שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיוות הקרקעות: 600 אלף איש על 86% מהארץ
    8% מתושבי ישראל, רובם במושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים, גרים במועצות אזוריות שחולשות על רוב הקרקע. היתר, 92%, מתגוררים ברשויות שתופסות רק 14% מהשטח. העיוות, שהדהד ב"נאום הלבנים" של שלמה מעוז, הוא מקור לסכסוכים על משאבי טבע והכנסות תעשיה. קווים לדמותו של הקרב על שטחי המדינה

    שביתת הרשויות המקומיות ששיתקה את המדינה השבוע הצליחה ליצור חזית נדירה שבה עמדו כמעט כל ראשי היישובים מול הממשלה והתקשורת. אבל האחדות התפוגגה ביום השני של השביתה, כשראשי המועצות האזוריות כבר התעייפו וקראו להפסקת השביתה.

     

    מאחורי הוויכוח הזה עומד סכסוך היסטורי ארוך המבוסס על עיוות גדול. כ-600 אלף איש - 8% מאזרחי המדינה, רובם תושבי מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים - מתגוררים במועצות אזוריות שחולשות על 86% משטח הארץ. כל השאר - 92% - מתגוררים ברשויות מקומיות ומועצות מקומיות שתופסות יחד 14% מהשטח.

     

    הקרקעות הנטושות חולקו בשנות ה-50

    רוב שטחן של המועצות האזוריות חולש על שטחים חקלאיים, שטחי אש ומחנות צה"ל, שמורות טבע ופארקים. אבל בין לבין, צצו אלפי מפעלים, קניונים, מרכזים מסחריים ובתי מלון - פרות חולבות כסף. רוב העובדים גרים בערים הסמוכות והצפופות, אבל הארנונה שהמפעלים משלמים נכנסת לקופת המועצות האזוריות. נוצר המצב שבו עיריות בערי פיתוח ורשויות ערביות קורסות, והמועצות שלידן שוחות בכסף.

     

    המלונות לחוף ים המלח (צילום: lowshot) (צילום: lowshot)
    המלונות לחוף ים המלח(צילום: lowshot)

     

    בנתניה, לדוגמא, מצטופפים כ-190 אלף תושבים על כ-29 אלף דונם. לידה, במועצה האזורית חוף השרון ודרום השרון, חולשים 38 אלף תושבי המועצות האזוריות דרום השרון וחוף השרון על כ-150 אלף דונם, שכוללים מאות מפעלים ואת כל מרכזי הבילוי והקניות הנוצצים שלאורך כביש החוף. ב-9,800 הדונמים של הכפר סחנין גרים 27 אלף תושבים; לידם, ב-180 אלף הדונמים של המועצה האזורית הסמוכה, משגב, שחלקם הגדול הופקעו מסחנין, גרים 23 אלף תושבים. משגב כוללת גם את אזור התעשייה תרודיון הסמוך לסחנין, שגם הוא הוקם על אדמותיה.

     

    בדימונה מתגוררים 40 אלף תושבים על 172 אלף דונם, ובערד - 23 אלף תושבים על 93 אלף דונם. ממזרח לשתי הערים, על שטח של 1.65 מיליון דונם, משתרעת המועצה האזורית תמר, ובה שישה יישובים - עין גדי, עין תמר, נווה זוהר, הר עמשא, חצבה ונאות הכיכר - המונים יחד 1,300 איש. רוב שטח המועצה הוא מדבר, אך הוא כולל את מפעלי ים המלח, כימיקלים לישראל ובתי המלון, המשלמים ארנונה של 65 מיליון שקל בשנה, כשליש מתקציבה של דימונה וכמחצית מתקציב ערד.

     

    עיוותים דומים התקיימו עשרות שנים בין קריית שמונה לקיבוצים ולמושבים בעמק החולה, שדרות ויישובי עוטף עזה, בית שמש ויישובי עמק האלה, וכך הלאה לכל אורך הארץ. הם נוצרו בשנות ה-50', כשהמדינה חילקה את קרקעות הערבים הנטושות בין הקיבוצים והמושבים שהיו בשיא עוצמתם לעיירות הפיתוח שרק קמו ואוכלסו בעולים לא מאורגנים וחסרי כל. הם הזינו רגשות עזים של קיפוח ותסכול מצד תושבי העיירות שעוררו תנועות מחאה רבות. הדים לעוול הזה נשמעו גם בדבריו של הכלכלן שלמה מעוז בשבוע שעבר שאמר ש"הקיבוצים והמושבים שדדו קרקעות".

