הוא ישב מולי ואמר כמעט בגאווה: "אצלי הכול עובד". בן 58, בריא בדרך כלל, בזוגיות ארוכה. הזקפה טובה, הוא מקיים יחסי מין, מגיע לאורגזמה וגם התדירות, לדבריו, "סבירה לגמרי". לפי המדדים המקובלים שבהם גברים נוהגים לבחון את עצמם, הוא צודק. הכול עובד. אבל אשתו, שישבה לידו, חשבה אחרת.
"כבר שנים שהוא כמעט לא נוגע בי אם זה לא אמור להוביל לסקס. אנחנו לא מתנשקים. אנחנו לא מדברים על מה נעים לי. ואם אני לא רוצה לשכב איתו, הוא ישר מרגיש שאני דוחה אותו". הסתכלתי עליו ושאלתי: "אז הכול עובד?" הוא חייך. הפעם קצת פחות בביטחון.
המקרה הזה אינו סיפורו של מטופל מסוים. הוא מורכב מלא מעט זוגות שפגשתי לאורך השנים, והוא מעלה שאלה שאנחנו לא שואלים מספיק: מהי בכלל בריאות מינית?
היום (ו') יש סיבה טובה לדבר על בריאות מינית, כי 4 בספטמבר מצוין בעולם בתור "יום הבריאות המינית העולמי". הנושא שנבחר השנה הוא Every Body - משחק מילים מוצלח שאומר - כל אדם, וגם כל גוף.
כל אדם זכאי למיניות בריאה, מהנה ומספקת
(צילום: Shutterstock )
הרעיון הוא שמיניות ובריאות מינית אינן נחלתם של צעירים, בריאים, חטובים ובעלי גוף שמתפקד בדיוק כפי שהיו רוצים. אנחנו חיים את המיניות שלנו בתוך גוף אמיתי. גוף שמתבגר, עולה ויורד במשקל, עובר היריון ולידה, גיל המעבר, מחלה, ניתוח, פציעה, טיפול תרופתי ולעיתים גם נכות. הגוף משתנה, והמיניות משתנה איתו.
"הכול עובד" זה נהדר, אבל האם טוב לך?
רגע לפני שאתם מחליטים שאצלכם הכול מצוין, או להפך, שמשהו אצלכם מקולקל, אני מציע להמשיך לקרוא, כי בהמשך אתן חמש שאלות פשוטות שכל אחד ואחת יכולים לשאול את עצמם על הבריאות המינית שלהם. ולא, "כמה פעמים בשבוע אתם עושים סקס?" אינה אחת מהן. כי כאן מתחיל הבלבול. אנחנו מערבבים בין תפקוד מיני לבין בריאות מינית.
בן אדם יכול להיות עם זקפה מצוינת ולסבול מאוד בחיי המין שלו. אישה יכולה להגיע לאורגזמה ועדיין לצאת ממפגש מיני בתחושת ריחוק. זוג יכול לקיים יחסי מין באופן קבוע ובכל זאת להיות כמעט נטול אינטימיות
יש חשק? נפלא. יש זקפה? מצוין. יש חדירה? יופי. הייתה אורגזמה? נהדר. לא כואב? אפילו יותר טוב. כל אלה חשובים. מאוד, אבל הם עדיין לא מספרים את כל הסיפור. גם הרפואה תרמה במידה מסוימת לצמצום הזה. זקפה אפשר למדוד. אפשר לשאול כמה זמן היא נמשכת, אם היא מספיקה לחדירה, אם היא יורדת באמצע.
אפשר לשאול אישה אם היא מגיעה לאורגזמה ואם יש כאב. הרבה יותר קשה למדוד אם טוב לה. קשה יותר לשאול אם היא מרגישה רצויה. אם הוא מרגיש בטוח. אם הם מסוגלים לדבר. אם המגע ביניהם נעים או שכבר מזמן הפך לעוד מטלה, ואם הם בכלל עושים את מה שהם רוצים לעשות, ולא את מה שהם חושבים ש"זוג נורמלי" אמור לעשות.
בן אדם יכול להיות עם זקפה מצוינת ולסבול מאוד בחיי המין שלו. אישה יכולה להגיע לאורגזמה ועדיין לצאת ממפגש מיני בתחושת ריחוק. זוג יכול לקיים יחסי מין באופן קבוע ובכל זאת להיות כמעט נטול אינטימיות. והכיוון ההפוך חשוב לא פחות. גבר עם הפרעה בזקפה יכול לחיות חיים מיניים נפלאים. אישה עם מגבלה גופנית יכולה ליהנות ממיניות עשירה. זוג שאינו מקיים חדירה יכול להיות מסופק הרבה יותר מזוג שמקיים אותה שלוש פעמים בשבוע. לפעמים הבעיה מתחילה דווקא כשאנחנו מצמצמים את המושג "סקס" לתסריט אחד ויחיד.
