ד"ר אפרת אנג'ל קצור הייתה סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת חיפה, שבדיוק עמלה על ניסוחה של הצעת מחקר בנושא אימהות אומנות וחורגות. אלא שאז התקשרה אליה חברתה הטובה, ובפיה בשורת איוב: "אובחן אצלי סרטן השד", היא אמרה, "וככל הנראה איאלץ לעבור כריתה". לתדהמתה של אנג'ל קצור, חברתה הודתה שאת רעיון הכריתה היא עוד איכשהו מעכלת, אבל עצם המחשבה שהיא תאבד את שיער ראשה כתוצאה מהטיפולים, מבעיתה אותה.
"המחשבה שאתהלך קרחת גורמת לי להתכווץ", אמרה אותה חברה. "אני מפחדת נורא, ולא יכולה להפסיק לחשוב על זה. אני לא מכירה את עצמי בלי שיער. אני מנסה לדמיין את מבטי החמלה של האנשים מסביבי כשהם ייראו אותי ככה, וזה קשה לי".
השיחה המטלטלת הזאת שלחה את אנג'ל קצור להתעמק, לראשונה בחייה, בסיפור הזה של שיער הראש הנשי, ולתהות למה אנחנו משקיעות כל כך הרבה זמן במראה שלו, ולמה הוא נתפס כארוטי ומיני, לעיתים אף יותר מכל איבר מין?
השאלות הללו כל כך העסיקו אותה, עד שהחליטה לזנוח את הצעת המחקר הקודמת לטובת התעמקות בנושא החדש, ומעבודת הדוקטורט שכתבה, נולד גם הספר, "להתיר את הקשר – התבוננות פמיניסטית על שיער הראש הנשי", שיצא השנה בהוצאת אדמה, ובעריכתה של נועה ברקת.
בספר היא חושפת את ההיסטוריה והמסרים המוטמעים בייצוגיו של שיער הראש הנשי, דרך התמקדות בדמויות מיתולוגיות כמו חוה, לילית, מדוזה וונוס מחד, וייצוגים נשיים מודרניים יותר כמו מרלין מונרו מאידך. אנג'ל קצור עוסקת גם במבט הגברי על השיער הבלונדיני, בשיער האדום שהפך לסמל מין, בהתקרחות לא רצונית – למשל כתוצאה ממחלת הסרטן, ובכיסוי הראש ביהדות ובאסלאם.
"אחת התובנות המרכזיות שעלו מן המחקר שלי היא עד כמה השיער הנשי הוא לא רק עניין אסתטי, אלא ממש שדה של משמעות תרבותית, פוליטית וסמלית", היא אומרת בשיחה שאנחנו מקיימות. "שיער הראש נמצא במוקד של יחסי כוח בין מגדרים, בין דת לחילוניות, ובין הפרט לחברה. המחקר שלי מראה איך פרקטיקות שונות של שיער – כיסוי, גילוי, קיצוץ ועיצוב, הן לא רק תגובה לנורמות חברתיות, אלא דרך שבה נשים מבטאות זהות אישית, אמונה דתית או עמדה פוליטית.
5 צפייה בגלריה
אפרת אנג'ל קצור. מחלת הסרטן של חברתה שלחה אותה למחקר ששינה את חייה
(צילום: ראם מרמור )
"לעיתים אותה פעולה יכולה לשאת משמעויות הפוכות: כיסוי ראש יכול להיתפס כסמל לדיכוי, אך גם כסמל לאוטונומיה, לאמונה ולהתנגדות לאידאל היופי המערבי. במובן זה, השיער הנשי מתפקד כמעין 'שפה תרבותית': דרך שבה נשים מנהלות דיאלוג עם החברה סביב שאלות של גוף, מיניות, זהות וחירות".
מה יש בשיער הראש הנשי שמעורר אמוציות כה רבות, ומתי הפך לסמל למיניות?
"שיער הראש הנשי הוא אחד הסמלים התרבותיים החזקים ביותר הקשורים לגוף האישה משום שהוא נמצא במפגש בין הגוף, הזהות והמבט החברתי. מבחינה אנתרופולוגית והיסטורית, שיער הראש שימש בתרבויות רבות כסמן של יופי, נעורים, פוריות ומעמד חברתי. משום כך הוא הפך בהדרגה גם לסמל בעל מטען מיני.