     

    בג"ץ שמג"ץ: "אף מושב לא ויתר על מטר"

    "המצב הקיים הוא עיוות שלא מתקבל על הדעת", אומר ראש עיריית דימונה, מאיר כהן, "מישהו החליט ב-1953 לקרוא לעין גדי ולכל המדבר שמסביב לים המלח, עד אמצע הערבה, 'תמר', כולל כל משאבי הטבע של המדינה. כמעט כל העובדים בבתי המלון והמפעלים גרים בדימונה ובערד, או ביישובים הבדואיים, אבל כל הארנונה הולכת לתמר. זה העיוות הכי גדול במדינה, אבל עיוותים כאלה קיימים מקריית שמונה ועד אילת".

     

    גהן מדגיש: "אני לא מזדהה עם דברי מעוז נגד הקיבוצניקים והמושבניקים. אין לנו סכסוך אתם. הם מלח הארץ, אנשים עובדים שנתנו את הנשמה למדינה וקיומם באזור חיוני. אבל המצב, שבו כל ההכנסות הולכות אליהם ואנחנו נשארים בלי כלום, חייב להשתנות".

     

    בשני העשורים האחרונים נעשו נסיונות רבים לצמצם את העיוות. הקשת הדמוקרטית המזרחית עתרה לבג"ץ וביקשה לאסור על המושבים והקיבוצים להקים וילות ומרכזי קניות בשטחים שקיבלו מהמדינה ומקק"ל לצרכים חקלאיים. אחרי מאבק ארוך ומתוקשר, קבע בג"ץ ב-2003 ששטחים כאלה צריכים לחזור לידי המדינה.

     

    מינהל מקרקעי ישראל אימץ את החלטת בג"ץ, אבל עד היום היא לא התבצעה בשטח: חלק מהפרוייקטים "הולבנו" בצורה יצירתית בידי היישובים והרשויות באופן שאיפשר למושבים ולקיבוצים להמשיך ולהחזיק בהם, וחלקם נשארו בידיהם באופן בלתי חוקי. "מאז החלטת בג"ץ הגשנו המון תביעות קרקע נגד מושבים וקיבוצים שמתגלגלות בבתי משפט", אומר גורם במינהל, "דברים כאלה נמשכים שנים. בפועל, לא עולה לי לראש אפילו מושב אחד שלקחנו לו אפילו מטר".

     

    פארק נחל ענבה ומודיעין ברקע (צילום: החברה להגנת הטבע) (צילום: החברה להגנת הטבע)
    פארק נחל ענבה ומודיעין ברקע(צילום: החברה להגנת הטבע)

     

    בנוסף לשטחים הבנויים, דורשים ראשי הערים לספח שטחים בשולי הערים שמיועדים לבנייה, ששייכים כיום למועצות האזוריות. כדי להעביר שטח מתחום השיפוט של יישוב אחד ליישוב אחר צריך לפנות לשר הפנים, שמקים ועדת חקירה, וזאת דנה בנושא במשך כשנה, שומעת את הצדדים ואחר כך ממליצה לשר אם לקבל את הבקשה או לדחות אותה. בקשות כאלה מלוות בהפגנות, בלחצים של לוביסטים ובקמפיינים תקשורתיים ויחצ"ניים משני הצדדים.

     

    הסכסוכים הללו, שהחריפו בשנים האחרונות ככל שבועת הנדל"ן התנפחה, יצרו סחבת בירוקרטית שעיכבה את בנייתן של עשרות אלפי יחידות דיור - מה שגרם לדירות המתוכננות להתייקר עוד יותר.

     

    שר הפנים, אלי ישי, אישר בשנים 2011-2010 להעביר אלפי דונמים של אזורי תעשייה וקרקע לבנייה מקיבוץ רמת רחל לירושלים; מהמועצה האזורית מטה אשר לנהרייה ולעכו; מהמועצה האזורית גזר למודיעין; ממועצת מרחבים לאופקים; מעמק לוד לאור יהודה; מבנימינה וגבעת עדה לאור עקיבא; מדרום השרון לאלעד; ממטה יהודה לבית שמש; מזבולון לנשר; מדרום השרון לטירה במשולש, וגם מצפת לראש פינה ומערד לשבט בסמה הבדואי, במסגרת הסדר קרקעות הבדואים.