פרופ' רפי חרותי. זקפה זה לא הכולצילום: ינאי יחיאלאני עוסק בתחום הזה שנים רבות ומחזיק גם בהסמכת FECSM - Fellow of the European Committee of Sexual Medicine - הסמכה אירופית לרופאים בתחום רפואת המין. רפואת המין עדיין אינה מוכרת בישראל כמקצוע התמחות רפואי עצמאי. החשיבות מבחינתי אינה בעוד כמה אותיות אחרי השם, אלא בתפיסה שעומדת מאחוריה - מיניות יושבת על הצומת שבין רפואה, נפש, זוגיות וחברה. אי אפשר לעסוק בה ברצינות רק דרך איברי המין. ומצד שני, אסור להפוך כל בעיה מינית לבעיה של יחסים, חרדה או ילדות.
גבר עם ירידה בזקפה צריך לפעמים בירור של כלי דם, תרופות, סוכרת או הורמונים. אישה שסובלת מכאב בחדירה לא צריכה לשמוע מיד שהיא "לא מספיק משוחררת". יש מצבים גינקולוגיים, שינויים הורמונליים, בעיות ברצפת האגן ומצבים נוירולוגיים שצריך לזהות ולטפל בהם.
מיניות יושבת על הצומת שבין רפואה, נפש, זוגיות וחברה
(צילום: Shutterstock)
מצד שני, גם אם כל בדיקות הדם תקינות, עדיין יכולה להיות בעיה אמיתית. חרדת ביצוע יכולה לפגוע בזקפה. כאב שחזר כמה פעמים יכול ליצור ציפייה לכאב, דריכות והימנעות. ביקורת מתמשכת בתוך קשר יכולה לפגוע בחשק. תרופה יכולה להשפיע על אורגזמה. פגיעה בחוט השדרה יכולה לשנות תחושה ועוררות. מנופאוזה משנה לעיתים את הרקמות ואת תחושת הנוחות במגע.
במיניות הכול מדבר עם הכול. לכן כשמטופל אומר לי "הכול עובד", אני רוצה לדעת עוד משהו: "טוב לך?" וזו כבר שאלה אחרת לגמרי. אז הנה הבדיקה העצמית שהבטחתי.
1. האם אני יודע מה אני רוצה?
לא שאלתי אם יש לכם חשק בכל רגע נתון. חשק מיני אינו מתג. הוא משתנה בהתאם לגיל, לעומס, לאיכות השינה, לילדים, לעבודה, למחלה, למצב הנפשי, לתרופות שאנחנו צורכים, להורמונים שמשתנים ולקשר שבו אנחנו חיים. גם לא אצל כולם החשק מגיע באותה צורה. יש מי שמרגיש פתאום רצון ברור למין. אצל אחרים הרצון מגיע רק אחרי שכבר התחילו קרבה, נשיקה או מגע.
השאלה היא אחרת: האם אני מכיר את עצמי כאדם מיני? האם אני יודע מה נעים לי, מה כבר פחות נעים לי, מה מסקרן אותי ומה ממש לא? זה נשמע בסיסי, אבל בפועל לא מעט אנשים מגיעים לגיל מבוגר בלי ששאלו את עצמם ברצינות את השאלות האלה
כלומר, קודם מתחילה העוררות ורק אחר כך מגיע החשק. גם זה נורמלי לחלוטין. לא פחות חשוב: אדם שאינו מעוניין במין ואינו סובל מכך אינו בהכרח זקוק לטיפול. אנחנו לא אמורים לייצר בעיה במקום שבו האדם עצמו אינו חווה אחת.
השאלה היא אחרת. האם אני מכיר את עצמי כאדם מיני? האם אני יודע מה נעים לי, מה כבר פחות נעים לי, מה מסקרן אותי ומה ממש לא? זה נשמע בסיסי, אבל בפועל לא מעט אנשים מגיעים לגיל מבוגר בלי ששאלו את עצמם ברצינות את השאלות האלה.
2. האם אני באמת יכול לבחור?
האם בקשר שלכם אפשר לומר "היום לא", בלי שיהיה פיצוץ? האם אפשר להגיד "פעם אהבתי את זה והיום פחות"? האם אפשר לבקש משהו אחר? זוגיות אינה מבטלת אוטונומיה מינית. העובדה שעשינו משהו מאה פעמים אינה מחייבת אותנו לחזור על זה בפעם המאה ואחת.