"למרות שמבחינה ביולוגית אין הבדל בין שיער ראש של גברים לנשים, התרבות ייחסה לשיער הנשי תכונות של חושניות ופיתוי, והוא הפך לאחד מסמליה הבולטים של הנשיות. נשים לאורך ההיסטוריה מטפחות, מעצבות ומשנות את שיערן בדרכים רבות, והשיער משמש כאמצעי הצהרתי המבטא זהות, שייכות תרבותית ותפיסות של יופי ומיניות.
השיער מוצג בו-זמנית גם כמקור משיכה, אבל גם כמקור לסכנה. פעמים רבות משולב בו גם הארכיטיפ של הנחש, שהוא סמל קדום של פיתוי, כוח ותשוקה, אשר מתגלם בשיער המתולתל, המתפתל וה'פראי'
"בספרי אני מראה כי מקורותיו העמוקים של הדימוי הארוטי של שיער של נשים אינם מצויים רק במנהגים חברתיים, אלא גם במיתוסים ובייצוגים תרבותיים קדומים, שהמשיכו לעצב את התודעה המערבית. דרך סיפורי מיתולוגיה ויצירות אמנות אנו פוגשים דמויות כמו מדוזה, דפנה ולילית, דמויות ששערן הופך למוקד דרמטי של כוח, פיתוי וסכנה. שערה של מדוזה שהופך לנחשים, תלתליה המתבדרים של דפנה המעוררים את תשוקתו של אפולו, או שערה הפרוע של לילית - כל אלה משקפים דימוי תרבותי עמוק של השיער ככוח ארוטי, המאיים לערער את הסדר החברתי".
השיער הנשי ככוח שיש לפקח עליו ולשלוט בו
אנג'ל קצור, שהיא ד"ר ללימודי מגדר במקצועה, מזכירה פה את האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, שטען כי מיתוסים אינם שרידים פרימיטיביים של העבר, אלא מערכות מחשבה שממשיכות לעצב את האופן שבו אנו מבינים את העולם. "המיתוסים הללו אינם רק סיפורים עתיקים, אלא מנגנונים תרבותיים שמקנים לשיער הנשי משמעות סימבולית: הוא מוצג בו-זמנית גם כמקור משיכה, אבל גם כמקור לסכנה.
"פעמים רבות משולב בו גם הארכיטיפ של הנחש, שהוא סמל קדום של פיתוי, כוח ותשוקה, אשר מתגלם בשיער המתולתל, המתפתל וה'פראי'. כך מתגבשת בתרבות תפיסה כפולה של שיער הראש הנשי: מצד אחד הוא סמל ליופי ולחושניות, ומצד אחר הוא מוצג ככוח שיש לפקח עליו ולשלוט בו.
כאשר שיער האישה מוגדר כסמל למיניות, השליטה בו מאפשרת שליטה רחבה יותר במיניות האישה ובניראותה במרחב הציבורי. הסתרת השיער נועדה לצמצם את הפוטנציאל הארוטי שלו ולתחום את מיניות האישה למרחב הפרטי של הזוגיות
"גיליתי שהמיתוסים האלה אינם רק סיפורים ספרותיים, אלא חלק ממערך אידאולוגי רחב יותר שמסביר ומצדיק לאורך ההיסטוריה מנגנונים חברתיים של פיקוח על הגוף הנשי – החל מנורמות של צניעות ועד לפרקטיקות של כיסוי שיער. כי כשהחברה מייחסת לשיער הנשי משמעות של משיכה ארוטית, הוא הופך לאובייקט של פיקוח ושל הסדרה חברתית".
לדבריה, כבר בעת העתיקה ובדתות המונותאיסטיות נקשר כיסוי השיער לנורמות של צניעות ושליטה במיניות. "הסתרת השיער במרחב הציבורי נועדה, לכאורה, לצמצם את הפוטנציאל הארוטי שלו ולתחום את מיניות האישה למרחב הפרטי של הזוגיות".
