הציוץ הראשון אי פעם בטוויטר עומד למכירה פומבית. נכון לכתיבת שורות אלה, ההצעה הגבוהה ביותר עומדת על 2.5 מיליון דולר, שישולמו למייסד טוויטר, המיליארדר ג'ק דורסי. כל אחד יכול כבר עכשיו להיכנס לטוויטר או לעשות חיפוש גוגל פשוט, ולאתר את הציוץ ההיסטורי ובו מחרוזת המילים "just setting up my twttr", ואף לשלב ולהטמיע את הציוץ המקורי ברחבי הרשת, כן, גם ממש כאן בכתבה הזאת. אז למה הוא שווה כבר מיליוני דולרים, ומי לעזאזל מוכן לשלם על זה?
עוד כתבות על NFT:
השאלה הזו מסעירה בשבועות האחרונים לא רק את עולם הטכנולוגיה, אלא גם את עולמות הפיננסים, התרבות הפופולרית, האמנות הדיגיטלית והמוזיקה, וכן - גם מעוררת דיונים פילוסופיים מובהקים. בבסיסה עומד מושג חדש יחסית - NFT, קיצור של Non-Fungible Token, או מעין מטבע חד-פעמי. אפשר לראות ב-NFT מעין רישיון או תעודה דיגיטלית המתבססת על טכנולוגיית בלוקצ'יין, ובאופן ספציפי - על המטבע הקריפטוגרפי אתריום. בניגוד למטבעות קריפטו אחרים או לכסף מסורתי, ה-NFT הוא חד-פעמי במובן שאי-אפשר למצוא עוד אחד כמותו ולהחליף אותו. הוא מגיע עם מידע ייחודי, שמאפשר לאספנים ולרוכשים בעלות ואימות מקוריות על היצירות הכי משוכפלות של העידן הנוכחי - יצירות דיגיטליות.
וכאן כדאי להבהיר: מי שיהיה בסופו של דבר הבעלים הגאים של הציוץ הראשון אי פעם בטוויטר, לא יוכל להעלים את הציוץ מהרשת. הוא לא ירוויח תמלוגים על שימוש בו, הוא אפילו לא יוכל לתלות אותו על הקיר בסלון. בתמורה לסכום שערורייתי, הוא יקבל מטבע דיגיטלי, חד-פעמי, שמכיל חתימת אותנטיות, ומבהיר כי הוא-הוא הבעלים שלו. נכס דיגיטלי שמאוחסן בארנק דיגיטלי ייעודי ושמור. הוא כן יוכל למכור אותו מחדש בעתיד, ולקוות לעליית שווי משמעותית, שתכניס לכיסו סכום כסף שיוכיח שההשקעה הייתה שווה.
זהב דיגיטלי
בחודש שעבר, לרגל חגיגות העשור להיווצרותו, נמכר הגיף (GIF) הידוע בשם "ניאן קאט" - המכיל "חתול פופ-טארט מצוייר, שעף בחלל ומשאיר אחריו שביל קשת" (כך מתוך התיאור בוויקיפדיה העברית) - תמורת כמעט 600 אלף דולר. היצירה, שהועלתה ליוטיוב בשנת 2011 כסרטון והפכה למם אינטרנטי ברחבי העולם, זיכתה עכשיו את היוצר שלה בסכום שערורייתי. המוזיקאית הקנדית גריימס מכרה בשבוע שעבר יצירות דיגיטליות בשווי 5.8 מיליון דולר בזמן שיא של 20 דקות, וגם להקת "קינגס אוף ליאון" מעמידה ממש עכשיו את האלבום החדש שלה בתוספת יצירות דיגיטליות למכירה כזאת. האלבום עצמו כבר הושק וזמין להאזנה בכל פלטפורמה אפשרית, אבל זה בכלל לא משנה. גם קליפ קצר של לברון ג'יימס נמכר בכ-200 אלף דולר, ותמונה של לינדזי לוהאן שווה כבר כמעט 60 אלף דולר.
אם תשאלו עשרה אנשים מה זה בדיוק NFT - כנראה תקבלו 10 תשובות שונות. בשבועות האחרונים המונח הזה, שהוא לא לגמרי חדש עבור טכנולוגים, מעורר שאלות מהותיות: זה מטבע חדש? (לא בדיוק); זו פלטפורמת סחר? (שוב, לא בדיוק); זה מוצר בפני עצמו? (ברור שלא בדיוק). בשעה שההגדרות עוד מתגבשות, עולות גם שאלות עמוקות יותר: מה בעצם אנחנו קונים עם NFT? למה צריך לסמן יצירה דיגיטלית כמו גיף או ציוץ - שבמהותה היא חופשייה מזכויות יוצרים ומקבלת את כוחה מההפצה שלה ברשת - בסימן של אותנטיות? האם זו הבהלה החדשה לזהב דיגיטלי, או עוד מושג טכנו-פומפוזי שאף אחד לא באמת מבין? האם זה גן השעשועים החדש של מיליונרים משועממים, או בשורה אמיתית שמעניקה לראשונה בהיסטוריה כוח מיקוח ליוצרים בדיגיטל?
בלי לחלוק עמלות
אפשר גם לשאול למה עכשיו. רעיונית, ה-NFT קיים כבר כמה שנים, אבל ההתפוצצות שלו בחודשים האחרונים מלמדת משהו על רוח התקופה. בשנה שבה כולנו, הלכה למעשה, ספונים בבתים; בשנה חסרת-תקדים מבחינה פיננסית, שהשפיעה ישירות על השווקים; שנה שבה אנשים מחפשים דרכים חדשות להשקיע כסף ומנפחים מניות של חברות שוליים כמו "גיימסטופ"; שנה שבה אמנים מכל הסוגים לא ראו את הקהל שלהם בכלל, ובטח שלא הצליחו לייצר רווחים - אפשר להבין, אולי יותר מתמיד, את הבחירה ב-NFT, שמאפשר לאמנים גישה ישירה לקהל המעריצים ולרווחים מבלי לחלק עמלות או לחכות לתמלוגים.
אחרי שלושה עשורים שבהם למדנו שהרשת פתוחה לכולם - לראות, ליצור, להשתמש, לשכפל ולהעתיק, הבשורה של NFT מבקשת לקחת אותנו קדימה (או אחורה, תלוי את מי שואלים), ולהטמיע את התפיסות של בעלות כלכלית גם במרחב שבו לכאורה אין בעלות כלל. בועה מנופחת? טכנולוגים וחובבי חדשנות רואים במטבע הזה את עתיד היצירה הדיגיטלית על כל סוגיה, עוקבים אחרי כל מכירה כזאת ומבינים שה-NFT, היום, הוא הביטוי המוחלט של המיזוג הנדרש בין הפיזי לדיגיטלי.