     

    "חושבים שאנחנו גרים בבתים מזהב"

    אבל העיוותים הגדולים ביותר עדיין לא תוקנו. בקשות חוזרות ונשנות של ערד ודימונה להתחלק עם מועצת תמר בנכסי ים המלח נדחו במשך שנים, בטענה המוזרה שהממשלה אינה רוצה להטיל על העיריות את עלויות הטיפול הסביבתי בים המלח. הטיעון הזה הפך עוד יותר תמוה כעת, כשהמדינה הצליחה לגלגל את הוצאות העתק של קציר ים המלח על החברה לישראל. ואכן, עיריית דימונה החליטה השבוע לחדש את המאבק ואת הלחצים על ראש מועצת תמר, דב ליטבינוף.

     

    "דב וסוללת עורכי הדין שלו הצליחו למסמס את כל הבקשות שלנו", אומר כהן, "אני מבין אותו: הוא צמוד לפרה עם עטינים שמניבים זהב. הוא אומר לי: 'אני אעשה מה שהממשלה תחליט'. לפני חמש שנים הייתה ועדת גבולות שקבעה שהם צריכים לחלוק אתנו לפחות במפעלים במישור רותם, וגם זה עדיין לא קרה".

     

    הקרייה למחקר גרעיני בדימונה (צילום רויטרס) (צילום רויטרס)
    הקרייה למחקר גרעיני בדימונה(צילום רויטרס)

     

    ליטבינוף רואה את הדברים אחרת. "השיח בנושא הזה שטוף בבכיינות, דיסאינפורמציה ודמגוגיה", הוא אומר, "העברנו לדימונה, בהסכמה, את הקרייה למחקר גרעיני (הכור האטומי, ת.ג) שמשלמת מיליון שקל ארנונה בשנה ועכשיו, אחרי הסדרי הארנונה החדשים,  יכולה להתחיל לשלם 15 מיליון. יש המון גופים שלא משלמים ארנונה, לפני שמדברים אתנו על מפעלי ים המלח. אף אחד לא מדבר עם צה"ל על כך שמחנה נבטים, שיכול לשלם 40 מיליון שקל בשנה לכסייפה ולערערה, לא משלם גרוש. כולם מדברים עלינו ועל מפעלי ים המלח כי זה הכי קל".

     

    למה זה צודק שמפעלי ים המלח ישלמו ארנונה לך ולא לערד ולדימונה?

     

    "אנחנו לא מרוויחים מזה כלום. כל הארנונה חוזרת להוצאות האחזקה שלנו. אנחנו מחזיקים על חשבוננו 15 חופים פתוחים ולא גובים עליהם כסף ומארחים אלפי תושבים. אין לנו חדר מיון כמו לדימונה, אנחנו מחזיקים את הרופאים בכוננות ומשלמים 2 מיליון שקל בשנה למד"א כדי שיהיו רופאים שיטפלו בתיירים ובתושבים.

     

    "קל לשבת בתל אביב ולהתקיף אותנו. מי שחושב שאנחנו גרים בבתים מזהב ומחלקים לפטופ לכל ילד שיבוא לכאן לראות איך אנחנו חיים. ילדים כאן נוסעים שעה וחצי לבית הספר. בדימונה מקבלים 100% הקלות מס, אנחנו משלמים מלא. אנחנו חיים בחום של 45 מעלות והם חיים במזג אוויר נוח. אם הם כל כך רוצים לעבור לגור אצלנו, הם מוזמנים, אבל הם לא באים כי החיים כאן בכלל לא קלים".

     

    עיוות נוסף שטרם תוקן הוא קיומה של מגדל תפן - מועצה בלי תושבים בשטח של 7,000 דונם הכולל את אזור התעשייה שבו שוכנים מפעלי ישקר. תפן, והיישוב היוקרתי כפר ורדים, הוקמו בשנות ה-80' בידי מייסד ישקר, סטף ורטהיימר.

     

    ורטהיימר נקלע למלחמת עולם עם ראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט, שדרש שהכפר והמפעלים יהיו חלק ממעלות, או יחולקו בינה לכרמיאל וליישובים הערביים הסמוכים. המאבק בין השניים, שהגיע לפסים אישיים ועדתיים, נגמר לפתע ב-2003 בסולחה, שבמסגרתה הועבר למעלות אזור תעשייה קטנטן בכפר ורדים, ומאז הם חברים טובים.