הוגה נוסף שהיא מזכירה הוא הפילוסוף מישל פוקו, שהראה כי הגוף האנושי אינו רק ישות ביולוגית אלא גם אתר של כוח ושל משמעת חברתית. "במובן זה", אומרת אנג'ל קצור, "גם שיער שהוא לכאורה פרט אסתטי או טבעי, הופך לאמצעי שבאמצעותו החברה מפקחת על הגוף הנשי. כאשר שיער האישה מוגדר כסמל למיניות, השליטה בו מאפשרת שליטה רחבה יותר במיניות האישה ובנראותה במרחב הציבורי".
"יש גם ממד נוסף פנימי יותר, שלא תמיד מקבל את המקום הראוי לו", היא מדגישה. "שיער הראש הנשי הוא מאוד משמעותי בניהול הזהות העצמית שלנו. נשירת שיער עקב כימותרפיה, גזזת, או מחלה אוטואימונית נחווית פעמים רבות כאבל, אבל גם כסוג של עצמי שהשתנה. כשנשים מתארות את תחושתן בעת חבישת חיג'אב באופן כפוי, הן משתמשות בדיוק באותו שפה: תחושת אובדן והיעלמות. כאילו שהאישה הופכת לבלתי נראית.
"על כן גזירת השיער כמחאה, כפי שעשו נשות איראן ב-2022, אינה מקרית. מבחינה פסיכולוגית, לוותר מרצון על מה שאחרים מנסים לשלוט בו, הוא מעשה של החזרת הסוכנות לידיים שלך. הנשים הללו כמו אמרו לנו - 'לא הם ישלטו בשיערי — אני אגזור אותו בעצמי'. כך נפגשים שני הממדים: השיער כסמל פוליטי והשיער כחוויה אינטימית וגופנית-נפשית. השם של הספר שלי, 'להתיר את הקשר', מכיל בתוכו בדיוק את כפל המשמעות הזה: את אותו הקשר שצריך להשתחרר ממנו, אל מול הקשר שאת עצמך בחרת לקשור".
איך זה התחיל בכלל – חובת כיסוי הראש? או למה גברים ביקשו לשלוט בשיער הנשי באמצעות הסתרתו?
"התשובה לכך הרבה יותר עמוקה מכפי שנראה, ושורשיה קדומים בהרבה מכל שיח דתי. הניסיון לשלוט בשיער הנשי אינו המצאה דתית. מקורו בדינמיקות כוח שקדמו לכל טקסט קדוש, לכל חוק כתוב ולכל מוסד דתי. מסתבר שבחברות אנושיות קדומות רבות, עוד בטרם התפתח שיח תיאולוגי מאורגן, נמצאו עדויות לכך ששיער הנשי היה כפוף לכללים, לטקסים ולמגבלות.
"עם השנים, השליטה בשיער הראש הנשי הפכה לחלק ממנגנונים רחבים יותר של פיקוח על מיניות האישה בחברות פטריארכליות. כאשר שיער האישה נתפס כמקור לפיתוי, החברה מפתחת מנגנונים שמטרתם להסדיר את הופעתו: כיסוי, גילוח, או הגבלה של הצגתו במרחב הציבורי. כך נוצרה הבחנה בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי. במרחב הציבורי האישה נדרשת לעמוד בנורמות של צניעות, בעוד שבמרחב הפרטי השיער יכול להיות גלוי בפני בן הזוג. הפרקטיקה הזו משקפת תפיסה שלפיה מיניות האישה שייכת למסגרת המשפחתית והזוגית, ולא למרחב החברתי הרחב".
הזכרת את החיג'אב וזה מעניין כי אנחנו משוחחות בתקופת מלחמת איראן-ישראל השנייה, ימים בהם יש תקווה בישראל ובאיראן שהמלחמה תסתיים בהחלפת המשטר ובשחרורן של הנשים האיראניות מהעול של משמרות המהפכה האסלאמית. מה את יכולה לספר על מאבק החיג'אב ומה הסטטוס שלו כרגע?
