ביישוב הדתי אמרו ללהט"ב: "אתם אחים שלנו. תקבלו מאתנו חיבוק גדול"
לאחר התאבדותה של טרנסג'נדרית בת אלון שבות, התקיים ביישוב הדתי שבגוש עציון כנס ייחודי על היחס לקהילת הלהט"ב, באולם מלא ובהשתתפות רב המקום. בני היישוב מקהילת הלהט"ב לא חסכו ביקורת על הקושי של החברה לקבלם - אך מנגד חיכה להם חיבוק לא שכיח. שמואל מוניץ, תושב המקום, היה שם והתרגש
אולם השמחות בשכונת גבעת העץ באלון שבות התמלא לפני מספר ימים בתושבים לכבוד אירוע ייחודי, שהציע חלופה ליחס השלילי כלפי קהילת הלהט"ב הקיים אצל חלקים מהציבור הדתי. תחת הכותרת "שקופים בתוכנו – קהילת אלון שבות מקשיבה", נערך ביישוב הדתי-לאומי מפגש פתוח לציבור בנושא היחס ללהט"ב בחברה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זה קורה כחודש לאחר שנטע חדיד, טרנסג'נדרית שגדלה ביישוב כנער בשם איציק, שמה קץ לחייה: גברים חובשי כיפות ונשים בכיסויי ראש, מבוגרים וצעירים כאחד, פינו מזמנם כדי להתאסף ולחשוב יחד איך הופכים את ההתמודדות של הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'נדרים מבני היישוב לקלה יותר. רב היישוב, זאב וייטמן, היה ראשון הדוברים. גם הרב גדעון פרל, מוותיקי אלון שבות ומנהיג רוחני בקהילה שנים רבות, כיבד את האירוע בנוכחותו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אסטוניה: בית העלמין חולל, צלבי קרס במרכז העיר
- "הייתי בת 9 כשנפגעתי. הרב אמר לא לפנות למשטרה"
- לאחר הפרסום ב-ynet: ביה"ד תיקן את ההחלטה השגויה
אלון שבות הוא יישוב קהילתי דתי, מהגדולים והמרכזיים שבגוש עציון. בתחומיו פועלת ישיבת הר עציון המפורסמת. היוזמה לקיום המפגש עלתה אצל בני היישוב המתמודדים עם המורכבות והאתגרים שהזהות הלהט"בית מציבה בפני אדם שגדל והתחנך בסביבה הדתית. ועדת המוגנות של אלון שבות היא שארגנה את האירוע.
"אנחנו מאמינים במורכבות רוחנית"
רוני חדיד, אביה של נטע ז"ל, סיפר כיצד בחרו בני המשפחה בגישה של קבלה והכלה כלפי הזהות המינית של נטע, למרות המורכבות והקושי. "להיות אבא לילד שהיה טרנסג'נדר זו התמודדות רצינית מאוד שלא הייתה קלה, אבל תתפלאו – מגיעים לאיזושהי שלווה", אמר. "אנחנו לא יכולים להזדהות עם להט"ב. בעצם המילה 'הזדהות' יש התנשאות, כמו שלא אנסה להזדהות עם אישה שעברה כריתת שד בגלל סרטן. הזדהות היא לא המילה הנכונה; צריך לגלות אמפתיה".
"אני ושרה אשתי השתתפנו לתקופה בקבוצת תמיכה להורי טרנסג'נדרים בתל אביב. בתוך זמן קצר הפכתי להיות הפרוגרסיבי בקבוצה, ומעין מנטור להורים אחרים", סיפר חדיד. "אבל לציבור הדתי-לאומי לא צריך מנטור, אלא קואוצ'ינג. תפקיד המאמן אינו להביא משהו שלא קיים, אלא לעורר את המשאבים שכבר קיימים באדם. מדברים על קבלת האחר ועל הכלה. בסופו של דבר אנחנו ישויות רוחניות שעוברות חוויות כבני אדם. כמו שחייל יקבל מדים שלא מתאימים לו בבקו"ם, יכול להיות שמישהו מקבל כלים שלא מתאימים לו. אנחנו מאמינים במורכבות רוחנית, לא בעולם פשוט. המורכבות באה לאתגר אותנו, זה בא מצד הקדוש ברוך-הוא".
"לא יכולתי לשתף פה עם אף אחד"
ארז ברוכי, הומוסקסואל שגדל ביישוב, סיפר על ההתמודדותו בתוך החברה הדתית: "נולדתי באלון שבות, וגם אחרי 20 שנה בתל אביב, מבחינתי הבית נשאר פה", אמר - והעיד כי הוא נרגש מאוד מהמעמד. "הרגשתי משיכה לבנים בשלב מוקדם. בנקודת זמן מסוימת הבנתי שאני לא יכול לברר את זה עם עצמי בצורה אמיתית עד שאעבור לגור לבד בירושלים. התחלתי ללכת למפגשים של הומואים דתיים ומסיבות של הומואים, יצרתי היכרויות עם אנשים והתחיל להיווצר עולם נפרד מהחיים באלון שבות. הפער בין העולמות הלך וגדל. הרגשתי תחושה של שקר כשהגעתי ליישוב. הכרתי אנשים והיו לי אהבות ראשונות, ולא יכולתי לשתף עם אף אחד".
