נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מביא למזרח אירופה סדר ישן ומוכר: התרחבות טריטוריאלית שמתאפשרת בתנאים של היעדר התנגדות אזרחית משמעותית, והשתקת ביקורת מבית, כשזו נשמעת בחוגים מסוימים ברוסיה. פוטין, בדומה לסטלין ויורשיו במהלך רוב המאה ה-20 בברית המועצות, הולך ומגביר את הטרור המחשבתי על נתיניו - הוא זורע פחד וחרדה בקרב האזרחים הרוסים ונוטע בקרבם חשש מתמיד מעינו הפקוחה ואוזנו הכרויה של השלטון.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
בעשורים האחרונים ידו הארוכה של הקרמלין הגיעה לרבים מאלה שהעזו להשמיע קול ולמתוח ביקורת על המשטר הרוסי. לפני קצת יותר משבוע ציינו ליברלים ברחבי העולם שבע שנים להתנקשות בחייו של בוריס נמצוב, רצח לאור יום במרכז מוסקבה היפה – למען יראו וייראו. בינתיים אלכסיי נבלני – מתנגד המשטר הרוסי הבולט ביותר בשנים האחרונות, נרקב בכלא לאחר שנכשל ניסיון החיסול שלו באמצעות גז עצבים. הוא נשפט ונכלא כדי שאוהדי חופש הביטוי ומבקרי המשטר יסתכלו עליו מבעד לתא הזכוכית שבו הושם במשפט הראווה שניהלו נגדו, ויידעו שלא כדאי להם לדבר. המסר ברור: אסור לחשוב, אסור לפקפק, אסור להתנגד לשלטון.
ברוסיה אין "מלחמה"
כבר 20 שנה פוטין עמל על חיסול שיטתי ועקבי של האופוזיציה הרוסית. כעת, עם הפלישה לאחות האוקראינית במערב והרג אזרחים אוקראינים חפים מפשע, פוטין פועל ביתר שאת להרוג גם את הסיכוי שיהיה מי שיערער את הנרטיב הרוסי שמצדיק את המלחמה. באקט אורווליאני, הקרמלין העביר חוקים שאוסרים לכנות את ירי הטילים והפגזים על אזורים מיושבים באוקראינה "מלחמה", וחוקק חוק שלפיו כל תמיכה באויב האוקראיני, מפורשת או משתמעת, תגרור עונש של 15-20 שנות מאסר. התעמולה הרוסית הברוטלית משתוללת בערוצים הממשלתיים, בעוד גופי תקשורת עצמאיים כמו "דוז'ד" ו"אקו מוסקבה" נסגרים בזה אחר זה מאימת השלטון, והעיתונאים עצמם נמלטים מרוסיה לחו"ל. פוטין מבקש לבודד את האזרח הרוסי מכל מידע חיצוני שלא עבר תחת הצנזורה הקרמליניסטית. זה לא רק מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה הרוסית, זה משחזר אותן. מסך ברזל כבד שב לחצוץ בין הדוב הרוסי הגדול לבין העולם.
הלחץ הכלכלי הגובר שמפעילות מדינות המערב על רוסיה הוא דבר נכון וצודק, גם כשהוא פוגע באזרחים חפים מפשע, כי המטרה היא, בין היתר, לגרום לרחוב הרוסי להתקומם ולהביא לביטול הסנקציות. רוסיה צריכה לשלם מחיר כבד על הפשעים שהיא מבצעת בכל החזיתות, גם בזו הצבאית וגם בזו הכלכלית. יחד עם זאת, לא כל חרם על רוסיה משרת את המטרה שלשמה הוא מוחל. ביום ראשון פורסם כי טיקטוק, פלטפורמת שיתוף הסרטונים הפופולרית (שבשנה שעברה הייתה האפליקציה עם מספר ההורדות הגבוה ביותר בעולם) תשהה את האפשרות לפרסם תכנים חדשים בפלטפורמה שלה ברוסיה ואת האפשרות לשדר בשידור חי. גם ענקית הסטרימינג נטפליקס הפסיקה את שידוריה בפדרציה הרוסית, וחברת שירותי הסטרימינג ספוטיפיי סגרה את משרדיה ברוסיה.
מי מרוויח מהחרם הזה? בוודאי שלא שוחרי חופש הביטוי וחופש המידע, בוודאי שלא מתנגדי המלחמה, שהגישה לתכנים שאינם פרופוגנדה רוסית הולכת ונחסמת בפניהם. האינטרנט ופלטפורמות חברתיות דיגיטליות הן האויב הגדול ביותר של מי שרוצה לבודד את האזרח הרוסי ולמנוע ממנו השפעות חיצוניות, וחסימה שלהן מסייעות לקרמלין לפקח ולשלוט על המידע שמגיע לאזרחים. לפי דיווחים, הקרמלין הגביל או שיבש את השימוש בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב ברחבי רוסיה. טיקטוק ונטפליקס הקלו על פוטין את המלאכה – מלאכת ניתוק האוכלוסייה מתכנים "מערביים", ביקורתיים, משיח של זכויות אדם ואזרח, מתמונות קשות על המלחמה המוכחשת באוקראינה.
אם הרשתות החברתיות רוצות להעניש את כנופיית השלטון הרוסי ולהביע סולידריות עם אוקראינה, הן צריכות לעשות הכל כדי להמשיך ולפעול, ואף ביתר שאת, ברחבי הפדרציה הרוסית. עליהן להגביר את הסיכוי שהאזרח הרוסי ייחשף לביקורת, יתבונן בתמונות של הפליטים מסתתרים ברכבת התחתית, בילדים אוקראינים מתים ברחובות העיר, במשפחות שיצאו למסע נדודים. שהרוסים יידעו שאפשר אחרת. שהאזרח הרוסי ייחשף למידע ללא הפילטר הפוטיניסטי המתקרבן, שיידע שהאינפורמציה שהוא מקבל בערוצי המידע הממלכתיים היא מסולפת, מעוותת ושקרית, שנועדה לשרת אינטרסים של שליט חסר מעצורים.
ענת ברמן היא עורכת ומגישה ב-ynet