"המילה חיג'אב בערבית פירושה כיסוי או מסך. מדובר בכיסוי ראש וגוף הנלבש על ידי נשים מוסלמיות דתיות, המגלם צניעות, זהות דתית ושייכות תרבותית. הוא מכסה את השיער, האוזניים והצוואר, אך משאיר את הפנים גלויות, ונלבש בציבור או בבית כאשר ישנה נוכחות גברית שאינם בני משפחה קרובה.
"מאבק החיג'אב שעלה לכותרות הוא מאבק חברתי-פוליטי, שמובילות אותו היום נשים באיראן נגד החובה החוקית לכסות את השיער במרחב הציבורי. החובה הזו מעוגנת בחוק מאז כינון הרפובליקה האסלאמית לאחר המהפכה האיראנית, אז נקבע כי נשים מחויבות לעטות חיג'אב כחלק מהסדר החברתי והדתי החדש.
השיער של הנשים האיראניות הפך לנשק סמלי, והמאבק שלהן נתפס כמאבק פמיניסטי משום שהוא נוגע בליבת השאלה - מי מחזיק בשליטה על גוף האישה ועל הופעתה במרחב הציבורי?
"חשוב לציין כי זאת לא מחאה חדשה. כבר בתחילת שנות השמונים נשים יצאו לרחובות בטהראן במחאה על כפיית כיסוי הראש, אולם בעשורים האחרונים היא קיבלה ביטויים ציבוריים מתרחבים, החל מקמפיינים ברשתות החברתיות ועד לפעולות מחאה סמליות כמו הורדת החיג'אב במרחב הציבורי או הנפתו כדגל מחאה.
"נקודת מפנה דרמטית התרחשה כאמור בשנת 2022, בעקבות מותה של מהסא אמיני לאחר שנעצרה בידי משטרת הצניעות של איראן בטענה שהיא לא עטתה את החיג'אב כראוי. מותה הצית גל מחאה רחב בהובלת נשים צעירות, שבמסגרתו רבות מהן גזרו את שיערן בפומבי, או שרפו את כיסוי הראש כסמל להתנגדות.
"השיער שלהן הפך לנשק סמלי, והמאבק שלהן נתפס כמאבק פמיניסטי משום שהוא נוגע בליבת השאלה - מי מחזיק בשליטה על גוף האישה ועל הופעתה במרחב הציבורי? חובת החיג'אב אינה רק פרקטיקה דתית, אלא מנגנון פוליטי שמסדיר את נראות הגוף הנשי ובמרחב הציבורי ואת גבולות החירות של נשים. המחאה האיראנית מבקשת לערער על מנגנון השליטה הזה, וכאשר נשים מורידות את החיג'אב או גוזרות את שיערן מול המצלמות, הן מבצעות פעולה סמלית שמערערת על הסמכות של המדינה להגדיר את גבולות גופן. במובן זה, מאבק החיג'אב אינו רק מאבק על פריט לבוש. הוא נושא עמו שאלות עמוקות של חירות, זהות ושליטה מגדרית".
מה נשים ישראליות יכולות ללמוד מהנשים האיראניות?
"המחאה של נשים באיראן ממחישה עד כמה שאלות של גוף ולבוש הן גם שאלות של חירות. כאשר המדינה או החברה מכתיבות לנשים כיצד עליהן להופיע במרחב הציבורי – בין אם באמצעות כפייה לכסות את הראש ובין אם באמצעות לחץ להסיר אותו – הגוף הנשי הופך לזירה של מאבק פוליטי. הלקח המרכזי שניתן להפיק מכך אינו בהכרח אימוץ עמדה מסוימת ביחס לכיסוי הראש, אלא ההכרה בחשיבות הבחירה האישית.
"כוונתי היא שחברה דמוקרטית צריכה לאפשר לנשים להחליט בעצמן כיצד להיראות במרחב הציבורי – בין אם לבחור בכיסוי ראש מטעמים דתיים, תרבותיים או אופנתיים, ובין אם לבחור שלא לעשות זאת. במובן זה, המאבק סביב השיער אינו רק על פריט לבוש, אלא על הזכות של נשים להגדיר את זהותן ואת גופן בעצמן".