עם הזמן אזר ברוכי אומץ ויצא מהארון מול הוריו ובני משפחתו הקרובים. למרות האיסור ההלכתי על משכב זכר, הוא לא היה מוכן לוותר על ההשתייכות לעולם הדתי. "הרגשתי שאני לא יכול לשים את הכיפה בצד. האמונה בקדוש ברוך-הוא היא משהו שקיים אצלי", הסביר.
גם אחרי שסיפר להוריו על נטייתו, עבר זמן עד שהדבר נודע לאחרים ביישוב. אחותו של ברוכי המתגוררת ביישוב, תמר סיטרון, פנתה לציבור לאחר דבריו: "אל תפחדו לספר ואל תפחדו לשתף. אתם תקבלו חיבוק גדול. מי מהחברים שיפסיק להיות חבר שלכם, כנראה שלא ראוי להיות חבר שלכם. האמירה היא שלא שופטים, אלה חברים שלנו ואחים שלנו, ואנחנו מקבלים אותם בקהילה שלנו".
"רוב התגובות בזמנו היו חיוביות", הוסיפה סיטרון. "היו מעט מאוד תגובות קשות. קיבלתי שני מכתבי נאצה. מישהו מהקהילה פה כתב: 'אתם אנשי חינוך, איך אתם עושים דבר כזה'... אנחנו קהילה עם המון אנשי חינוך. אם לאנשי החינוך תהיה אמירה ברורה שאם מישהו נמצא בארון ורוצה לדבר אנחנו נשמע ונחבק אותו, זה יקל וישחרר הרבה צעירים וצעירות".
"נוצרה תחושה של אשמה ונידוי"
במהלך הערב הוקראו בעילום-שם שלושה מכתבים פתוחים שנכתבו בידי לסביות שגדלו ביישוב. באחד מהם הייתה ביקורת נוקבת על היחס מצד אנשים בקהילה, לבעלי נטייה מינית שונה. "היה ברור שיש אורחות חיים שלא מוכנים לקבל ביישוב", כתבה אלמונית, בת היישוב.
"להיות בארון זה לא לדעת מי באמת חברים שלך", נכתב באותו מכתב שהוקרא. "אילו רק ההורים היו יכולים לדעת שהחברים ביישוב לא ישפטו אותם... נוצרה תחושה של אשמה, של נידוי. ככל הנראה נגיע לשבתות ביישוב. כאן הבחירה שלכם: האם תסתכלו עלינו ותחייכו, או תעברו למדרכה השנייה. האם תבינו את הבעיות והמורכבות שאנחנו מתמודדים איתן, או תשפטו בלי להכיר. הצעירים הלהט"בים ביישוב לא באים בשם שום אג'נדה. מספיק קשה לנו גם ככה. כשמדובר בדיני נפשות – חכמים, היזהרו בדבריכם".
לסבית אחרת מבנות היישוב כתבה: "הלוואי שיבואו כמה רבנים רחבי כתפיים שיעזו להגיד לנו: אתם חלק מהקהילה, כמו כולם. הלוואי שכל מי שפוחדים על מבנה המשפחה יפסיקו לפחד".
רב היישוב קרא שלא לשפוט
ראשון הדוברים בערב היה הרב וייטמן, רב היישוב (שהוא, אגב, גם הרב הראשי של חברת תנובה). "יש נושאים שרב לא יוכל לצאת מהם טוב. מה שאגיד יהיה לא פופולרי בעיניי חלק מהציבור. חוששני שהדברים שאומר הערב לא יהיו לרוחם של התומכים ולא של המתנגדים", אמר לפני שפרס את משנתו.
רב היישוב התייחס לשילובם של הומואים ולסביות בקהילה הדתית: "כל עוד מסכימים שמדובר בנטייה שאיננה הנורמה המקובלת והאידיאלית, קל הרבה יותר לקבל את בעלי הנטייה ולראות את הצדדים החיוביים והמאירים שיש בהם. גם אם הנהגת הקהילה הלהט"בית הולכת בדרך שגויה, אין זה פוטר אותנו מלהיזהר מאוד ביחסנו אליה. יש להפנים שיחס מנוכר ועוין כלפי חברי הקהילה, יש בו משום חשש לפיקוח נפש. תחושות של בדידות וניכור מצד החברה עלולות להוביל אנשים לתחושה של חוסר תקווה. מכאן הדרך עלולה להיות קצרה למעשים נמהרים ובלתי הפיכים של ייאוש ומצוקה".
"אנחנו לא יודעים ולא אמורים לדעת לשפוט את זכויות היחיד לעומת חובותיו", הדגיש הרב וייטמן. "אנחנו לא רשאים לקבוע אם אנשים צדיקים או רשעים על סמך פרט אחד בזהותם... אין סיבה שלא נתייחס ללהט"בים כמו שמתייחסים לרווקים שלא מצאו זיווג, הם לא בחרו בכך ורבים מהם מתמודדים עם קושי גדול. עלינו לקרב אותם ולא להרחיק".