גבר עם ירידה בזקפה צריך לפעמים בירור של כלי דם, תרופות, סוכרת או הורמונים
(צילום: Shutterstock)
מצד שני, החיים מורכבים יותר מססמאות. בתוך קשר ארוך אנשים לפעמים נענים למגע או למין גם כשהחשק הראשוני שלהם אינו בשמיים. לפעמים מתוך חיבה, קרבה, נדיבות או ידיעה שהחשק עשוי להגיע בהמשך. אין בכך בהכרח שום בעיה. הנורה צריכה להידלק כאשר אדם מרגיש שבעצם אין לו אפשרות לסרב. כש"לא" גורר שוב ושוב כעס, שתיקה, האשמות, עלבון או לחץ. מין שאנחנו בוחרים בו אינו חייב להתחיל תמיד מתשוקה אדירה, אבל הוא כן צריך להיות משהו שמותר לנו לבחור.
3. האם אנחנו יודעים לדבר על סקס?
זו אחת התופעות המשעשעות והעצובות שאני פוגש בקליניקה. אנשים יכולים להיות עירומים זה לצד זו במשך עשרים שנה, ולעיתים לעשות דברים מאוד אינטימיים, ועדיין להתקשות לומר ארבע מילים: "ככה יותר נעים לי". על כסף מדברים. על הילדים מדברים. על משכנתה, חופשות, קניות, פוליטיקה ולמה שוב לא הורדת את הזבל מדברים בלי סוף. ואז מגיעים למין ופתאום כולם אילמים.
נורה צריכה להידלק כאשר אדם מרגיש שבעצם אין לו אפשרות לסרב. כש"לא" גורר שוב ושוב כעס, שתיקה, האשמות, עלבון או לחץ. מין שאנחנו בוחרים בו אינו חייב להתחיל תמיד מתשוקה אדירה, אבל הוא כן צריך להיות משהו שמותר לנו לבחור
תקשורת מינית אינה אומרת שצריך לעשות ישיבת משוב אחרי כל מפגש. לא צריך להוציא טופס הערכה. לפעמים מספיק להגיד: "עוד קצת ככה", "אני אוהבת כשאתה מנשק אותי שם", "אני מתגעגע לזה שהיינו מתנשקים", "זה פחות נעים לי", "אני רוצה שנהיה קרובים הערב, אבל לא בא לי סקס" וכדומה. מבחינתי, היכולת לומר משפט כזה ולקבל עליו תשובה שאפשר לחיות איתה, היא מרכיב מרכזי בבריאות מינית.
4. האם מגע גופנו חייב תמיד להוביל לסקס?
תחשבו רגע. מתי בפעם האחרונה התחבקתם בלי שהחיבוק היווה הקדמה למשהו? מתי התנשקתם באמת, לא נשיקת שלום בדרך לעבודה, בלי שמיד עלתה השאלה "זה אומר שהערב עושים סקס?"
אצל זוגות רבים נוצר במשך השנים הסכם שלא נחתם בשום מקום: אם התחיל מגע מיני, צריך להמשיך. וזה עלול לעשות נזק. כי מי שפחות רוצה סקס באותו שלב, מתחיל לפעמים להימנע גם מהחיבוק שהוא כן רוצה. אם ליטוף קטן יוצר מיד ציפייה למשהו נוסף, יותר בטוח לא ללטף בכלל. וכך נעלמים גם הדברים שאיש לא התכוון לוותר עליהם. החיבוק. הנשיקה. היד על הגב. ההתכרבלות במיטה. לפעמים אחת ההתערבויות הפשוטות ביותר היא להחזיר למגע את האפשרות להיות מגע. בלי יעד.
5. האם המיניות שלי יודעת להשתנות?
לדעתי זו השאלה הקשה ביותר. אנחנו מוכנים לקבל שהראייה משתנה, השיער משתנה, הכושר משתנה, השינה משתנה והגוף כולו משתנה. אבל מסקס אנחנו מצפים משום מה להישאר בדיוק אותו דבר. גבר בן 65 מנסה לפעמים לשחזר את הזקפה של גיל 25. אישה אחרי לידה מצפה מהגוף להגיב כמו קודם. זוג ממשיך במשך שלושים שנה את אותו תסריט מיני, ואז מתפלא שכבר לא מתרגשים ממנו.