     

    מפעל ישקר בתפן (צילום: יעקב סער, לע"מ) (צילום: יעקב סער, לע
    מפעל ישקר בתפן(צילום: יעקב סער, לע"מ)

     

    "לא כל המאבקים נגמרים בניצחון", מסביר אחד ממקורביו של בוחבוט בגליל, "בוחבוט עדיין לא היה ראש מרכז השלטון המקומי, אף אחד לא ספר אותו, וסטף היה מלך העולם. בוחבוט הבין שהוא לא יצליח לספח את תפן והחליט לעשות פשרה שתשיג משהו ותאפשר שכנות טובה. מפעלי תפן מפרנסים את אוכלוסיית מעלות".

     

    "במקום לקנא ולריב, תעבירו את גביית הארנונה לממשלה"

    אחד הגורמים לאי העברת עתודות קרקע לערים הוא שארגוני הסביבה מתנגדים לכך, בטענה שהיא תעודד ערים להתרחב בצורה פרועה על חשבון שטחים חקלאיים ופתוחים ולבנות בתים צמודי קרקע בפרברים במקום לגובה. "למועצות אזוריות יש לרוב מחוייבות גדולה יותר לשמור על שטחים פתוחים מאשר לרשויות המקומיות", אומרים בחברה להגנת הטבע.

     

    טיעון נפוץ נוסף שנשמע בוועדות נגד הרחבת ערים הוא שלעיריות אין כסף להשקיע בהקמת אזורי תעשייה. "זה קל להתבכיין ולתקוף אותנו שאנחנו יושבים על קרקעות ואזורי תעשייה", אומר יו"ר מרכז המועצות האזוריות, שמוליק ריפמן, "אבל לבנות תשתית עולה המון כסף. אני לא נגד להעביר קרקעות לערים, אבל רובן לא יבנו מפעלים שיעסיקו עובדים ויכניסו ארנונה אלא בתים, על חשבון השטחים הפתוחים. אף אחד לא היה רוצה שאנחנו נעלם ושכל הארץ תתכסה בטון ומלט". 

     

    טיעון משכנע נוסף נגד הרחבת ערים היא שהמצב הקיים בארץ - ערים צפופות מול מועצות כפריות על שטח ענק - מקובל בכל העולם. "המגזר הכפרי בישראל יושב על שטח קטן יחסית לחוות החקלאיות בארצות הברית ולכפרים באירופה ובמקומות אחרים", אומרת פרופסור רחל אלתרמן מהטכניון, מומחית בעלת שם עולמי במחקר השוואתי של תכנון ובנייה, "נטפלים לקיבוצים ולמושבים מתוך קינאה ובורות. החקלאים כאן הם מהיעילים בעולם ומפיקים המון תוצרת לכל דונם שהם מחזיקים. מה גם שחקלאות נועדה כיום לא רק לעשות כסף: שטח חקלאי הוא שטח ירוק". 

     

    אז את לא מסכימה עם טענתו של שלמה מעוז שהם 'שדדו קרקעות'? 

     

    "מעוז לא מבין כלום בשום דבר".

     

    את מדברת על חקלאות, אבל ראשי הערים טוענים שהם מפסידים ארנונה על שטחי המסחר והתעשייה.

     

    "זה משהו אחר. חלק מאזורי התעשייה מחוץ לערים לא היו צריכים לקום בכלל. את המפעלים היה צריך להקים בתוך הערים. המועצות המקומיות מקימות יותר מדי תעשייה רק בשביל לגבות ארנונה".

     

    אלתרמן מציעה פיתרון משלה לבעית הארנונה, שגם הוא מקובל בחו"ל: "במקום למדוד כמה מטרים יש לכל אחד ולהעביר שטחים מפה לשם ומשם לפה, צריך פשוט להעביר את גביית הארנונה לממשלה. זה יפתור המון בעיות: לא יהיו רשויות שלא מתפקדות בגלל היעדר ארנונה ולא רשויות שבונות אזורי תעשייה שהופכים למפגעים סביבתיים. אבל כנראה שאת חברי הכנסת העצלנים זה בכלל לא מעניין ושר הפנים אפילו לא טורח לנסות לעניין אותם".

     

    ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "מדיניות השר היא לאפשר התפתחות של יישובים וערים תוך העברת שטחים מהמועצות האזוריות לרשויות המקומיות בהתאם לצרכים הנדרשים".

     

    בוחבוט סירב להגיב לכתבה. עד כה לא התקבלה תגובתו של שלמה מעוז.


    פורסם לראשונה 20/01/2012 17:52

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלמה בוחבוט ואלי ישי
    צילום: אטילה שומפלבי
    צילום: בן לם
    רחל אלתרמן
    צילום: בן לם
    שלמה מעוז
    צילום: עמית שעל
    סטף ורטהיימר
    צילום: חגי אהרון
    מומלצים