"אז מה, את באה לפה הרבה?", שאל אותי אלמוני באפליקציית 'באמבל', וגרם לי להתחרט על הרגע שבכלל העזתי לנסות. 'באמבל' היא אפליקציית היכרויות שנולדה אחרי 'טינדר', והחידוש שבה הוא שמרגע שנוצרת התאמה (אתם יודעים, שני סווייפים ימינה שיוצרים לייק אחד גדול), את הצעד הראשון צריכה לעשות הבחורה, ויש לה רק 24 שעות כדי לעשות את זה.
לא אשקר, הלחץ הורגש. בכל זאת - מה לי ולמשפטי פתיחה? אבל אחרי נשימה עמוקה, צ'ייסר טקילה ושנים של קופירייטינג, עשיתי זאת ושלחתי הודעה לבחור החמוד שהיה לי איתו מאצ'. עד כאן, קול לגמרי. החמוד קרא את ההודעה, החמיא לי על משפט הפתיחה (פייר? בצדק. הפתעתי אפילו את עצמי), והתחלנו להתקשקש. ראינו שיש על מה לדבר, והחלטנו לעבור לפלטפורמה נוחה יותר - לוואטסאפ, ישתבח שמה לעד.
לטורי הרווקות הקודמים של ענבל:
ההתכתבות הייתה קולחת, אחריה עברנו לשיחת וידיאו (בכל זאת, קורונה טיים), ולרגע שכחתי שיש דושים בעולם. למחרת הוא צלצל, ממש על הבוקר (שזה היה מאוד חמוד מצידו, אבל רצה הגורל ובדיוק הייתי באמצע כתיבת כתבה). כתבתי לו שאני עסוקה ונדבר בהמשך. צלצלתי לקראת הצהריים, אך החבר, שכנראה למד מהטובה ביותר, סינן את שיחתי, והחזיר לי הודעת וואטסאפ קרירה - "עסוק".
לא התרגשתי. מהניסיון הרב שצברתי במשחקי אגו למתקדמים, כבר הבנתי את הווייב. ובכל זאת, שלחתי לו חיוך והמשכתי בשגרת חיי (שכוללת בינג' בנטפליקס, בעיקר). שעות מאוחר יותר, כשהוא "התפנה", הייתה זו אני שנעלמה, ולא חזרתי אליו מאז.
ענבל חננאלענבל חננאל
ענבל חננאל. אולי די עם המשחקים?
(צילום: אוסף פרטי)

למה אני מספרת לכם את כל זה? כדי להגיד שדי, באמת די. התיאוריה גורסת שאנחנו, הנשים, נמשכות לאלה שמשחקים אותה קשים להשגה, והספרות מספרת שאתם, הגברים, אוהבים ביצ'יות. ובכל זאת, לא הגיע הזמן להפסיק לשחק?
ברצינות, אני מוצאת את עצמי, בחורה בת 35 שעובדת בעבודה של גדולים, שוכרת דירה לבד, מחזיקה רכב ומזמינה סדרתית ב"וולט" (בתחום הבישול כשלתי, לא אשקר), מבזבזת את הזמן שאין לי על ניסיונות לפענח סוגי אימוג'י שונים במשך שעות. ולא עם עצמי, כן? עם החברה הכי טובה שלי, מנהלת תקשורת שיווקית בעלת תואר שני במנהל עסקים והתמחות בייעוץ ארגוני, שאפילו היא לא יודעת להגיד לי האם סמיילי רגיל מעיד על קרירות או שאולי הוא דווקא מחייך ומבסוט.
אגב, אימוג'יז הם באמת הצרה הקטנה ביותר שלנו בעולם ההיכרויות. איפה זמני התגובה? ישיבות קבינט שלמות נערכות מדי ערב ברחבי הארץ, במהלכן מחשבים יחד את הזמן הנכון להגיב להודעה בשלב הפלירטוט. "אם הוא שולח הודעה, תפתחי אותה כדי שייראה וי כחול, אבל אל תעני לו ישר. תראי לו שאת עסוקה. תני לו להתבשל איזה שעתיים-שלוש. בכל זאת, אל תשכחי שהוא ייבש אותך אתמול" - היא עצה "מנצחת" שאני מקבלת לפחות פעמיים בשבוע. וכן, אני מודה, גם אני חוטאת במשחק הזה.
יש גם את "חוק סימני השאלה הגדול", שאומר במפורש שאם הבחור הוא זה שיזם את ההודעה אחרי תקופה ארוכה העולה על מעל שלושה ימים של היעלמות, את, AKA הבחורה, מגיבה לו במילים קצרות, וחלילה וחס לא מסיימת את ההודעה בסימן שאלה, כדי שהוא, שלא נדע, לא יחשוב לרגע שאת עדיין חושבת עליו או מתעניינת בשלומו. טפו.
כמובן שאנחנו, הנשים, נערכות לכל תרחיש. באותן ישיבות חירום שאנו מנהלות עם עצמנו או עם חברותינו הטובות, אנחנו מריצות שלל אפשרויות להודעות שהבחור עשוי לשלוח. אבל אתן יודעות איך זה, אישה מתכננת תוכניות ואלוהימה יושבת וצוחקת.
מה קורה במקרה שהבחור שלח הודעה שלא היית מוכנה לקראתה? טלגרם, חברות, טלגרם. אם חשבתן שטלגרם משמשת להזמנת סמים, דעו כי מדובר בסיפור כיסוי. טלגרם תוכנתה כדי שאפשר יהיה לעבור אליה ברגעי מצוקה שבהם את נתקלת בהודעה לא מתוכננת או באימוג'י שלא הצלחת לפענח, ואת לא יכולה להיכנס לוואטסאפ כי "אז הוא יראה שאת מחוברת", ולכן את מעלה את הבעיה בשיחת חירום באפליקציה המתחרה.
וכמו עם גמילה ממתוקים, גם במקרה הזה אני מבטיחה לעצמי שהפעם הבאה תהיה שונה. שאני לא אתן יד למשחקים האלה, אבל איכשהו זה כל הזמן חוזר על עצמו. אומרים שצריך שניים לטנגו, מה שאומר שגם אם אחליט שאני נמנעת מהמשחק המקדים והלא סקסי הזה, אני כמעט תמיד אמצא את עצמי נשאבת לתוכו בעל כורחי על ידי הצד השני.
ועכשיו תראו לי רווק אחד בעולם שיגיד שאחרי כל המשחקים האלה עוד נשאר לו כוח, מוטיבציה, רצון או בכלל חשק לצאת לדייט. כי בינינו, אם בשלב ההתכתבויות אני מוציאה כל כך הרבה אנרגיה, מזיעה מלחץ, מנסה לחשב זמנים ומקפידה לא להישאר מחוברת בוואטסאפ יותר מדי ("הוא צריך להבין שיש לך חיים"), אתם לא רוצים לדעת מה קורה בדייט עצמו. ופייר, גם אני לא. התעייפתי רק מהמחשבה. חייבת שנ"צ.