מיניות טובה דורשת לפעמים עדכון גרסה. אחרי לידה צריך לעיתים להכיר מחדש את הגוף. אחרי מנופאוזה יש נשים שזקוקות לטיפול ולהתאמות. אחרי מחלה, ניתוח או פציעה צריך לפעמים למצוא דרכים אחרות לעוררות ולהנאה. וגבר שהזקפה שלו פחות יציבה יכול להמשיך לנסות שוב ושוב "להצליח בחדירה", עד שכל מפגש הופך למבחן. לפעמים דווקא ברגע שבו מפסיקים למדוד הצלחה רק דרך חדירה, חוזרת ההנאה.
אנחנו מוכנים לקבל שהראייה משתנה, השיער משתנה, הכושר משתנה, השינה משתנה והגוף כולו משתנה. אבל מסקס אנחנו מצפים משום מה להישאר בדיוק אותו דבר
ראיתי במהלך השנים אנשים שהחיים המיניים שלהם נעשו טובים יותר אחרי שינוי גופני משמעותי. לא בזכות המחלה או הפציעה. פשוט משום שלראשונה הם נאלצו לדבר. מה נעים לך עכשיו? מה השתנה? מה כבר לא עובד? ומה אפשר לעשות אחרת?
החיים עצמם
הכל מתחבר היטב לנושא של יום הבריאות המינית השנה Every Body - אנחנו מקבלים ללא הרף מסרים על איך גוף מיני אמור להיראות. צעיר, חלק, חטוב, גמיש, זקוף, חסר כאבים ותמיד מוכן. רובנו לא חיים בגוף הזה. אנחנו חיים בגוף שלנו. וזה הגוף שבו צריך למצוא אינטימיות, הנאה ומיניות. בריאות מינית אינה אומרת שהכול צריך להיות נפלא כל הזמן. לפעמים אין חשק. לפעמים יש קושי בזקפה. לפעמים כואב. לפעמים בני זוג רוצים כמויות שונות של מין. ולפעמים החיים עצמם דוחקים את המיניות הצידה לתקופה.
השאלה היא לא אם יהיו קשיים. יהיו. השאלה היא אם נדע לזהות אותם, לדבר עליהם ולקבל עזרה כשצריך. חשוב לא לפספס את הצד הרפואי. כאב חדש, שינוי פתאומי בתפקוד המיני, ירידה משמעותית ומתמשכת בחשק או שינוי אחר שגורם למצוקה מצדיקים בירור. לפעמים המיניות היא אפילו המקום הראשון שבו מתבטאת בעיה רפואית.
ולכן יום בריאות מינית אינו אמור להיות יום שבו אומרים לכולם לעשות יותר סקס. ממש לא. המטרה היא שנפסיק להתייחס למיניות כאילו היא נושא קצת מביך שנמצא מחוץ לרפואה ולחיים הרגילים. מותר לאישה בת 70 לומר לרופא שכואב לה והיא רוצה להמשיך ליהנות ממין. מותר לזוג שאוהב מאוד זה את זו להודות שכבר חודשים אין ביניהם כמעט מגע. ומותר גם לאדם לומר שמין כרגע אינו מעניין אותו, בלי שמיד נחפש איזו תקלה לתקן.
לפעמים בני זוג רוצים כמויות שונות של מין. ולפעמים החיים עצמם דוחקים את המיניות הצידה לתקופה
(צילום: shutterstock)
גם אנחנו, אנשי המקצוע, צריכים להשתפר. רופאים, רופאות וא.נשי מקצועות הבריאות שואלים מטופלים על שינה, תיאבון, כאב, שתן ויציאות. ואז מגיעים למיניות ושותקים. אין לכך הצדקה, אבל זה בכלל לטור אחר.
אני חוזר לרגע לאותו גבר מתחילת הטור. בפגישה הבאה הוא כבר לא אמר "אצלי הכול עובד". הוא אמר: "אני חושב שכל השנים בדקתי אם אני מצליח לעשות סקס. אף פעם לא שאלתי אם טוב לנו בסקס". זה משפט שנשאר איתי. כי תפקוד מיני חשוב מאוד. כרופא, אני בוודאי לא מזלזל בזקפה, כאב, אורגזמה או חשק. אבל בריאות מינית רחבה יותר, כי היא היכולת להכיר את הגוף שלנו, להבין מה אנחנו רוצים, לדבר, לבחור, לגעת, להשתנות ולבקש עזרה כשצריך. בסוף, אנחנו לא צריכים מיניות מושלמת. אנחנו צריכים מיניות שטוב לנו לחיות איתה.
פרופ' רפי חרותי הוא מומחה ברפואת שיקום, FECSM, מטפל ומדריך מיני מוסמך, מנהל ומייסד – מרכז "אישי" – בית לטיפול מיני, פרטני וזוגי – בפריסה ארצית וראש התוכנית ללימודי מיניות האדם בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב
