איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת שיר, מיודפת.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: כליל (31), ינון (32), יהלי (5), איתיה (2).
למה יודפת? כליל: "אנחנו פה ארבע שנים, זה מושב מקסים ומאוד מיוחד. האנשים שהגיעו לפה בחרו אורח חיים של עבודה רוחנית. זה נקרא הדרך הרביעית. חוגגים את החגים יחד כל הקהילה. מתחלקים לצוותים ובכל חג צוות אחר משרת את האחרים שמרגישים כמו מלכים. החינוך פה ברוח האנתרופוסופיה. שנינו מורים ליוגה, לומדים פילוסופיה של מסורות המזרח ומתעניינים בעולם הרוח, ויש פה קהילה שמחוברת לזה. בבתים של רוב המשפחות אין טלוויזיה ואין לילדים טלפונים עד גיל 14. הטבע הוא חלק חשוב מהחיים פה".
משפחת שירמשפחת שיר
משפחת שיר
(צילום: עצמי)
הבית? גרים בשכירות בבית על שטח של חצי דונם עם נוף לים. משלמים 3,500 שקל.
מה אתם עושים? ינון: "אני עבדתי בחברה שמתמחה בהתקנות של ציוד ספורטיבי ויצאתי לחל"ת בסגר הראשון. עכשיו אני תומך בכליל ועוזר לה בעסק". כליל: "הקמתי חברה שמייצרת ומוכרת קשים מקש טבעי. פעם הייתי נבוכה להגיד את זה כי זה נשמע משהו שולי, אבל אני גאה בזה מאוד. כרגע אנחנו מייצרים את הקשים במזרח אירופה ובסין, ואורזים בארץ, אבל בקרוב נייצר בארץ".
קשים מקש? כליל: "בעולם משתמשים בכמויות בלתי נתפסות של קשים מפלסטיק, שמזהם את כדור הארץ. ינון, שגר שנה בהוואי והיה מחובר לטבע, אמר לי לפני עשר שנים: 'איזה גאון מי שימציא פתרון לקשי הפלסטיק'. אז לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי, אבל אחרי שחזרנו ממסעותינו בעולם - עבדנו בקאריביים ובאלסקה - מצאתי את עצמי עובדת בשירות לקוחות וחיפשתי דרך לממש את עצמי, ונזכרתי בשיחה הזו. ניסינו לחשוב מה מהטבע יכול להחליף את קשיות הפלסטיק והפתרון היה ברור: קש".
ינון: "זה משהו טבעי שלא צריך למחזר, שעושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות. לחברה שהקמנו קוראים בלו הונה, הצבה הכחולה". כליל: "זה מסע של עוד מעט שנתיים, וזה מרגש כי אנחנו רואים תמונה וחזון ומתקדמים לשם. זה משהו שמיטיב עם העולם". ינון: "זה לעשות טוב בכל המובנים. את האריזות עושים בארץ אנשים עם צרכים מיוחדים. זה פחות יעיל, אבל זה מרגש לראות אותם. הייתי עד פעם כשאחד מהם קיבל תלוש שכר של כמה מאות שקלים והיה כל כך מאושר. זה כל כך נגע לי ללב".
קורונה? כליל: "יצאנו לשוק בפברואר, הייתה תגובה מדהימה, ובמרץ הגיעה הקורונה. העולם עצר והיינו עם אפס מכירות והכנסות. הלקוחות המרכזיים הם בתי קפה, ברים ואולמות אירועים, אבל אנחנו גם בתהליכים כדי להיכנס לרשתות הגדולות. הסגר השני היה נקודת שבר, בעיקר מנטלי, כי כסף יבוא וילך, אבל זו תקופה שבה צריך להחזיק את הראש מעל המים כדי לממש את החזון. זה להכניס מותג חדש ושונה תודעתית לשוק, זה לא קל גם בימים רגילים. זה כמו זרם שוטף של נהר ואני שוחה נגד הזרם ואין לי שנייה לגרד באוזן כי אם אני מרימה יד אני נשטפת עם הזרם ואסור להישבר. ואמרתי לעצמי: אוקיי, ישראל לא יציבה, אז יוצאים לעולם. מאותו רגע התחלתי לפעול. חקלאים בכל העולם מחפשים דרך להיפטר מהקש, והחלטנו לפתח מערך שיעבוד בכל מדינה וייתן פתרון לקש המקומי וגם יחסוך את קשי הפלסטיק. התחלנו בגרמניה וקיבלנו פנייה גם מקנדה".
מינוס? כליל: "אנחנו לוקחים עוד הלוואה לעסק כי תזרימית זה קשה, אבל אני מאמינה בדבר הזה כל כך, ומבחינתי זו השקעה בטוחה. ברמה האישית אנחנו מאוזנים, אבל אנחנו גם חיים בפשטות". ינון: "אני רוצה גלשן גלים חדש ואני מתאפק".
ערב טיפוסי? ינון: "אין לנו טלוויזיה. אחרי הבנות יושבים עם כוס יין למשחק שש-בש סוער". כליל: "אני משתדלת לעשות יוגה וזה גם זמן שיתוף על מה שעבר עלינו במהלך היום".
מה עשיתם בקאריביים? ינון: "סיימתי צבא כקצין ביחידה מיוחדת וטסתי לשנה בהוואי, וכליל יצאה לבד עם מוצ'ילה לטיול בסין ובמונגוליה. החלטנו לחדש את הקשר הזוגי ולגור על הים, ומצאנו עצמנו באי קטן בקאריביים. 3,000 תושבים ונמל עם חנויות לכל אלה שמגיעים בקרוזים. עבדנו בחברת יהלומים ומאוד הצלחנו, ואחרי חצי שנה העבירו אותנו לאלסקה. זו הייתה חוויה מטורפת, טבע פראי ודובים בחצר. משם הגענו לברמודה לנהל את האופרציה. זה מקלט מס לעשירי ניו-יורק ואחד המקומות היקרים בעולם".
כליל: "הרווחנו המון, אבל יהלי הייתה תינוקת ולא יכולתי לראות שהיא גדלה ולא יודעת לשיר 'האוטו שלנו גדול וירוק', אז חזרנו. יכולנו להתעשר ואנשים לא הבינו איך ויתרנו, אבל זה לא היה ויתור, היינו עצובים שם".
חופשה אחרונה? כליל: "סיני עם הבנות. אחותי גרה בשארם א-שייח' ומדריכת צלילה. נסענו לבקר אותה ועשינו כמה לילות בחופים, וזו הייתה חופשה נפלאה".