גוף גבה-צווארון מספנדקס, והבגד מגיע עד לכפות הרגליים – ועליו, כמובן, שמלה. לפחות יהודיה כשרה אחת כבר נלכדה בעדשות המצלמה כשהיא לובשת דבר כזה: נייג'לה לוסון הבריטית, כוהנת גדולה של בישול טלוויזיוני ובתו של מי שהיה פעם שר אוצר בבמלכת בריטניה. ואם היא יכולה, אז גם לבנותיכם הכשרות מגיע לא פחות, ועוד איך מגיע. 

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      שאל. אפשר לשכלל את זה
      צילום: אלי מנדלבאום
      כפתורים? זה תועבה!
      צילום: רן גולני
      מומלצים