בהתייחסו לעצם מצעדי הגאווה, אמר הרב כי "הן הלוחמים למען זכויות הקהילה הלהט"בית והן הלוחמים נגדם מלחמת חורמה, צריכים מידה רבה יותר של צניעות וענווה. מדובר בנטייה שאיננה נורמטיבית. יש להכיר בכך שהיא חורגת ממגמת האנושות לפרות ולרבות בקשר של זכר ונקבה. הכינוי 'קהילה גאה' וקיום מצעדי גאווה לקידום זכויות הקהילה, זו טעות מזיקה הפוגעת במגמה של הקהילה לקבל יחס מתחשב מהציבור".
"הם האחריות שלנו כקהילה"
פרופ' טוביה פרי, פסיכולוג קליני חובש כיפה, לא מסכים: "צריך להקשיב להתמודדות עם ההסתרה. 'הומו' עדיין נחשבת לקללה אצל ילדים. אנשים רוצים לצאת מהתחושה המבזה הזו. הרי יש מחללי שבת שמתקבלים בברכה ביישוב ובלי שום בעיה. אני חושב שיש חרדה הומופובית, אין שום הסבר אחר".
פרופ' פרי תיאר את הרתיעה מהומוסקסואלים בחלקים מהציבור הדתי כחרדה שקשה להסביר אותה. "למה יש חרדה כזו מהומוסקסואליות?" שאל. "ממחללי שבת לא מפחדים. מה יקרה? זה ידבק? אין יותר הומוסקסואלים מבחינה סטטיסטית ממה שנמצא במחקרים בשנות ה-40. אנשים לא הופכים להיות הומוסקסואלים בגלל התנסות הומוסקסואלית, גם אם מתנסים היום יותר. אחת האשליות היא ש'בוחרים' בהומוסקסואליות, כי זה טרנדי או משהו כזה. התפיסה הזו כל כך לא נכונה. מי יבחר דבר כזה? למה לעשות לך חיים קשים?"
"אצל הומואים יש יותר גילויים של דיכאון ואובדנות, מה שמגדיל את האחריות שלנו כקהילה", ציין פרופ' פרי. הוא אף הביע התנגדות ל"טיפולי המרה": "כמעט ואין שינוי בהעדפה המינית. אנחנו לא יודעים היום לעשות את זה, אנחנו לא יודעים לשנות העדפה מינית. כשמשכנעים אנשים, 'אתה יכול, אתה יכול לשנות את זה', זה דוחף אותם לדיכאון ויכול לגרום נזקים".
"למה זה כל כך מאיים על החברה הדתית?"
באשר למשפחות להט"ביות, הבהיר פרופ' פרי כי "גם אצלנו לא כולם חיים בבתים מאושרים. אין שום סימן של נזק לילדים שגרים בתוך הורות טובה ואוהבת של הורים הומוסקסואלים. זה מה שהמדע יודע. בסדר, אסור מהתורה סוג מסוים של יחסים בין גבר לגבר. אבל למה שהם לא יחיו ביחד? למה זה כל כך מאיים? קשה לי להסביר את זה, חוץ מהומופוביה כלשהי".
"יש בעולם המערבי התפוררות של ערך המשפחה. אבל מה שקורה הוא שאנשים נלחמים בהומואים דתיים שרוצים חיי קדושה עם איש אחד. הם לא רוצים את חיי ההפקרות של הרחוב", הוסיף פרי. "אני לא בעד הפקרות מינית ומאמין באהבת אמת לכל החיים, אבל דווקא בשם הדבר הזה, יש אנשים שזה לא עובד איתם כגבר ואישה – אלא כאיש ואיש, או אישה ואישה. כורכים את הכול כדבר אחד, ואני חושב ששופכים את התינוק עם המים. יש אנשים שמתמודדים עם נטייה מינית, או טרנסג'נדרים שכך הקב"ה ברא אותם. זו טעות ואני חושש שגם קצת זדון לערבב את הכול ביחד".
אולי מוקדם לדעת האם הכנס התקדימי מסמן נקודת מפנה ביחס קהילת אלון שבות ללהט"ב, אבל נדמה כי בחלל האולם הושגה הסכמה רחבה בנוגע לחובה הבסיסית שלה קהילה לכבד כל אדם, בלי מקום לביזוי אנשים רק בגלל נטייה מינית שהם לא בחרו בה.
על רקע אמירות בוטות כלפי הקהילה מצד דמויות דתיות שמרניות, לאמירות המתונות יש משקל רב, בוודאי כשהיושבים בכנס הם דתיים אורתודוכסים. או במילותיו של הרב רפי אוסטרוף, העומד בראש המועצה הדתית בגוש עציון: "אם יש בקהילה מיעוט שהוא חלש לעומת הרוב, יש לנו חובה מוסרית לתת מקום לאנשים המשתייכים אליו ולנסות להקל על מצוקתם".
לפנייה לכתב/ת 
