(צילום: אורי דוידוביץ)
שוב מדברים על סגירת בתי הכנסת, ושוב רבים משתוממים. "מה המצוקה הגדולה?" הם שואלים, "מה כבר קרה? תתפללו בבית". אני מאמין להם. הם באמת לא מבינים. עזבו רגע את האמונה שזה מה שיציל אותנו מהקורונה. הרי לא נסכים על זה. שמעו משהו אחר.
חבר חבד"ניק, הרב שלמה סגל, אמר לי פעם בשם הרבי מלובביץ' שעניינים דתיים צריכים להיות דבר קבוע לא רק בזמן של היהודי, אלא גם בנפש שלו. כשהוא קם בכל בוקר להתפלל זה לא כי כך מופיע בלו"ז היומי, אלא כי נפשית הוא פשוט לא מסוגל אחרת. אחד לא יכול להתחיל את היום בלי הקפה של הבוקר, השני לא מתפקד אם אין לו סיגריה אחרי האוכל – והיהודי לא מתניע בלי "שמע ישראל".
רגע של מצוקה
עקיבא, חבר מהתיכון, הוא היום כמעט בן 40, ומאז הבר מצווה שלו, גיל 13, לא פספס אפילו לא תפילה אחת בבית כנסת. יש לו כאלו לפחות שלוש ביום – שחרית, מנחה וערבית. לעומתו, אסף, חבר מהעבודה, לא יוותר לעולם על גלשן הגלים שלו מוקדם בבוקר בים - בקיץ ובחורף, במלחמה ובמגפה. נראה אתכם עוצרים אותו.
עכשיו חשבו רגע אתם, מהו ה"קפה של הבוקר" שלכם, וענו לעצמכם בכנות: האם בקלות הייתם מוותרים עליו בגלל הקורונה? הנה, גם אתם נכנסתם לרגע למצוקה. אז אני לא מצפה שתילחמו מהיום על פתיחת בתי הכנסת. בינינו, גם אצלי זה לא הדבר הכי "קבוע בנפש". אבל לפחות תבינו.
